ביקורת על ספרו של קובי בן-שמחון, "אשתי רוקדת ואני חולם", "זמורה ביתן" + ביקורת על קרלו שטרנגר

אחשוף כאן סוד מקצועי קטן. כשאני מתחיל לקרוא ספר לביקורת אני נכנס לתפקיד. ממש כמו שחקן. התפקיד שאני מנסה לגלם הוא של קורא מן השורה, לא מבקר; קורא אינטליגנטי (יחסית), שנתקל בספר במקרה. כך אני מנסה לנטרל את הצל שמטילה עבודתי על הטקסטים. לצל הזה יש השפעות שליליות, מסוגים שונים, סותרים. הצל הזה, למשל, יכול להביא אותי לחבב טקסטים בגלל תפקיד "המבקר", הפגנה פוזאיסטית של תשוקה נלהבת – כללית מדי – לדברי "ספרות", מין סגידה – חסרת אבחנה – לעולם "הנעלה" של "הספרות"

למה אני מספר את זה? כי רומן הביכורים של קובי בן-שמחון הוא מהספרים שבמצבי רוח מסוימים, במיוחד מצבי רוח של מבקרים נלהבים, יכול לשאת חן. יש בו עדינות ומינוריות וסוג של פיוט ורוח של קלילות ג'זית. אבל בזוכרי את תפקיד הקורא הרגיל שעלי לגלם, אני יודע שזה לא מספיק. ספר צריך לחתור להפעיל אותך במגוון מצבי רוח, לחדור את האדישות הכללית באמצעות האנרגיה הממוקדת שלו, ולא לסמוך על רגעים של רצון טוב של הקורא, שהוא אדם טרוד וקצר רוח כלפי חומרים לא קשיחים, גם של כותבים רגישים ואינטליגנטים בעליל.

"אשתי רוקדת ואני חולם" מסופר קטעים-קטעים בגוף ראשון מפיו של צעיר תל אביבי, שגם גדל בתל אביב. הוא מספר לנו על חייו בתמונות קטנות. אמו מתה עליו בילדותו, אביו הוא סופר וספרן, אהובת נעוריו חיה בלונדון ומפציעה פה ושם, חבר נעוריו הטוב הוא משוגע, בעל נטיות אובדניות. כמו הרבה כותבים מתחילים, בן שמחון סבור שפרישה כרונולוגית-ליניארית של האירועים היא עדות לאי-מתוחכמוּת ולכן הקטעים מסופרים בערבוביה. אבל זו דווקא עדות לבוסריות.

בוסרית היא גם ההתמקדות הרומנטית בדמויות שוליים ציוריות – מה שנקרא, מהחיים: הזונה החיה בשכנות לצעיר ואביו, דייג-פילוסוף שהוא מתחבר אליו, חבר הנעורים המשוגע. האנקדוטות שהצעיר משתף אותנו בהן כביכול טומנות בחובן משמעות עמוקה, על תפלותם של החיים וכדומה.  אבל רק כביכול.

העמקות המדומה הזו, מחלה דורית של חלק מהכותבים הישראלים הצעירים, מתבטאת בעיקר בפאנץ' ליינים, שאמורים להדהד. למשל, "את זה לא רואים בתמונה. לפעמים תמונות מסתירות המון" (עמ' 195). או: "אחרי מותו של אבא צבעתי את הבית בלבן. את החדר שלהם השארתי צהוב, שימשיך להצהיב ככה, שימשיכו להצהיב ביחד. בחדר שבסוף המסדרון, הורי היו לי גם קירות צהובים" (עמ' 97). בצד הקלישאות והעמקות המדומה יש גם קטעים יפים באמת, רגישים באמת, מיני-סצינות טעונות. אבל ספר שהודפס, נכרך וראה אור, צריך להיות כולו – או, לפחות, רובו המוחלט – יפה, רגיש וטעון. ספר הוא לא כתב-עת, הסובלני כלפי אקספרימנטים.

בעוד הספר חצי אפוי, אקספרימנטלי, הטון שלו דווקא בשל מדי, תשוש, וזוהי נקודה קריטית. הטון הלירי, הנוגה, המהורהר, הרפה, המתרפק על הפוזיציה הלוזרית, שיש בו בהחלט חן מסוים; הטון הבודהיסטי, של הנסיגה אל עמדת ההתבוננות, של הוויתור על העולם והדברים; טון נעלה, שאסור-אסור לזייף בו וכאן לפעמים הוא מזדייף (כלומר, אתה לא ממש מאמין לגיבור שהוא באמת ויתר על העולם, שהוא גבר בנפשו על המציאות). הטון הזה מעלה שאלה הקשורה בגילו הצעיר מאוד של הכותב (28, צעיר במיוחד לסופרים), ואולי קשורה בכלל בדור הצעיר של הכותבים, ואולי-אולי בדור הצעיר בישראל בכללותו. חבר'ה, מה בוער לכם להיות זקנים? מה עם קצת מרד, כעס, תשוקה, אמביציה?

למי שרוצה לנסות להבין את הסיבות לפאסיביות של הדור הצעיר בארץ ובכלל במערב, אני ממליץ לקרוא בספרו המעניין של הפסיכולוג קרלו שטרנגר "העצמי כפרויקט עיצוב". שטרנגר מדבר על דימויי ההצלחה הבלתי אפשריים המוצגים בכלי תקשורת רבי עוצמה, שלידם ההישגים של הצעירים החשופים למדיה נראים לאותם צעירים חסרי משמעות.  בהרחבה של דברי שטרנגר: זהו עוד אחד מפגעי הגלובליזציה. כשאתה מתחרה להגיע להכרה ולהישגים, מקצועיים, אישיים, בארץ שלך, התחרות איכשהו עוד נראית אפשרית. אבל כשאתה מתחרה בכל העולם – מה עוד נותר, לכאורה, מלבד הנסיגה, הוויתור והפאסיביות? במקרה של בן שמחון, הספרות – המדיום שחושף את העולם הפנימי – מדגימה היטב,  ולא לטובה, את ההשפעה המשתקת של המציאות הגלובלית.

 

לביקורת על ספרו של קרלו שטרנגר

כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי שרבני  On אפריל 6, 2008 at 12:23 AM

    רוצה לציין שמדי פעם אני נתקל בכתבות שלו ואני נהנה.

  • אריק גלסנר  On אפריל 6, 2008 at 2:07 AM

    גם אני. אבל אני מתייחס לספר שרואה אור באופן יותר מחמיר מאשר לכתבה בעיתון. הוא אכן כתב מוכשר ומעניין.

  • חני  On אפריל 6, 2008 at 9:34 AM

    את הספר של קובי בן שמחון לא קראתי וגם לא כתבות, אבל מהביקורת שלך נהניתי מאוד. מה שיפה בה בעיניי, זה שהיא גם מתייחסת לספר, וגם לעולם שהוא חלק ממנו בכעין מעגלים הולכים וגדלים.אהבתי במיוחד את הוידוי שלך בהתחלה, ואת האופן שבו אתה תופש את תפקידו של הספר – תפישה מעניינת מאוד.וגם הביקורת על ספרו של קרלו שטרנגר דיברה אליי מאוד.

  • ליאורה  On אפריל 10, 2008 at 1:44 PM

    דווקא קראתי את הספר ומאוד נהנתי ממנו, לא מסכימה עם הביקורת.

  • שרה  On אפריל 14, 2009 at 6:55 PM

    קראתי את הספר ואהבתי מאוד.
    אהבתי את הרגישות של הכותב ,את הכנות,את העצב שבו. הספר הצליח לרגש אותי בכל מצב רוח
    אהבתי את השפה הציורית העדינה בה משתמש הכותב.
    האמנתי לו לאורך כל הספר,לא חושבת שהספר בוסרי.
    אני מעריכה את הכשרון של הכותב הצעיר.
    לא מבינה למה צריך כעס תשוקה ואמביציה כדי להיות סופר טוב.
    לדעתי ספר טוב הוא כזה שנהנים לקרוא בו שמשאיר חומר למחשבה וטעם טוב.למה לסבך הכל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: