על שיינקין

אתמול ביקרתי ברחוב גזר שלוש. הייתה לי פגישה באזור כיכר מסריק וסטיתי לרגע מהמסלול להביט בבניין שהיה ביתי הראשון בתל אביב. חשבתי לרגע לעלות ולהביט בדלת הדירה. האם גרתי בקומה השנייה? השלישית? בחיי, אני לא זוכר. בסוף ויתרתי. יש גבול להתמכרות לנוסטלגיה. למרות שככל שהזמן חולף ובניין-חייך מתגבה בעוד ועוד קומות-שנים קל לרוחות הנוסטלגיה לטלטל אותך מצד לצד.

 

רחוב גזר הוא רחוב קטן בתוך מובלעת קטנה של ערים מקראיות (רח' מגידו, רח' מצפה), שנדדה אלפי שנים וכמה עשרות קילומטרים ושוכנת כיום בקצה הדרומי של הצפון הישן של ת"א (על משקל הגדרתו של ג'ורג' אורוול: "אני בן המעמד הבינוני הגבוה הנמוך"). רצה המקרה ועד לפני שנתיים היו הדירות ששכרתי בתל אביב באזור הזה וצפונה ממנו. הדירה בגזר, צינוק רסקולניקובי ברחוב גורדון ודירה נאה ברח' רמז ("איפה אתה גר?" "אתן לך רמז…25! הא, הא, הא!").

כשאתה בא מהפרובינציה לת"א, וכמעט תמיד אתה בא מהפרובינציה לת"א, העיר נראית גוש אחד מלהיב ומאיים. ככל שחולפות השנים – ותמיד הן חולפות בסוף! – העיר נראית פחות מאיימת. וקצת פחות מלהיבה, יש להודות. זה לא "אימא, לא הצלחתי בחוץ לארץ", של חנוך לוין. זה לא "למה קראתם לי חופי הפלא? למה כזבתם, אורות רחוקים?" של רחל המשוררת. זה רק שחוץ לארץ, כלומר ת"א, הוא נחמד אבל לא כל כך לא מהעולם הזה שלא יחול עליו חוק השחיקה.

 

בכל אופן, כשאתה בא מהפרובינציה אתה לא מבחין שהעיר הזאת מחולקת למובלעות. אתה אולי יודע את זה, בשכל, אבל הלב מסרב להאמין שהכרך המהמם שסביבך יכול לכלול נתחים נאים יותר וכאלה שנאים פחות. כך ודאי חושב הרפתן-החלבן על פרותיו, כשבלית ברירה הוא מוציאן לשחיטה. רק אחרי שאתה גר ברחוב רמז, במרכז הצפון הישן, ושותה קפה במתחם בזל ושומע שיחות מסביבך על כסף או על רכילות מקומונים, או כשאתה נודד לפלורנטין (שאף פעם לא הבנתי את הקסם של העזובה שלה) ושומע שיחות על צבא, הודו וסמים, או כשאתה יוצא מהצינוק הרסקולניקובי שלך בגורדון לרצוח איזה זקנה, או לכל הפחות לאכול סביח בפינת פרישמן, יוצא מהצינוק וחולף בדיזנגוף על פני מה שהיה פעם קפה "כסית" וצופה באנשים זרים אפילו ממך לעיר, שאת שמעו של אלתרמן לא נתנו באוזנם, וזך זר ומוזר ומוזח מהם, אתה מתעורר מתרדמתך הדוגמטית ומבין את מה שהיית צריך להבין מזמן. אתה צריך לגור באזור שיינקין.

 

שיינקין, כן! מעוז "הבוהמה", שיינקין "המיתולוגי", שיינקין "האולטימטיבי", לבו הפועם בחיי יצירה של הכרך, כן!, אל רחובו של מנחם שיינקין, העסקן הציוני ממקימיה של תל אביב (ואגב, אם תותר סטייה קלה: דע, וזה יהיה לך כלל גדול, כל פעם שאינך יודע מי הוא האיש שעל שמו קרוי רחוב תל אביבי, המֵר ואמור בקול בוטח ונון-שלאנטי שהאיש היה "עסקן ציוני". משה הס? עסקן ציוני! אבן גבירול? עסקן ציוני! ז'אן ז'ורס? עסקן ציוני! הירקון? עסקן ציוני, אם כי באחרית ימיו החמיץ והפך לנחל מעופש במרכז הארץ). שיינקין, שם מקומך, הו, יוצר נועז!

 

לפני שיעקמו מביני העניין את אפם ואת חמתם אניח את דעתם. גם אני קורא מקומונים. גם אני יודע ששיינקין זה לא מה שהיה פעם. אבל מה כן מה שהיה פעם? המקומונים? פחח…כלומר, שיינקין לא מה שהיה פעם אבל צריכה להיות בעיר הזו איזו מובלעת גיאוגרפית שתנקז את הכוחות היצירתיים שבה, נכון? מובלעת אמנותית ולא בורגנית, אז איפה היא נמצאת? לא בשיינקין? אז איפה? כך שלמרות שגם אני קורא מקומונים חשבתי שזה הימור סביר להניח שהמקום הראוי למִשְכני הוא במתחם שיינקין. סוף סוף אחר חמש שנות שוטטות במובלעות העיר אמצא לי את המובלעת שהולמת אותי. 

 

וכך, לפני שנתיים, עברתי לשיינקין. אני אמנם בן כפר ("בן כפר שראה את המלך", כניסוחם העוקצני והנהדר של חז"ל, בבואם להסביר את מראות החשמל הנוצצים של הנביא יחזקאל לעומת התיאור המאופק של ישעיהו את מי שאמור להיות הרי אותו אל עצמו), אבל אפילו אני יודע שלגור על הרחוב הסואן עצמו זה לא מעשה נבון במיוחד. אבל זה מה שמצאתי. וכאן אכן הרימה הכפריות את ראשה הנאיבי: התנחמתי שהדירה שמצאתי מתנשאת לקומה שנייה (2!!), כלומר גבוהה ממש מהרחוב (פי שניים מבתי הכפר!), כך שאולי הרעש לא יהיה גדול כל כך.

 

והרעש אכן לא היה גדול כל כך. או כך היה נדמה בשנה הראשונה. עד שכמו בעינוי אינדיאני של תלישת שערות הקרקפת אחת אחת (בהתחלה זה זניח ואז, כשאתה כבר מתחיל להקריח, זה מבליח, זה מרתיח, שיבוא כבר המשיח!), התעוררתי לילה אחד כעבור שנה בצרחה: אי אפשר יותר! מה זה השאגות האלה! מה זה הרעש הבלתי פוסק הזה! מה זה? מי זה? למה? למה? למה?

הדירה שבחרנו למגורים אינה סתם בשיינקין. היא גם לא סתם "בשיינקין מול הגינה" (כלומר, מול גינת שיינקין, שכיית-טבע קטנה ופסטורלית שמנקזת אליה את מיטב המוחות השרוטים של העיר בלוויית בני נוער חביבים עם מיתרי קול של שלושת הטנורים). הדירה שבחרנו נמצאת בשיינקין מול הגינה, אבל מה שיותר חמור, היא מעל הסופר החדש.

 

הסופר הזה, שבנקמה לא אזכיר את שמו, שייך לרשת של סופרים שכבשה בסערה את העיר בהיותה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה ("זה הכל?", אמרה בביטול הבת-ימית כשבאה לביקור בעיר הגדולה, כך גורסת הבדיחה התל אביבית המתנשאת). כמו באר מים קדמונית במסופוטמיה, שואב אליו הסופר הזה את כל עופות הליל, ציפורי הנוד, בהמות שֹדי, שמקננים להם מתחת לחלוני. (זה לא ממש מתחת לחלוני אבל לא אחשוף בפומבי את מספר הבית בו אני גר. כמבקר ספרות, מגן הסדר והטעם הציבורי, יש לי אויבים, כן!, ושונאים גדולים, חסרי מעצורים! ועלי להיזהר. נומו בשלום אזרחים שלווים ואני אעמוד על המשמרת למענכם!). 

 

בקיצור יצא שאנחנו גרים, כפי שמגדירה זאת באנינות שותפתי לסיוט, מעל פתח הניקוז של הרחוב. לילותינו הם טרף לבליינים מאחרים בנשף ושואפים באף שבאים לקנות עדנת מזון אחרי שתוֹתם, כנופיות פרועות של ילדים יתומים, או לכל הפחות כך זה נדמה מהקומה השנייה ("איפה ההורים שלהם? התרבות המערבית הולכת לאבדון עם אובדן הסמכות ההורית", אני מתיישב לכתוב מאמר נוקב בשלוש ורבע בלילה. הפסימיזם התרבותי מתפתח יפה מאד פה ברחוב), משוגעים ממש (עם תעודות, כמו שאומרים) שפורחים ומשגשגים בלילות, ולקינוח, או בעצם למנה העיקרית, משאיות ההספקה של הסופר. הוי משאיות ההספקה! שמבצעות רוורסים רק כדי להאזין לסימפוניה השמיימית של ה"ויאו-ויאו-ויאו" שמבצע הרכב שלהם ברוורס.

 

אלא שבעוד אני מקיץ בשנית מתרדמתי הדוגמטית, ומקיץ כפשוטו, הקפיטליזם לא נח לא על משכבו ולא בשלום. מחירי הדירות בתל אביב האמירו והאמירו, ואני, כמו שריף גודמן בשעתו, בתוכנית ללימוד אנגלית בילדותנו, ששתה את כוס החלב שלו ולא שם לב שהתפאורה מסביבו משתנה ללא הכר, בעוד אני חולם, הפך מעבר הדירה (משימה שנואה גם בימים כתיקונם) למשימה שחושבים פעמיים ושלוש לפני שניגשים לבצע אותה. בקיצור: הפכתי שבוי של הרחוב. רחוב שיינקין.  

אבל השבי הזה נתן לי אפשרות לבחון טוב את השוֹבה, כלומר את הרחוב. מהו שיינקין היום? מהו סמל התרבות התל אביבית? סמל החילוניות הישראלית?

להלן מקבץ אקראי של תמונות שיינקינאיות פרי ניסיון של שנתיים.

 

  1. יום. חוץ. השעה שבע בבוקר ותמונת רחוב נפרשת בפנינו. קבוצת סטודנטים שיינקינאים ומתלהבים מצלמים סרט בשיינקין על… שיינקין. אבל למה מתחת לחלון שלי ולמה בשבע בבוקר? האמנות! אח, האמנות!
  2. "המרכז להסברת מיניות האדם" מצוי באמצעו של הרחוב, כמו פופיק חשוף באמצע נערה. מדריכות עייפות, בחלוקים שהיו פעם סטריליים וכעת הם מהוהים ומזוהמים, עוצרות זוגות ונשים להרצאה. לעולם לא גברים בודדים. אלה ישכילו כבר בכוחות עצמם.
  3. אפרת בוימולד (אין הכוונה לכלת פרס טשרניחובסקי לתרגום אלא לשחקנית הטלנובלות) קונה בסופר המושמץ לעיל. היא לבושה "קז'ואל" ונראית האמת נחמדה למדי. כמה ימים אחר כך היא יושבת לראיון בקפה הקבוע שלי. הכתב משדל אותה בתקיפות-מה: "את יודעת, אפרת, זה הולך להיות מרוח על השער. אני צריך שתביאי לי עוד חומר". היא נראית מסויגת. יחסי מנצל-מנוצל בין סלבריטאים לתקשורת, הנדנדה הזו בה פעם הסלבריטאי למעלה פעם התקשורת, נחשפים במלוא הבוטות. בהמשך, נכנסת אם עם בתה הקטנה לקפה ומספרת לאפרת בהתרגשות כמה בתה אוהבת אותה. אפרת, בנחמדות אמת, נדמה, נוטלת את הילדה על ברכיה ומחבקת אותה. לא הייתי מתחלף אתה (למרות שיש הצעות!).
  4. נער תוחב תחת מגבי המכוניות כרטיסי ביקור ל"מכון בריאות". ההקפדה על הבריאות אמנם חשובה, אבל עזובת הרחוב לא מעידה עליה.
  5. חולדה תועה בורחת מפני במדרגות ובבית ג'וקים. "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש", אמר הנביא עמוס (לא עוז. זה מתקוע. ולא פרומן, אף על פי שגם עמוס הנביא זעק "חמס"). ברחוב משתרך באיטיות אך בעליצות טנדר של "ד"ר ג'וק" ומשמיע סינגל שמייח והומני על אפשרויות ההשמדה, הכיליון, ההמתה, האובדן, ההכחדה, ההשחתה, ההרעלה וההדברה של הג'וקים.
  6. ברסלבים מפזזים מאחורי רכבם, שמשתרך לו באיטיות ומפציץ במוזיקת טרנס. תקופה מסוימת אף מתנחל לו פלג ברסלבי ממש מול ביתנו. ברמקול אדירים מספרים בני הפלג בזה אחר זה מסיפורי ר' נחמן. במיוחד חביב עליהם הסיפור "מעשה בבן מלך שחשב שהוא תרנגול". זה סיפור דגול של ר' נחמן, אבל שנוא עלינו. חשבו-נא איך נשמע הקטע של ה"קו-קו-ריקו", החביב במיוחד על הדרשן העממי, כשהוא מושמע ברמקול בשעות לא קונבנציונליות.  
  7. קוּבּות של סנדלרים היישר משנות החמישים. "מי תפר לך זה? זה עבודה?" נוזף בי הסנדלר שמתחת לבית. "אתה, אתה תפרת לי", אני לוחש לעצמי.
  8. בחור ובחורה כבני עשרים, "ידידים", מדברים בקפה על "זוגיות" כאילו היו בני ארבעים לפחות. הם מתווכחים: מה חשוב יותר, אהבה או אושר? הבחור טוען כי הוא כבר שבע שנים עם אותה בחורה. היה אפשר כבר לאחד את הבר מצוה והחתונה, לא חבל על הכסף?
  9. יום שישי בשיינקין. וזה כבר לא סעיף אלא פרק בפני עצמו. יום שישי הזה העלה את חמת ואפת המקומונים שהוזכרה לעיל. הרחוב מוצף בצאן אדם מהפרובינציה. אנחנו, דרי הרחוב, יודעים שעלינו להסתלק מכאן ומהר. רק בשש שבע בערב תופיע שלווה שלא מהעולם הזה עת הרחוב יתרוקן כליל, עד מוצאי שבת. יום שישי חושף את ערוות שיינקין כקניון-חוצות גדול, מלא בחנויות בגדים ונעליים, בתי קפה שאינם משכנם של הפיינשמקרים התל אביבים. בעצם, יום השישי דומה יותר מאשר לקניון ליריד מזרח אירופאי. טנדר זועק בקולי קולות הזמנה לבוא ל"יום המריחואנה הבינלאומי"; משחק קלפים על ארגזים (ועל כסף) מתנהל בפינת רחוב; מיסיונרית נוצריה משדלת לאמונה במשיחם; נוער ה"נוער העובד והלומד" רוקד על המדרכה; שתדלנים לצמחונות ונגד ניסויים/אכילה/העלבה/הקנטה של בעלי חיים מטיפים ממול והמון בית ישראל מסתובבים ורואים עולם בחייהם. כמו ביהופיץ, להבדיל. הניגוד הקוטבי ליום שישי בשיינקין הוא יום כיפור בשיינקין. אז יוצאים מהחורים והפחתים דייריו האמיתיים של האזור. והם בלבד. כמות הפרצופים המוכרים שספרתי בערב יום כיפור האחרון ביחס לכלל האוכלוסייה עמדה ביחס של אחד לשניים. אז גם מתברר שכולם כמעט הם בעלי משפחות, ממש כאחד האדם.
  10. הומלסים ומשוגעים. וזה כבר לא סעיף, אלא לב העניין עצמו. המשוגע השכונתי, מאיר, מוכר לכולם. "תהיי בריאה", נשמעת שאגתו הצרודה עשרים וארבע שעות ביממה (ואולי יותר?), מקצה הרחוב ועד קצהו. עוד מפניניו המיתולוגיות: "יהודים הם העם הכי טוב בעולם. שונאים אותם כי מקנאים בהם". וגם: "אני לא נוגע בנשים, אסור לי לגעת בנשים". אבל מאיר הוא סכיזופרן נעים ("לא נוגע בנשים"!), לא כולם כאלה. יש את נביא הזעם, שצועק על עוברים ושבים בעברית פוסט-מודרנית, שמערבת גבוה בנמוך: "אני אראה לך באבי אביך! השואה זה פרייר לעומת מה שיקרה לך!". יש את האלים שנהג להטיל מימיו משל שיינקין היא תעלה ונציאנית. יש את הקבצן הרוסי, הכורע באופן מזעזע ורוסי כל כך, משל הוא רסקולניקוב הכורע ומבקש סליחה בפני ההמון בכיכר סאנאייא, לפני העוברים ושבים ("יו, איזה מסכן! דויד, תביא חמש שקל", "מה קרה לך, הוא ייקח את זה לסמים"). הומלס אחר מגמגם באופן קורע לב: "ת-ת-עזרו-רו-ל-לי-בבקשה". היום הוא יום חורף והגמגום ספק מקור הוא בא ספק מאליו הוא בא. הומלס אחר מטיב את קרטונו מתחת לגנוגנת של אחת החנויות.

השפע הזה של הומלסים ומשוגעים הוא לב העניין, ולא הטרוניה המפונקת על כך ששיינקין כבר לא "אין", ששיינקין הפך להיות מעוז הפרובינציאליות. לא. אלא ההכרה החותכת ששיינקין הפך להיות שלוחה של אלנבי ודרום העיר העניים, ששיינקין עבר תהליך מפחיד של ירושלמיזציה בשנים האחרונות. אני אוהב את ירושלים אבל גם אוהבי ירושלים יודו בעונייה ובמוזנחותה. שיינקין, סמל הקלילות התל אביביות לפנים, מנקז אליו בשנים האחרונות את העוני, ההפקרה והמוזנחות שפשו בחברה הישראלית. שיינקין, מעוז האופנתיות לפנים, מעיד לאורך קילומטר של רחוב על חולאי החברה הישראלית, על ההפקרה של חלשיה, שההומלסים והמשוגעים הם רק האוונגרד ההולך לפני המחנה שלהם. 

 

מסביב לשיינקין, ב"אוף-שיינקין", דווקא מצאתי את מה שחיפשתי. קבוצה של ארבעה חמישה בתי קפה מלאים ושוקקים מנקזים אליהם את מיטב הכוחות היצירתיים של תל אביב, או לפחות את אלה שמתיימרים להיות כאלה. עיתונאים, אמנים, סופרים, אנשי קולנוע וטלביזיה, אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה, מוצאים את ביתם, או את ההפוך שלהם, במתחם שבין "הבימה" להוצאת "עם עובד" ברחוב מאז"ה, על גדות הרחובות אחד-העם, בלפור, שדרות רוטשילד וקינג ג'ורג'. זה יפה. לפעמים, אפילו, מרשים. אבל אחד העם, התלמיד חכם הבורגני שניהל את עסקיו המשגשגים של איל התה ויסוצקי, לורד בלפור, המיליונר רוטשילד, המלך ג'ורג' החמישי, כל שועי הארץ הללו, מוצאים את עצמם מביטים מגבוה על העסקן הציוני המינורי, מנחם שיינקין, שמוטל ביניהם עני ומוזנח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איציק רנרט  On יוני 28, 2008 at 9:41 AM

    ובינתיים מאיר מת ומחירי הדירות עלו עוד יותר.

  • גיורא לשם  On יוני 29, 2008 at 2:35 PM

    מסתבר שגם קפה תמר הוא אוף שינקין

  • גיורא לשם  On יוני 29, 2008 at 2:35 PM

    מסתבר שגם קפה תמר הוא אוף שינקין

  • אריק גלסנר  On יוני 29, 2008 at 9:31 PM

    מודה שקפה תמר הוא לאקונה בתיאורי. תמיד הפחיד אותי קצת להיכנס…כולם נראים מכירים את כולם כבר עשור או שניים
    (:

  • גיורא לשם  On יוני 30, 2009 at 11:41 PM

    מצטער על התגובה המאוחרת. הייתי חולה.
    ב"תמר" יושבים 50 וכמעט 60 שנה. אני עצמי, בן ה-69, יושב שם 50 שנה.
    האמת היא שהרחוב לא השתנה כלל. אותה אווירת חנויות. אותה אווירה של בעלי מלאכה. אותה תחושה של דיירים.
    ואפילו חלק מבתי הקפה נמצאים שם מימים ימימה.
    הצעירים באים והולכים ושנקין לעולם שנקין.
    אני מכיר את שנקין מילדותי המוקדמת, וכל מה שמתואר כ"חידוש" היה שם מראשית, כלומר בהתאמה לתקופתו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: