רשימות של שומר

רשימות של שומר

 

אוגוסט 2003 – אוקטובר 2003 או: אטיולוגיה

בחברה שלנו, אנשים עם נשק הם אנשים בלי כוח. גם בידיי הופקד אי-כוח כשקיבלתי מדים כחולים-תכלתיים, בנובמבר 2003, והתחלתי לעבוד כמאבטח במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א.

באוגוסט 2003 הסתיימה עבודתי במכון מחקר ירושלמי. שנתיים למדתי ועבדתי שם – משחק אותה טוב-טוב מעמד בינוני-בינוני ; משקיף בבטיחות  – סוף סוף! – ובאדישות מוסווית לא רע על ההידרדרות הכלכלית של החברה הישראלית. חברים פוטרו מההיי-טק, מכרים חזרו להורים, ואני – שמשכורתי שולמה, משום מה, בדולרים ולכן רק תפחה ותפחה– ובכן אני… טוב, אני גם חזרתי להורים, אבל קל יותר היה להאשים בזה את סגנון החיים שלי מאשר את מה שמכונה "כלכלת השוק".

אבל באוגוסט הכל נגמר. "תחזור במרץ 2004", אמר לי ראש החוג שתירגלתי בו לפני שנתיים, "אנחנו מפוצצים והשיבוצים הסתיימו", סגר אחרי את הדלת. כיחידה כלכלית אין ספק שאני יחידה כלכלית לא נבונה ביותר אם התפטרתי ביהירות מכל עבודתיי לפני שנתיים, מתוך חישוב לא זהיר שאין טעם להחזיק בעבודות נוספות במקביל ולעבוד כמו חמור. אבל בינתיים, ההיסטוריה לא המתינה לי והתקדמה לה כדרכה – אוטובוסים מתפוצצים, באוניברסיטה מפוצצים והמוזיאון שעבדתי בו שלוש שנים נסגר.

כך מצאתי את עצמי יושב מול שלוש נשים לא צעירות בספרייה העירונית בנתניה. הן הביטו ביראת כבוד בקורות החיים שלי ; אין ספק, בנתניה אני סלבריטי. "ואתה בטוח שאתה רוצה לעבוד כאן?" שאלה האמצעית בחשש, והשמאלית, שלא תיתן לאף צעיר "מוצלח" מתל אביב לטעות באשר להיררכיה החדשה שנקלע אליה, הוסיפה: "אתה בטוח שתוכל להתמודד עם הילדים? לספר סיפור, לשחק איתם? לשיר? אתה בטוח שתוכל לשיר?, זה לא פשוט.". הנהנתי בעוז, אבל הספק ואי-הנוחות – ומעל לכל, זמזום מוחי המחשב בחיפזון את השכר הזעום שהוצע לי – בקעו את הארשת "החיובית" שניסיתי לעטות עלי. לא התקבלתי.

אז כבר הבנתי שאני בבעיה אמיתית. קודם מעט השתעשעתי בדימוי הפרולטרי החדש. דיפדפתי בשביל לצאת ידי חובה במודעות הדרושים, חייתי בצמצום, התחלתי לכתוב ביקורות ספרות בעיתונים, חייתי עוד יותר בצימצום, חיכיתי לטלפונים, דיפדפתי קצת-פחות-בשביל-לצאת-ידי-חובה בעיתונים, בזבזתי כי לא בא לי לחיות כל כך בצמצום, קניתי את כל העיתונים בשביל מודעות הדרושים, צמצמתי חיות. עברתי מבחן לעבודה כמגיה באחד העיתונים – או שלא הייתי מספיק טוב, או, כפי שטענו באוזניי, הם בעצם לא צריכים עובדים ; עברתי את כל השלבים המפרכים על מנת להתקבל למוסד חינוכי, פרטי-אליטיסטי, ובשלב האחרון טען בפניי המראיין שהעובדה שאני מתעסק בכתיבה מעידה על כך שאינני יכול להתמסר באמת לחינוך (אין מה לדבר, לא עשו אותו באצבע); התלבטתי בקול רם מדי אם, מבחינת ערכיי, אני באמת רוצה להיות מדריך פסיכומטרי, ובמכון המתקתק-מתוקתק לא אהבו את ההתלבטות הזו (במילא אני צריך להתאמץ ב"כמותי", אז אולי זה לא בשבילי). בקיצור – בעיה אמיתית.

 

יחזקאל או: איך הון תרבותי מתניע מוביליזציה

את יחזקאל רחמים, חבר שלי, הכרתי במסגרת בה למדתי באוניברסיטה. "אנחנו כמו הברברים שפולשים לרומא", אמרתי לו פעם במיתיזציה עצמית, "אתה מיפו ואני מכפר הרא"ה, ושנינו בלב הדקדנס התל אביבי ; רעבים, זועמים ומקנאים". "אני לא משווה את הקשיים שלנו", מיהרתי להוסיף בישרנות לא-נשלטת, "אבל יש דימיון". יחזקאל לומד לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ומתפרנס מעבודתו כקצין הביטחון באחד ממעונות הסטודנטים באוניברסיטת ת"א ; הוא לבטח קצין הביטחון היחיד בארץ שכותב ספרי ילדים. "תראה", הוא אמר לי, "למה שלא תעבוד פה, אצלי, כשומר עד שתמצא עבודה הולמת יותר. זה בטח עניין של שבועות עד שתמצא, אבל שתוכל לחיות ממשהו בינתיים". "השבועות" יתפחו לחצי שנה והשמרים שיסייעו לתפיחה הזו יהיו, בין השאר, הסעיף הקטן בחוזה ההעסקה שלי שמטיל סנקציה כספית על מי שמתפטר לפני ששת החודשים הראשונים. אבל הייתי, כאמור, בבעיה והסכמתי.  "תוכל גם לקרוא פה", עודד אותי יחזקאל, "ובעצם יוצא שאתה מבקר אותי במעונות ומקבל על זה כסף", חייך. גם הצוות האחראי על השומרים באוניברסיטה (מטעם חברת השמירה הפרטית ;יחזקאל עובד כאיש אוניברסיטה), האנושי במפתיע – במפתיע לבוגר מצולק של צה"ל – סייע להכרעה. אני מתחיל קריירת אבטחה.

 

פישפשתי במסמכיי הישנים, הדהויים, מצאתי ושליתי לתדהמתי את תעודת השחרור שלי ( אני, אריה גלסנר, רובאי 03, טען-קשר,  בעל רמה אישית גבוהה, מסור, ישר, בעל מוסר עבודה גבוה, בעל כושר ביקורת מפותח, מתמיד בביצוע תפקידו, מסייע ועוזר לזולת), נסעתי למשרדי החברה (באיזור רחוב המסגר, האיזור שמזכיר את מה ששלום חנוך כינה באחד משיריו: "אחוריה של העיר"), לבשתי מדים והתייצבתי במעונות הסטודנטים עשר דקות לפני אחת עשרה בלילה ( מקדים, כדי "ליצור אווירה טובה", כמו שכתוב ב"תיק העמדה לשומר", הניצב על דלפק השמירה). פתחתי את הרדיו והמעגל נסגר. "עשור למותו של בני אמדורסקי", שיווק הקריין את האלבום החדש. בדיוק לפני עשר שנים, כשבני אמדורסקי ז"ל נפטר, שמעתי על כך במחסום צה"לי סמוך לשכם. בחברה שלנו – אנשים עם נשק הם אנשים בלי כוח.

 

נובמבר-דצמבר או: כל ההתחלות קשות – אבל בהמשך, בהמשך כבר מתאהבים בקושי

בלילה הראשון יחזקאל לא היה. הקשבתי לרדיו, עישנתי, ניסיתי לקרוא, סטודנטים מעטים נכנסו ובדקתי את תעודותיהם, הכפלתי שמונה שעות בשבעה עשר נקודה תשעים ותשע שקלים, עישנתי עוד, עוד הקשבתי לרדיו ובארבע בערך התחילו להגיע מחלקי העיתונים. הם, "הארץ" ו"ידיעות", מחככים את ידיהם ונעים מרגל לרגל לחימום. "הארץ" ו"ידיעות" גם קונים קפה דלוח ממכונת הקפה שבמבוא. "מעריב" שונה מהם. קפיטליסטית, נוקשה ותכליתית היא משליכה את העיתונים בזעם על הדלפק ויוצאת בחיפזון. הזמן קצר לה, המלאכה מרובה, ומלמעלה אולי חוזרים ואומרים לה שהפועלים עצלים. כשהגיע בעשרה לשבע בבוקר המחליף שלי, פשטתי בשירותים הציבוריים של המעונות את המדים, על מנת לא להסתובב איתם דקה מיותרת ב"אזרחות", והחבאתי אותם בתיק. לבוסים שלי אמרתי בהתחלה : "מעונות ורק מעונות. בשום אופן לא שערים. אני הייתי מתרגל באוניברסיטה, זה יכול להיות פדיחה". "אנחנו ננסה", הם אמרו, "אבל יכול להיות שנצטרך אותך לפעמים לשער. אין מה לעשות.".

המשמרת השנייה הייתה בצוהרי יום שישי, וזו כבר חוויה אחרת לגמרי משמירה בלילה. כאן, איך לומר, ההתמקצעות האמיתית. בלילה אין אנשים, כלומר סטודנטים, וביום יש. "אתה חדש?" הם שואלים אותי. ובפעם השנייה: "אתה לא מכיר אותי? אה, אתה חדש". בפעם השלישית כבר לא טורחים לדבר איתי ומוציאים בשתיקה את התעודה.

אבל בפעם הרביעית והחמישית נוצרת כבר אינטימיות ; אנשים נפתחים, מדברים ובעיקר מתעניינים בהשכלתי או לפחות ביכולות הקוגנטיביות שלי. "איך אתה לא מכיר אותי? עברתי פה מאה פעם כבר". אני מנסה להסביר, בנועם-חורק-שיניים, שיש שלוש מאות איש בבניין, אבל העלבון נשאר. "איך? איך אתה לא מכיר אותי? אותי! אני לא מדבר על שאר המאתיים תשעים ותשעה. אותי!". יחזקאל יורד לנחם אותי, לשבת איתי קצת, לדבר. הוא כתב לא מזמן עבודה סמינריונית על ויקי כנפו. מתפתח דיון : פוליטיקה של זהויות מול הסוציאליזם הישן והטוב, או סתם שיחה רוטטת-כוססת על איך לעשות כסף. דנה, החברה המקסימה של יחזקאל, מצטרפת. היא מפהקת בעיצומו של הלהט. "זה פשוט לא מעניין אותי", היא מחייכת בלי להצטדק ואני מנסה במגושמות ליצור איתה קואליציה שברירית מול ליחזקאל. "תראה איך שנינו פרולטרים (דנה עובדת במכבסה)", אני אומר לו, "ואתה נהיית זעיר-בורגני קטן". הם הולכים, הקואליציה התפרקה ואני שוב לא מזהה את הסטודנטית שנכנסת. ניסיתי לחשוב, במשמרות הבאות, האם יש ראציונל כלשהו מאחורי הזיהוי והאי-זיהוי. סטודנט אחד מזכיר לי את יובל בנאי ולכן אני זוכר אותו ; כמה סטודנטים נעצרו להתעניין בספרים שאני קורא ואני זוכר אותם ; אחדים אני מכיר במעומעם מהאוניברסיטה, אבל חוץ מזה אין קריטריון רציונלי. לא יופי בולט ולא כיעור, לא ערבי ולא יהודי, לא ביגוד ולא נעליים.

השעה קרובה לתשע. ליל שבת וקבעתי עם קרן לסרט בעשר. המחליף שלי לא מקפיד למלא את ההוראות  המורות על יצירתה של "אווירה טובה" ודופק איחור. בתשע וחצי הבן זונה מגיע במהירות, כאילו רץ מראשון – מקום מגוריו, כפי שביררתי בטלפון עם המוקד – לרמת אביב. אני עומד מולו אדום: " מה זה צריך להיות תגיד לי!". "אל תצעק עלי", הוא אומר, "ההסעה איחרה לי, אל תצעק עלי". אני מתקרב אליו, לא שומע את דבריו במדוייק, נדהם מחוצפתו, מכך שבמקום להתנצל ברוח שפלה הוא עוד מנפח את החזה שלו. "מה זה מעניין אותי ההסעה, אתה לא תדפוק לי איחור של חצי שעה". הוא מאדים, ואדים, "אל תצעק עלי, אמרתי לך, תיזהר ממני. זה לא אשמתי, זה ההסעה, זה תמיד ככה בחברה הזאת, אתה עוד חדש". אני סוף סוף קולט. בשבתות ההגעה של השומרים מותנית בהסעה, זו שגם צריכה להחזיר אותי ללב תל אביב, כפי שסוכם עם הבוס שלי. "תגיד שזה ההסעה", אני רוטן וואדים נתקף גם הוא ברוח פיוס רכה, "אני לא יכול שצועקים עלי", הוא נוהם רפות. הוא גם, כטיפ נדיב, טורח להשכיל אותי בעקרונות השמירה, וכשהוא פותח את מגירת התעודות של המבקרים במעונות הוא נוהם לעברי בדוביות חיננית: "תמיד תפריד תעודות זהות מתעודות סטודנט, כן? ככה קל יותר למצוא ולהחזיר אותם לאנשים". וכשאני אוסף את חפציי ופונה ללכת להסעה, שממתינה לי בפתח המעונות, הוא כבר ממש בשיא מתיקותו ועדינותו הרגישה: "וכדאי גם להפריד בין הבנים לבנות. ככה קל יותר למצוא כשהם באים". אני מרים מגבי את ידי לשלום ולאות שהבנתי, ושיפסיק לתפוס עלי תחת, ויוצא לרכב הצופר.

ברכב יושב עמי, גבר כבן חמישים עם לבוש מרושל ואקראי ומבט רעב ; הוא גם יאסוף אותי מחר בצהריים, בשבת, למשמרת הבאה, הוא מבשר לי. אני מעדיף לעבוד בשבתות כיוון שזה מאה חמישים אחוז, כלומר כעשרים ושבעה שקלים לשעה. מה שמבאס הינה העובדה שבחברת השמירה אדוקים מאד ומקפידים לכלול ב"שבת" רק את הזמן המקודש לפי ההלכה. רק בזמן בו שורה על נפש השומר "הנשמה היתירה", כלומר עד שש בערך (בעוד המשמרת הינה משלוש לתשע), תתוגמל נשמתו הרגילה וחצי מהיתירה בשכר הולם. אני מגיע לקרן, לסרט כבר לא נלך, ומספר לה על החוויות העשירות שלי. היא צוחקת, "אתה השומר מהגיהנום, הטיפוס המריר, אני מכירה את הטיפוס הזה של השומרים. אתה מאלה שלא בנויים לקשר עם הנשמרים".

 

למחרת בצהריים מגיע עמי לשדרות בן גוריון, כמו שקבעתי איתו, ונעצר לידי בחריקת בלמים. "מה העניינים, אריק? הכל טוב?" הוא שואל אותי ומתבונן מעבר לכתפי בבחורה שפוסעת ברחוב. אני נכנס ואנחנו ממריאים. טנדר הרנו משייט בפראות ברחובות. "אז מה, אריק, תראה איך כולם מבלים בעיר הזאת, הא?", הוא מעביר הילוך באלימות, "כולם אומרים מיתון, מיתון. איפה מיתון, הא? רק אנחנו צריכים לעבוד בשבת. זונות", הוא טופח בגב ידו על ההגה . אני לא מצליח לענות כיון שפי נהדף לעבר הזגוגית הקדמית כשעמי הצוהל, ותוך כדי כך חושף את פיו חסר השיניים, עוצר ברמזור. "אח, אח, סתכל עליהם, שרמוטות", הוא נאנח ומעביר לראשון ואני נהדף לאחור. אני אולי מתחיל לחבב אותו. "פתח, פתח את החלון", הוא מורה לי כשהוא מאט ואז צועק מהחלון לבחורה אבודה, לא מכאן, "כמה אחותי? כמה?".

הגענו לרמת אביב ואני יורד לקרקע מוצקה, נושם לרווחה ומגיע לעמדה. "זה ההסעה, בגלל זה איחרתי" אני אומר למוחלף כבקי ורגיל ומתמקם מאחורי הדלפק. אני מתמקם מאחורי הדלפק, לימיני הרדיו, לשמאלי תנור החימום, על הדלפק דף בו אני עורך את הרישום של הנכנסים, מעלי שמונה קומות, בקומות כשלוש מאות סטודנטים, מסביבי רמת אביב. מהר מאד אני לומד: מעלי שלוש מאות סטודנטים, כל "האחרים" של החברה הישראלית. ערבים, עולים חדשים, תלמידים ממשפחות מעוטות הכנסה, סטודנטים בודדים מחוץ לארץ. כדי להשלים את פסיפס "האחרות" צמוד לבניין בית כנסת חב"די ששוכניו, הצוהלים ב"שמחה" אמיתית-מאולצת, משדלים את העוברים והשבים להתפלל או להניח תפילין. אבל אני ערבי, אומר להם בתדהמה הסטודנט הערבי שדומה ליובל בנאי הצעיר. הצעיר החב"די נבוך אבל יוצא מזה איכשהו: לא משנה, תבוא, תתפלל, מינחע. שניהם מחייכים. ומסביב לכל זה רמת אביב, שזכתה , בצדק או שלא בצדק, להיחשב לאחד האיזורים השבעים בארץ. בקיצור, מהר מאד למדתי שאני יושב בפתחה של חבית חומר נפץ חברתית. אם לא, עדיין לא – הלוואי לא? – דה-פאקטו אז לבטח דה-יורה.    

 

שמירה בשבת תענוג. עד שש כל השירים היפים האלה ב88 אף.אם. ובקושי יש תנועה. כולם ישנים או שנסעו הביתה. אבל פתאום נפתחת הדלת ונכנסת אולי-סטודנטית, בטוח-שטנית, נמוכת קומה וייתכן-רוסיה. אני מבקש את התעודה אבל היא לא שומעת וממשיכה הלאה. אני מגביר את קולי: "את התעודה בבקשה", אבל היא לא שומעת ומתקדמת לכיוון המעליות. אני מזנק מאחורי הדלפק וממהר להשיג אותה, בראש חולפות תמונות מסבנה, אנטבה, האי גרין והאקדח מת מצחוק. "את התעודה בבקשה", אני נעמד מולה ומתחיל להתרתח, כשאני מבין שהיא לא נאדיה-מה-שמה, המחבלת מסבנה. "איך אתה לא מכיר אותי", היא מתחילה לצעוק עלי, "נמאס לי. כמו בית סוהר פה. אני כבר אלף פעמים עברתי מולך". "אני מצטער", אני מנסה לנהוג ביישוב הדעת, "אני לא זוכר אותך. תביאי לי בבקשה תעודה ונגמור עם זה". אבל היא מסרבת פקודה ואני מתרתח שוב, הפעם עוברות מול עיני תמונות נלעגות של מורה מקשיש מול כיתה מלאת נעורים ופרועה. "תביאי לי ת'תעודה או שאמסור את שמך לקב"ט, אני אביא לקב"ט את השם שלך". היא מודעת, כמובן, לפרדוקס שבדבריי ומחליטה להמר ולצעוד לעבר המעלית. הרי אם לא תיתן לי את התעודה לא אוכל למסור את שמה לקב"ט. אני – בגבורה, בזריזות ובתושייה יש לציין – קופץ ונעמד בינה לבין הדלת. ניצחתי. היא, מובסת ורוטנת, מוציאה את התעודה ומעיפה אותה בחטף מול עיניי. "בסדר? עכשיו אתה מרוצה?", היא אומרת בבוז ונכנסת למעלית. לא, לא בסדר ולא מרוצה אני חוזר לשבת על הכסא המסתובב ומצית סיגרייה בשביל להירגע.

 

לאחר כשעה אני רואה פתאום את אדיב. לבוש בחליפת אינטלקטואל, מתולתל, ממושקף, חתום בשפם דליל, צעיר מאד. פגשתי אותו פעם בפגישה ספרותית כלשהי, אבל הוא לא מזהה אותי במדים. כלומר מזהה, אבל מכחיש, כמו מבושר בשורת איוב, את שעיניו רואות ואוזניו שומעות. אתה גר כאן? אני שואל כשהוא נרגע. לא, הוא ממעונות ברודצקי, כאן גר בן דוד שלו, סמיר, אבל תגיד, למה מאבטח !?. הייתי צריך לנחם אותו איכשהו, למתן את המכה, ולכן אמרתי לו בנועם וברכות שתהיה כאן מלחמה. לא בין ערבים ליהודים, זה old speak, תהיה כאן מלחמה. אדיב סופק את כפיו, חילצתי את מחשבותיו הכמוסות ביותר. תהיה כאן מלחמה, הוא מהנהן במרץ, לא בין ערבים ליהודים, תהיה כאן מלחמה, והוא מספר לי בכאב את תלאותיו של אביו החולה, אינטלקטואל ערבי מבקה אל גרביה, במסדרונות האין-סופיים של הרפואה הציבורית. "יש בעיות שאין להן פיתרון", הוא אומר לי, "ובכל זאת אפשר לחיות איתן". "לי אף פעם לא יהיה נוח באמת באוניברסיטת ת"א", הוא ממשיך. "וצריך להשלים עם זה", אני משלים את דבריו, "אבל מלחמה על איך אנשים חיים, על איך אנשים חולים מטופלים כך או אחרת, תהיה".

ואז אנחנו מתחילים לדבר על ספרות. אחחח, אני מתלהט ועיני בורקות, אחחח, אני גדל וגדל, פוסל סופרים באבחה ומעלה על נס אחרים באנקת עונג. אדיב גם הוא נרגש, "כן", הוא אומר לי, "כל התיאוריות האלה שמלמדים אותנו באוניברסיטה, כן, רק לדעת אותם טוב-טוב בשביל לבוז להם טוב-טוב". "כן, הוא מתבייש בעברית של הסופרים היום, פשוט מתבייש בשבילם". "כן, תתבייש לך שאתה לא מכיר טוב את מחמוד דרוויש, תתבייש לך". "כן, תראה לו את התעודה נעים, הוא חדש פה השומר". אדיב קורץ לי כשהוא אומר "השומר". אני יוצא מאחורי הדלפק ונעמד מולו, כן, ספרות!, כן, פרוטזת הנפש הזו, המאפשרת את הנגיעה ב"חיים", ושבכל זאת מנגנוניה המורכבים המלאכותיים מרתקים, לעיתים, יותר ממגע רקמת היד החיה. כן, ספרות!, כן, פילוסופיה!, כן, כן!. שנינו משייטים בנרגשות אחד מול השני, בריקוד תשוקה, לא יכולים לאצור את הנרגשות בקפיאה שליווה במקום. אחח, אני מרגיש כמו בן אדם, אני בן אדם!. כמעט בניגון אני מבקש מהנכנסים את התעודות שלהם. "את גרה פה?" אני מזמר, "לא? אז רוצה לגור פה?", אני מחייך אליה בשנינות. היא לא רגילה לשנינות הזו ועונה ברצינות קומית: "לא, אני גרה בברודצקי". הם כולם, עיוורים שכמותם, רואים בי שומר, אבל אני כאן, ממש כאן, הולך לפתור את השאלות בנות המאה: מי יותר גדול – טולסטוי או דוסטוייבסקי? פרוסט או ג'ויס? ברנר או גנסין? מאן או קפקא? שבתאי או קנז?.  הוא צריך ללכת, קוטע אדיב לפתע את הנסיקה שלי, לבן דוד שלו, ואני מצטנן בבת אחת, מאוכזב מעט כמו בסיומו של משגל חפוז, מהיר מדי. שמתי לב, אני אומר לו לפני שהוא הולך, שהמילה העברית "בסדר" משתרבבת גם לערבית וגם לרוסית של העולים, למה זה?. "כן, בסדר איפה שלא בסדר", מחייך אדיב ולוחץ לי את היד ברשמיות חמה.

 

שוב נותרתי לבד. לבד, לבד, לבד, דרבנתי את רחמיי העצמיים, המתמהמהים משום-מה. לבד ולא חמוש!, הרהרתי פתאום. בגלל השביתה במשרד הפנים לא קיבלנו נשקים. "יש לנו אבל אישור להעסיק אותכם בינתיים בלי נשק", מילמל הבוס שלי. לא אלי הוא מלמל אלא לעצמו ולועדת החקירה העתידית. "אמנם במקום הפיגוע היה השומר לא חמוש, כבודה, דבר שאכן חרץ את גורלו של המאבטח ושאר הקורבנות באסון הנורא. אבל אנחנו קיבלנו אישור, כבודו, הרי קיבלנו אישור, כך שמבחינת הנהלים, אם ניתן לומר כך, לא מהווה האירוע חריגה או אי-תקינות". זה משונה, עד המשמרת הזו לא חשבתי על זה. דווקא שמחתי לא להסתובב עם המועקה הקרה והכבדה הזו שאקדח שמה. ועכשיו. וכאן הגעתי סוף-סוף להירהור שלא ימלט ממנו גם יוצא יד-חנה וגם תושב יצהר, גם אף-שעליסט וגם כל-שעליסט (ואני מרשה לעצמי לומר: גם ערבי וגם יהודי). לא יימלט ממנו איש, איש, כל אחד במקומי יגיע להירהור הלא-נעים הבא. זהו הרהור שאי אפשר להיסתר מפניו, אי אפשר, במיוחד אם אתה עומד כמו ברווז כחול-מדים וחסר נשק בעמדת "השומר". ההרהור האם העובדה שהבניין מאוכלס בחלקו בדיירים ערבים מקטינה את הסיכוי לפיגוע או מגדילה? אל תזלזלו בשאלה הטריקית והלא פוליטקלי-קורקטית הזו. יש שיקולים לכאן ולכאן, הדימיון מתפרע, מזימות נרקמות, קונסיפרציות נרחשות, ביובי נפש עולים על גדותם. אל תזלזלו בשאלה הזו. אני העברתי איתה כמה וכמה משמרות, עד שקיבלתי את הנשק, וכך גם הייתם אתם. נרגעתי, משום מה, רק כשקיבלתי את הנשק, כמה שזה אכן מופרך ( כי מה אני בעצם אעשה איתו מול מתאבד שנחוש לקפד את חייו וחיי? הרי הירייה עוד תפעיל את המטען, אלא אם כן מכוונים לראש, או בעצם לידיים המפעילות, האם אפגע בראש או בידיים, איך היו תוצאות המטווחים שלי אז בטירונות וכו' וכו'. כן, נפלאות מבינה מחשבות שומר!). רק אז נרגעתי.

 

שוב משמרת לילה. אחת עשרה וחצי ואני יוצא לסיבוב קצר ליד דלת המעונות. הלוך ושוב והלוך ושוב, ולבסוף אני נעמד בחוץ כשבגבי הדלת הסגורה. חמישה מטרים ממני נעצרת לפתע בחורה צעירה, מדברת לשניה בסלולרי, מכניסה אותו לתיק ועומדת בשתיקה. היא מסתכלת עלי ואני עליה והשניות חולפות. היא יפה בצורה לא מצויה. יפה, שותקת ומציצה מדי פעם בפני. השניות חולפות ומתעבות לדקות. מה קורה כאן? למה היא שותקת כך?. אני גם לא מעז לדבר ומצית סיגריה. כמו צמד אלומות פרוז'קטורים נפגשות עינינו אחת לכמה שניות. יופי לא מצוי. מגבי אני שומע את דלת המעונות נפתחת מבפנים וסטודנט גבוה, מוכר לי, ניגש אליה, מחליף איתה מילה ברוסית ופונה איתה חזרה למעונות. אני מסתובב כמו מגנט ומביט בה נכנסת. אני מוקסם. הם פוסעים לעבר המעלית. פתאום אני נזכר. אני רץ אחריהם, נבוך, "סליחה, אני לא יודע מה קרה לי, אני צריך את התעודה, לא יודע מה קרה לי". הם גם צוחקים במבוכה ואני פולט, בלי מחשבה, "היא כל כך יפה, חברה שלך, ששכחתי בכלל שאני שומר". הבחור מחייך אבל הבחורה… הבחורה מאדימה כולה ובורחת לפינה, שלא אראה את הסומק העז שהציף את פניה. בסוף היא שולפת את התעודה, ובלי להסתכל בעיניי, ובכל זאת כן לחייך בביישנות וכן להישאר אדומה כולה, מושיטה לי אותה. אני לוקח אותה מיכנית, שרוי בבועת קסם שמשרה יופיה, מחייך אליה בעקמומיות, מציץ בתעודה ומשחרר אותם.  

 

כמה דקות אחר כך הדלת נהדפת באלימות ונכנס במרוצה בחור כבן שלושים, ממושקף, בעל מצח גבוה וערום, עוטה לצווארו צעיף באופן לא ישראלי. אירופאי?. פיטרו אותי, הוא דופק על דלפק השומר בלי הקדמות, פיטרו אותי הבני סונות. הוא דרום אמריקאי, שומעים מיד. מיד אני גם שומע עוד. הוא עבד כמלצר, במסעדה דרום-אמריקאית פה בעיר. מה? דניאל, קוראים לי דניאל. כן, ברור שאני סטודנט, אתה חדש כאן? הנה התעודה. ספרות תואר שני וקולנוע. אורגוואי. כן, אבל אמא שלך מתי עלתה, שנות השישין? סה אחרת, אני עליתי לבד ואני לא ציוני (בהתרסה). באתי כי היה לא נסבל שם אבל אני מת לעוף מפה, לספרד (בחלומיות מלאכותית קצת). מה אתה קורא? אס אתה גם סטודנט? (בעניין מתעורר). כן, קל להגיד תמצא משהו אחר (במרירות מהורהרת). בחורה יפה אתה אומר? טוב, יש כאן כמה, לא יודע מי סאת. מה סה בעצם משנה, כאן בארץ שלך בחורה לא יוצאת עם בחור בלי רכב (במרירות מתקוממת). כן, בטח שאני חושב כך. אני שמח שגן אתה, למרות שאתה אומר ש"בלי רכב – כמטאפורה", סה לא מטאפורה, תאמין לי. למה "הגעת למקון הנכון", אתה תצא איתי בלי רכב?. שנינו מחייכים ואני אומר לו את דעתי. מרוב דיונים על פמיניזם, כחלק מ"פוליטיקת הזהות", הודחקו נושאים אפרוריים ולא אטרקטיביים, אבל בוערים, כמו הקשר בין כסף למשק המיניות. אני ממליץ לו בחום לקרוא את וולבק, הוא לא סופר גדול, אני מדגיש בלהט, אבל הוא מהבודדים שמבינים בדיוק, אבל בדיוק, מה קורה במערב היום. יותר מכל התיאורטיקנים הפוסט-מודרניים-קולוניאליים, שמלמדים אותם באוניברסיטה הזאת. דניאל מסייג. כאן, במדינה שלך, חשוב דווקא ללמוד את הפוסט-קולוניאליים, הוא אומר בחיוך ארסי. אני אומר לו שאני פטריוט ישראלי ובטח חשוב ללמוד אותם כדי להבין את ההבלות, ההבלות בהקשר הישראלי, כן? אבל זה לא העניין. אתה ניאו-מרקסיסט אתה אומר, אני אומר לו, אז גם אני, גם אני, אבל אני לא עושה את השגיאה הפטאלית והמביכה של השמאל בכל הדורות, בכל הדורות, אתה שומע?, מאז "ההשכלה", האנלייטמנט, כן? מהמאה ה – 18, ואני לא מזלזל בכוח החיובי, החיובי, כן?, של הלאומיות. הוא לא מסכים איתי אבל חוזר לנקודת ההסכמה. באוניברסיטה לא מבינין אותי. אמרתי לכמה בחורות את העניין הסה שבחורות ישראליות, מהמדינה שלכם, לא יוצאות עם בחור בלי רכב והם לא הבינו על מה אני מדבר. הם התנפלו עלי, אתה מבין, מה אתה מקשקש? מה סה לעומת האפלייה של הנשין? מה סה הקשקוש הסה. כן, אני מהנהן לו, אותי אתה לא צריך לשכנע, הגעת למקום הנכון. ועכשיו פיטרו אותי, הוא דופק שוב על הדלפק. כן, אני לבד פה בארץ, הוא עונה בלי להסתכל לי בעיניים. אס אתה קורא את הספר הסה בשביל לכתוב עליו בעיתון? איפה? איך אפשר להיכנס לסה? לכתוב ביקורות קולנוע?, עיניו ניצתות לרגע. אני אומר לו שזה לא קל, ובכל מקרה, אני מעדכן אותו שעל ביקורת כזו מקבלים מאתיים שקלים. הוא דופק את היד על השולחן. לא טוב מה שקורה במדינה שלך, עיניו ניצתות שוב, בברק רע, והוא מיטיב לצווארו את הצעיף. סה הקמפוס היחיד בעולם שאין בו חיין סטודנטיאליין, תרבות סטודנטיאלית, אתה יודע? איך אתה מסביר את סה? הוא מטיח בי, כנציג המדינה. תראה, שתין עשרה בלילה ושקט כסה. מה סה? יש פה מאות אנשים סעירין, בחורין, בחורות,מה סה? כמו בית קברות פה. כולם במבט כסה, כבוי אומרים, לא? בלי ויטאליסם, הולכים כומו כפופין, כמו בלוויה. אני הייתי בספרד, תאמין לי, מה הולך שמה… . אני שותק ואז אומר בריפיון: אל תגזים, דניאל, אל תגזים. הוא לוחץ לי את היד ועולה למעלה. 

 

כבר מאוחר למדי והמעונות משתתקים. רייצ'ל, הבחורה האמריקאית העיוורת, יוצאת לסיבוב קצר בחוץ, עם כלבת הנחייה הלבנה והממושמעת שלה. איך קוראים לה? אני שואל כשהיא חוזרת, גם כדי להפר את הדממה המעיקה. רייצ'ל מחייכת, "השה, זה השם, קודם הייתה פנלופי, אבל זאת השה". "אולי אתה יודע", היא אומרת לי באנגלית, "איפה אפשר לקנות מייקרווייב?". משומש אבל, משהו זול, זה יעזור לה. אני מפחד מהשקט שתותיר הסתלקותה ומתחיל להסביר לה באריכות על האפשרויות השונות. יש "קחתן" ב"העיר", יש אתרים כאלה וכאלה באינטרנט וכו'. אני רושם לה על פתק את האינפורמציה. היא אסירת תודה, כך נדמה לי, על כך ששטף הדיבור שלי נפסק לבסוף. בכל זאת, היא אומרת לי באנגלית: " אתה יודע, הישראלים באמת עוזרים לך. בארצות הברית כולם מאד אדיבים, הם תמיד ישמעו את הבקשות שלך, אבל בשורה התחתונה לא יתנו לך עזרה ממשית, וכאן, אולי בגלל שכל אחד רוצה להראות שהוא יודע יותר טוב מכולם, לא יודעת, אבל כאן הם באמת עוזרים לך. טאנקס, גוד נייט. השה, לטס גו אפסטיירז".

 

נרקומן של תרבות רוסית, כמוני, מחפש כבר כמה וכמה שנים בני שיחה אינטלקטואליים רוסיים, שמכירים את כתבי המאורות הגדולים במקור. אבל ניסיון השנים האחרונות מלמד אותי, שבהכללה פראית, את הרוסים חובבי הספרות ניתן לחלק לשניים: אלה שאוהבים את דוסטוייבסקי ואלה שמסתייגים ממנו (ואוהבים את בולגקוב, או מדע בדיוני, או את שניהם; או שאוהבים את דוסטוייבסקי משום שהיה אנטי-מהפכני). קטיה למשל, מהבניין שלי, טוענת בלהט שדוסטוייבסקי דכאוני ולא מדבר אליה. היא אוהבת מדע בדיוני , פנטזיה וספרים "שמחים". נאדיה, המורה שלי לרוסית, גם היא לא סבלה את דוסטוייבסקי, העדיפה את צ'כוב "הליברלי", והשתמשה באותן מילים ממש: "דוסטוייבסקי הוא דכאוני". הנקודה היא, וזו נקודה חשובה, שהרצינות התהומית, שמאפיינת את הספרות הרוסית הקלאסית, נקשרת אצל חלק מהאינטיליגנציה הרוסית, בלא מודע לרוב, לכשלון הקודר של הקומוניזם. הקפיטליזם המערבי נתפס כעליז, כמלא חירות ואור, ואותה בושת-מפסידים מולידה את הסלידה מהמורשת "הכבדה", "הרוסית", מולידה סוג מינורי של שנאה-עצמית. אצל חלק קטן מהעולים מרוסיה ניתן למצוא הערצה ילדותית כל כך לארצות הברית ולקפיטליזם, הערצה שקשה לשאתה לעיתים. לא שאני מאלה ששונאים אוטומטית כל דבר אמריקאי, אבל הערצת ההצלחה הזו, כשהיא באה מהצד "המפסיד", יש בה, איך לומר, משהו אפל ולא אסתטי. לכן, ככל שחלפו השבועות, שמחתי סוף סוף למצוא בן שיחה "רוסי" מהמעונות, שמחתי לפגוש את אלעד. אלעד דובר רוסית אבל עלה לארץ בעודו ילד, לא בעלייה של שנות התשעים. בכלל, נהיה פה לאט לאט חוג ספרותי קטן, מסביב לדלפק השמירה שלי. אלעד רזה מאד, גרום, ועיניו יוקדות. זקן שטני עוטר את פניו המזוקנים, הנאים. כמה רסקולניקובים קטנים מסתובבים פה, הא?, אני אומר לו, רק לתת להם פתיל קטן והם יתפוצצו. פתיל אחד קטן, אני שוקע בהירהורים. אלעד ממליץ לי לקרוא את ליאוניד אנדרייב. יש לו קטע שם, הוא אומר לי, תיאור של אריה שבע שבוחן בעיניים ליאות צבי קטן שעובר לידו. תעבור, הוא אומר לו, בנדיבות של אכזרים שבעים, תעבור. אלעד מקער את כף ידו ממנו והלאה. תעבור, האריה אומר לו, זה בסדר, אני שבע עכשיו, אלעד מניח את שמאלו על בטנו ומניע אותו בסיבוב. עיניו של אלעד בורקות, בורקות מכוחו האדיר של האריה האכזר, מרחמנותו המפתיעה והגחמנית, מההצלה הפתאומית שזכה לה הצבי.

 

חוג ספרותי קטן נהיה פה, דיבורים וויכוחים. אבל לפעמים, לפעמים דווקא בא לך לשתוק, לא להיות חייב לדבר, לא לשוחח. לפעמים בא לך לשקוע בספר שלך או בסיגריה שלך או בבדידות שלך או בכעסים שלך או בפנטזיות שלך או בחמשתם. לפעמים לא בא לך לתת תשומת לב לאף אחד, לאף אחד. להיות הכי קורקטי בעולם: את/ה גר כאן?, את התעודה שלך בבקשה, תודה רבה. הכי קורקטי וחסר-אישיות כלפי חוץ. במיוחד כשאתה רואה סביבך מחזות בדידות קורעי לב, ואתה רואה. כשאתה רואה סביבך סטודנטים גלמודים, מארבע קצוות תבל, שמשוועים לפטפוט קצר, לסמול טוק, למילה. ואתה מפטפט איתם, מקטין שיחות איתם, זורק מילה. אבל לפעמים… לפעמים לא בא לך, פשוט לא בא לך. לא משלמים לי בשביל להיות פסיכולוג של אף אחד, אתה מהרהר במרירות ובכעס, לא משלמים לי להיות פסיכולוג או חבר של אף אחד. אני שומר פה. נקודה.

 

באחד הלילות נכנסת אשה מבוגרת למבוא המעונות. היא לבושה היטב, מהשכונה כאן, כנראה, מרמת אביב. תעשה משהו, היא פוקדת עלי באדנות. יש שם חבורה של נערים, ונדליסטים, הם לא מפה, הם הורסים שם את הספסל, היא צועקת בהתרגשות. אני יוצא בעקבותיה במהירות. תעשה משהו, היא צועקת עכשיו מאחוריי. משמאלי, במרחק של חמישים מטרים, אני רואה חבורה של בני ארבע עשרה, רכובים על אופניים, נשענים ברגליהם על הספסל ההרוס, השכוב על גבו. הם לא מפה, צועקת האשה בהיסטריה ומנופפת בידה, זו כבר פעם שלישית שאני רואה אותם, תעשה משהו. אני מתקדם צעד אחד לכיוונם והם מתחילים לנוע באי שקט על האופניים. פתאום אני מסתובב. תקראי למשטרה, גברת, אני אומר לה ופונה לחזור לבניין. אתה… אתה לא מתכוון לעשות כלום? היא מתבוננת בי קרועת עיניים, בהשתוממות. גברת, אני אומר לה, אני שומר פה במעונות, זה לא ענייני. את רוצה, לכי תקראי למשטרה. אני שומר פה, רק פה. נקודה.

 

המטווח או: ארון ספרים כעצם סופג

סוף סוף הסתיימה השביתה במשרדי משרד הפנים וזומנתי למשרדי החברה בשביל לקבל את האישור לנשיאת הנשק וכן את האקדח. "תבוא בזמן, ברבע לתשע", מורה לי הבוס שלי, "הם יתנו לך את האישור, תעשה מטווח ותקבל את האקדח". כמה זמן זה ייקח?, התעניינתי והוא הבטיח לי שכל התהליך לא יארך יותר משעה וחצי. הגעתי ברבע לתשע למשרדים, חיכיתי בסבלנות חצי שעה ובתשע ורבע יצאתי לעשן בחוץ. חזרתי, אבל האחראי עדיין לא הופיע. אנחנו מחכים כאן כבר חצי שעה, הרמתי את קולי על פקידת הקבלה, שהבטיחה לפני ארבעים דקות שהאחראי "כבר יוצא אליכם". אנחנו לא מקבלים כסף על הבוקר הזה אז שיצא. אירע נס והרמת הקול עבדה, למרות שהפקידה די נדהמה מזה ששומר פשוט, מקצה שרשרת המזון, מעז לזרז את "האחראי". "האחראי" יצא, כעבור כמה דקות, וחילק לנו את אישורי נשיאת הנשק, אקדח וצמד מחסניות. הורו לנו ללכת למטווח שנמצא בקרבת מקום. בדרך לא ידעתי מה לעשות עם הנשק הזר שהוצמד לי והכנסתי אותו לתיק. כשהגענו לקומת הקרקע, באחד הבניינים המכוערים שליד רחוב המסגר, וניגשנו לברר מתי נטווח, הוצאתי את האקדח מהתיק. "וואו, אל תוציא את הנשק החוצה", צעק עלי בהיסטריה האיש מאחורי הדלפק. "אתה יודע כמה פליטות היו לנו פה?". החזרתי במהירות את הנשק לתיק והמתנתי במקום שהורו לנו להמתין. מפעילי המטווח מחכים עד שמאבטחים מחברות שמירה שונות ורבות ייאספו בכמות מספקת, שתצדיק הוצאת מטווח חדש לדרך. הבטתי סביבי. מרתף רחב ומאובק, ריח שמנים חמצמץ, חיספוס גברי שעוטף את הנכנסים כמו אבק, מכונת קפה פשוטה בפינה. ניגשתי למכונה וחייכתי לעצמי. על המכונה הפושטית נכתב "אנחנו טוחנים את הפולים במקום". גנדרנות יאפית תלושה, מחוץ לכל קונטקסט, באיזור שבורגנים הגונים מדירים את רגליהם ממנו. לבסוף התקבצו שני מניינים של מאבטחים ובעלי נשקים ואחרי שקיבלנו מגיני אוזניים הולכנו בפרוזדור צר לעברו של חדר קטן שבקצהו עמדו מטרות. בגבן של המטרות רופד הקיר בחומר כלשהו, שיספוג את הקליעים. גבר רוסי נאה ורזה, ברעמת שיער מאפירה ובוהימיינית, נעמד מולנו בעמידת פיסוק סמכותית והחל להרצות על היריה באקדח, פירוקו והרכבתו. זה היה הסבר קצר, קצר מאד. חד משמעית: הסבר לא מספק. בקושי הבנתי בסיומו איך יורים, בטח לא איך מפרקים ומרכיבים, ומה שיותר חשוב: איך פורקים נשק טעון. אבל כשלא משלמים לך על הזמן הזה לא אכפת לך שההסבר קצרצר. "כשאתם רוצים להוציא את האקדח מהנרתיק תמיד תוציאו ביד הרחוקה, במקרה שלי יד שמאל. ולמה?" הוא שאל את הכיתה המאולתרת. אחד הסטודנטים שמבקש להצטיין – אני מכיר את הטיפוסים הארורים האלה עוד מהצבא. איזה גועל. דמות אב דלוחה והופה!, ישר רצון לרצות אותה – אומר בגיחוך: "כדי שלא יחשבו שאתה רוצה לירות". "נכון", אומר הרוסי הבוהימייני בסיפוק, "אם אני רואה מישהו מקרב יד לאקדח, יד ימין, משוגע כמוני ישר יורה". כולם מחייכים. אין ספק, לפנינו עומד גבר-גבר. "עכשיו נדבר על פריקה", ממשיך הבוהימייני, והתלמיד המצטיין מזנק: "קודם כל חשוב לפרוק לכיוון של עצם סופג. הכי טוב ארון ספרים". היה ברור שהוא מצטט חוכמה מקובלת, ואכן המדריך מחרה-מחזיק אחריו. "כן, חשוב לזכור: פריקה מול עצם סופג. או ספה או" – וכאן חייך המדריך הרוסי חיוך לא נשכח – "הכי טוב, הכי טוב אל מול ארון ספרים. כך שאם ייפלט הכדור אז מקסימום הלך איזה ספר". 

 

ליל הסילווסטר או: שרשרת המזון

הבוס שלי מתקשר ומבקש ממני בתחנונים לשמור בסילווסטר. "אין לי אף אחד, אריק, החבר'ה הרוסים בחופש ואני חנוק". אני עונה לו בחיוב. במילא אני לא נוהג לחגוג את הסילווסטר; עניין של ביוגרפיה. כשאני מגיע באחת עשרה התכונה החגיגית בעיצומה. מלבד הסטודנטים הישראלים שחוגגים, יש בבניין גם כמה עשרות "נוצרים" מחו"ל, שלוקחים את החג במלוא הרצינות. אנשים חולפים על פני עם בקבוקי בירה ווודקה ומציעים לי ללגום. אני מסרב בעוז, אני בתפקיד. אחרים נעצרים לרחם עלי לשנייה: "דווקא בסילווסטר תקעו אותך פה?". לקראת שתים עשרה המעונות מתרוקנים. כולם חוגגים בחוץ. ברדיו גם חוגגים ואני מכבה אותו בתיעוב. באחת מתחילים אנשים לחזור. סטודנטיות במלוא הדרן, צבעוניות, סטודנטים מתנודדים, מגחכים. "דווקא בסילווסטר שמו אותך פה?", הם עוצרים לשנייה. אני משתכנע בסוף מהרחמים שלהם ועושה את המעשה המופרך ביותר במצבי. אני מתקשר ל"ג'ירף" ומזמין לי את המנה החריפה. יש מינימום של הזמנה ואני מוסיף עוד קונוס סושי. ששים שקלים וגג עוד שעה אנחנו אצלך. אני מנתק את השיחה באצבעות רועדות. כרגע הזמנתי טייק-אוואי בחצי מהסכום שאני הולך להרוויח בלילה הארוך הזה. אבל גם אני בן אדם.

לאחר ארבעים דקות השליח מגיע. אני שולף בהיסוס את הויזה. חצי משכורת אני שפכתי על הטייק אוואי הזה, אני מגחך לעברו. הוא מחייך בחשד, זה לא הולך להיות טוב מבחינתו. אתה מקבל שכר על המשלוחים או רק מהטיפים? אני שואל. "אחי, תן רק אם אתה רוצה", הוא אומר באצילות ולא מוכן לענות לשאלתי. אני מהסס לרגע. אני לא קמצן-טיפים בדרך כלל, אבל הזעזוע מההזמנה הפראית שלי מטשטש אותי, אני לא-עצמי לרגע. הוא מחייך בריפיון: "אחי, אל תתבאס, אתה לא חייב לתת". אני מתעורר בבת אחת. תסלח לי, אני לא יודע מה קרה לי. אני שולף מטבע של עשרה שקלים ונותן לו. "תודה, אחי", הוא עונה לי ומחייך. "איך זיינו אותנו, הא? לעבוד ככה בסילווסטר".  

 

ינואר – מרץ או: תם ולא נשלם

ההיכרות שלי עם השומרים האחרים קטנה יותר מההיכרות של דיירי המעונות איתם. אני הרי פוגש בהם רק בהחלפה, שתיים שלוש דקות של התארגנות ועדכון באירועים חריגים ( בקשות של סטודנטים לאישורי לינה לחבריהם, המועברים על ידי השומר לקצין הביטחון של המעונות ; חפצים, שהושארו בדלפק השומרים, על מנת שייאספו מאוחר יותר וכו'). בכל זאת, אתן בהם כמה סימנים. קודם כל, השומרים מחולקים לשניים: המבוגרים והצעירים. הצעירים, כמעט כולם חוץ ממני, יוצאי ברית המועצות לשעבר. המבוגרים, בני הארבעים, חמישים פלוס – ישראלים "ותיקים". רובם אינטילגנטיים למדי, אנשים שנפלטו איכשהו ממקומות עבודה שונים, בהם עבדו שנים ארוכות, ובינתיים מחלטרים בשמירה. אנשים שמסיבות מגוונות, ובעצם לא כל כך מגוונות, אלא נדושות ומוכרות, לא מצאו את מקומם ההולם בסדר הכלכלי הנוכחי, ובינתיים מחלטרים בשמירה. אלא שהבינתיים הזה הפך לחודשים רבים. יש, למשל, את אברם, שכפי שיחזקאל מספר לי בחיוך, מגלה מסירות נוגעת ללב לבניין. אם כבר שומר – אז עד הסוף. יש את יפתח, שכל מוצאי שבת שהוא מחליף אותי, הוא נכנס במרוצה ופותח את הרדיו "על הכדורגל". יש את ברנרד, שחולם להוציא רומן בגרמנית ושומע מוזיקה קלאסית בעמדה. יש את מנחם הזעפני והמניאק, שלמרות שהקדמתי ברבע שעה נטש את העמדה בלי לחכות שאתארגן כמו שצריך.

 

בהתנהלות של גברים שומרים – ובעיקר מבוגרים – מול הנעורים הנשיים הסטודנטיאליים, קיימים מתח ואירוניה מובנים. גם על זה אני רוצה לומר משהו. באחד מלילות השמירה הארוכים גיליתי מתחת לדלפק ירחון פורנוגרפי ישראלי. אין מספיק פרטיות פה בעמדה, אז החזרתי אותו למקומו, בלי לדפדף בו… . אבל על זה בדיוק אני רוצה לומר משהו. על זה בדיוק. על כל האגדות האירוטיות, הנקשרות בבחורות צעירות הלומדות ב"קולג'". כן, כל האגדות המפורסמות הללו, שמלהיטות את יצריהם של גברים בכל רחבי העולם. אבל מה יש כאן? מה באמת יש כאן? כאן, בספיחיה הנידחים של אוניברסיטת ת"א, ב – 2004?. כן, לא-מעט יופי פראי, מקרי, לא תוצר סינתטי של ג'ים כלשהו, של תרגילי פילאטיס כלשהם. יופי שזר, לרוב, לאישיות הנבוכה הנעטפת בו. הרבה הרבה נבוכות נפחדת של נשים צעירות… חוסר בטחון… מתח ולחץ… רקע מסובך בבית… ופה ושם, פה ושם גם אכן נחישות בנאלית ונבונה, נחישות ליהנות מהנעורים כפי שאכן אמורים ליהנות מהם. נחישות שניכרת, אך ורק כמעט, בערבי שבת.

 

בחלוף החודשים, אני כבר בקי ורגיל בתפקידי. מנסה לנצל את הזמן, שבין הנכנסים והיוצאים, לקריאה ולכתיבה. לשיחות, מדי פעם, עם המכרים החדשים שלי. משמאל לדלפק מתווכח ערבי, נוצרי-משיחי, עם גר צדק אמריקאי, ממוצא קוריאני, על חשיבותו או אי-חשיבותו של התלמוד. סטודנט נכנס בריצה ואומר לי שראה חבורה של נערים על אופניים מפרקת טסות מכמה כלי רכב חונים. הבחורה היפה משתהה קצת מעל הדרוש ליד הדלפק שלי. אין ספק, מחמאות ממכרות. אדיב בא להיפרד ממני. הוא עוזב את המעונות וחוזר הביתה, לסעוד את אביו החולה. רייצ'ל עוברת שוב עם כלבת הנחייה שלה, השה, ועוצרת בעדי, בהזנקת יד ובקריאה, מלהעביר תחנה. הסלסול המזרחי של הזמר עושה לה את זה. זה כל כך יפה, היא אומרת, that’s cool,  היא נהפכת לרגע לאשה רואה. דניאל שוב מתלונן בכאב על החומרנות של הבחורות הישראליות. דווקא בגלל שאני מבין אותו טוב, קשה לי כבר לשמוע. הדלת נפתחת ונכנסת סטודנטית חמודה. דניאל, לפחות, מסנן לי: "היא חמודה, סאתי". היא פנויה?, אני לוחש לו בחזרה, והוא מהנהן, "אני חושב שכן". זהו, נמאס לי. אני קם מהכיסא ופונה אליה. איך קוראים לך?. "נעמה", היא עונה בהפתעה מהולה בביישנות. תראי, נעמה, אני אומר בסמכותיות, תסלחי לי שאני שואל אותך, אבל יש לך חבר?. היא מאדימה ואומרת שלא, לא ברור לה לאן אני חותר. אז תראי, אני ממשיך, יושב פה דניאל, את מכירה אותו, כן?, בחור מקסים, אינטיליגנטי מאד, נראה טוב, לא? גם אינטיליגנטי וגם נראה טוב, ואת, יושבת גם כן פה, במעונות, נראית לי בחורה אינטיליגנטית, נראית, תסלחי לי על הבוטות, טוב מאד, אז מה קורה אתכם, אנשים! צאו לסרט, צאו לעיר, לדבר, לשתות משהו, למה להירקב פה?. אני מסתכל על דניאל והוא רוצה לרצוח אותי, אבל נעמה דווקא מחייכת. נו, יאללה, לכו להתקלח, להתלבש, ועוד חצי שעה אתם פה, למטה, בדרך לסרט, מקובל?. נעמה אומרת שלא מתאים לה סרט אבל היא דווקא רצתה לשאול את דניאל משהו. יש לו מחשב בחדר, לא?. שניהם מנסים לטשטש את האמירות שלי כמופרעות וביזאריות, ולהמשיך להתנהל במהוסס עד קץ הימים. אבל אני, כשהם הולכים ביחד, מבסוט מעצמי ומתרווח בכסא.

 

סטודנט מוכר לי נכנס ודופק על הדלפק. גם אותו פיטרו. הוא עבד באבטחה בבית חולים בירושלים ופיטרו אותו על שטות. "זה מדהים", הוא אומר, "זה ממש שוק עבדים כל הסיפור הזה, לא אכפת להם לפטר כי יש עוד אלף כמוני". "תגיד, כמה אתה מקבל, גם מינימום?". אני מהנהן. "הכל אותו דבר", הוא אומר לי, "הכל אותו חרא". "מה אתה עושה חוץ מזה?" הוא מתעניין. אני עונה לו, ומעין חומה שקופה מוצבת בינינו. "אז אתה כותב בעיתונים?, טוב, שיחקת אותה, אין מה לומר, הסתדרת בחיים". הוא מסתכל עלי בחשש, במבט מנוכר. לא הייתי צריך לומר את זה, לא הייתי צריך לומר לו. אבל… אבל למה אני מרגיש אשם? למה בעצם?. כן, המוביליזציה, המוביליזציה, אני אומר לעצמי, אותה מילת קסם, אותה תרופת פלאים של הכלכלה הליברלית. הנה אני, לא אדם לא-מוכשר, בן 30, בלי כסף ובלי עבודה הולמת. בן 30 וברור לי, כל כך ברור לי, שמהמעמד הבינוני-הבינוני באתי ואליו גם אשוב, ויהי שם השוק החופשי מבורך. בכל זאת אני מרגיש אשם. "אתה כותב בעיתון", הוא אומר לי, "אז אולי תכתוב גם עלינו, על שוק העבדים הזה". "תוכל גם להביא לי אולי את המספר של החברה שאתה עובד בה?", הוא נזכר, לפני שהוא עולה למעלה, "אולי אני אנסה אצלם מחר. מה יש לי להפסיד. מה אני אומר לך, פיטרו אותי על שטות שמה".

 

 דניאל יורד אחרי כמה שעות. פניו אפורות. נו, מה הלך עם נעמה? אני מתעניין, למרות שברורה לי התשובה. הוא מנפנף את ידו בביטול. " כלון אין פה כמו שצריך במדינה שלך, כלון. עשייה קולנועית נמוך, מטריאליסמוס הכי וולגרי שיכול להיות, הכל מת כאן". הוא נמצא על הקצה, רואים את זה. הוא נסער כולו, חוזר ועוטף לצווארו באלימות את הצעיף, חוזר ודופק את האגרוף על הדלפק שלי. "אני רוצה לצאת לשתות פה דרינק או שניין אני צריך חמישין שקל מינימון, אני רוצה לצאת עם בחורה היא לא משתינה לכיוון שלי בלי אוטו". הוא מתיישב על הכסא לידי ואז חוזר ונעמד, נסער כולו. " סיפרו לי שבשנות התשעין היה כאן גן עדן, סה נכון?, לא יודע, אבל עכשיו, מה סה המקון הזה, תגיד לי?. מה סה?!".  אני מתכווץ ואז לוחש לו, כמהופנט, יש זקנות, דניאל… יש פה ברמת אביב זקנות. דניאל מרוכז בכאבים שלו, יושב בחוסר מנוחה על הכסא, אבל אני לא מצליח לעצור את הקול המפתה שעולה מתוכי. לבדן, דניאל, אני לוחש, לבדן בדירה, עם הרבה מאד כסף. אני נחרד ממה שאני אומר אבל לא יכול לעצור. אתה יודע, דניאל, הרבה זקנות עם כסף יש פה. הוא שומע פתאום, ומסתכל עלי כאילו נטרפה דעתי. הוא מביט בי, מתנשם בכבדות. מה אתה מקשקש? על מה אתה מדבר?. אני לא יכול לעצור בעצמי. אנשים עם כסף יושבים פה בדירות מסביב, אתה מבין אותי? זקנות, זה די קל… . מה סה עוזר לי סקנות?, מתנער דניאל וקם מהכסא, אני מדבר על בחורות צעירות, על חברה. אני מתנער גם כן, כמקיץ מחלום רע. הוא לא הבין אותי וטוב שכך. מה קרה לי? השתגעתי?. הוא לא הבין אותי, הוא יותר בעניין של קולנוע, פחות בעניין של ספרות. ועוד בדיונית.

 

הערה: העובדות העיקריות, המאוששות את עיקרי הטיעונים, סביבם מסתחרר לו הטקסט הנוכחי, הנן "אמיתיות". עם זאת, נטלתי לעצמי חירות לשעבד פרטים מסויימים בטקסט לעריצים אחרים מלבד רודנות "האמת". עריצים כאלה הנם הן הצרכים הסיפוריים והן צרכי מציאות שונים מגוונים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שפי  On אפריל 28, 2008 at 8:56 PM

    נסחפתי עד כדי כך שפיספסתי את החדשות בטלויזיה.
    עוד לפני שהגעתי לסיום המצוין עם ה"זקנות עם כסף" עבר לי בראש שסגנון הסיפור מושפע מספרות רוסית.

  • אריק גלסנר  On אפריל 28, 2008 at 10:47 PM

    תודה!

    • עוזי  On פברואר 6, 2012 at 3:37 PM

      פתאום נזכרתי בקטע וחזרתי לקרוא
      מאוד נהניתי
      ברכות על הדוקטורט

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: