קצרים ולעתים מרים

1. ברק ובייניש, פרידמן ותומכיו, מוטב שיקראו, או יקראו בשנית, את "מיכאל קולהאס" של היינריך פון קלייסט. 

שם ימצאו שרטוט כיצד אנשים, הבטוחים בצדקתם ובטוהר-נפשם (ובטוחים במידה רבה של צדק), מסבים חורבן.

כי לשני הצדדים יש כאן קייס. ואם לא יתגמשו זה כלפי זה – יחרב ביתנו.

 

ואולי זו עוד דוגמה למה שקורה לחברה שויתרה על התבונה הצפונה בספרות הקאנונית? כשהאליטה עצמה אינה מסוגלת "לקרוא" את מה שהיא מעוללת באופן אירוני, כלומר כ"חזרה נצחית" על דברים שתוארו כבר בעבר בעמקות ובאזהרה.

 

2. מבקר ספרות מקור, שמשבח תשעה מתוך עשרה רומנים ישראליים – אינו יכול להיות מבקר ספרות מקור.

הוא יכול להיות איש אקדמיה, איש רעים להתרועע, מאהב אטרקטיבי, איש עסקים, בשלן מצויין – לא מבקר.

מבקר צריך טעם – ומי שכל הטעמים שווים בפיו, צריך להחליף מקצוע.

 

3. הדיאלקטיקה של אמני השוליים: מי שחפץ לכתוב/ליצור נרטיב מינורי צריך לעשות זאת בעוצמה ובלהט מאז'וריים. חוקי המתמטיקה אינם תקפים כאן: בספרות, מינוס ומינוס נהיה מינוס.

 

4. חזרתו של קצב לחדשות נוראה ממש, כי היא מבטיחה עוד חודשים ארוכים של טמטום-עצמי תקשורתי, בחברה שניצבת בפני אתגרים מסוכנים בהרבה. 

 

5. מי שרוצה לתרום תרומה חיונית לתרבות הספרותית בישראל, ויש לו האמצעים לכך, צריך להיות מבקר ספרות מקור שיקדיש עצמו לבדיקת רומנים ישראליים של כותבים לא-מוכרים, רומני ביכורים ואף לא-ביכורים, של ספרים שלא זוכים מספיק לתשומת לב או לא זוכים לה כלל. מבקר כזה יסנן את ים הספרים הרואים אור ויצביע על הבר שאולי מסתתר במוץ.

אם יקום מבקר מקור כזה אעריץ אותו עד סוף ימיי.

 

6. המחלה של הביקורת הישראלית היא הכתיבה (החיובית, כמובן) על חברים. חוסר האתיקה הבסיסי הזה יכול להרוס את שרידי הרפובליקה הספרותית הישראלית. וכאן עלי לשבח את חברי שמעון אדף (שאינני כותב על יצירתו בפומבי, בדיוק משום שהוא חברי), שבזמן שערך את ספרי המקור ב"כתר", הביקורות, השליליות לעתים, שמתחתי על ספרי המקור שהוציא, הצליחו לא לפגוע בחברותנו.  

 

7. עוד כמה שנים נוכל לכתוב על סקס, בלי שהדבר ייראה מגוחך? 5? 10?

ואולי 5-? 10-?

 

8. הגות-שבדרך – אם תיקטע באמצע – יש בה ערך?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אפריל 9, 2008 at 12:03 PM

    יש אחת כזאת:

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132846

  • אילזה לונד  On אפריל 9, 2008 at 1:18 PM

    1. "ההיסטוריה מופיעה פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפראסה"? לפעמים נדמה שזה קורה להיפך.
    5. למה אתה בעצם לא עושה את זה? (תופעת הלוואי עשויה להיות הערצה עצמית עד סוף ימיך!)

  • חייש  On אפריל 9, 2008 at 2:39 PM

    נכון שיש למדינת ישראל אתגרים מסוכנים בהרבה, אך אלו כמעט ואינם זוכים לסיקור תקשורתי. כמעט ואין שיח קבוע סביב הפרטתם של בתי סוהר, התעללות בפליטים, זוועות המחסומים וכו'. אם הבחירה היא בין כותרות על הגרעין האיראני לבין קצב, אני מעדיף כותרות קצב. אם בסוף הוא יקבל מאסר בפועל ויגרום לבוסים להטריד מינית ב20% פחות, דיינו.

  • עופר  On אפריל 9, 2008 at 2:43 PM

    מדוע אתה חושב שכתיבה על נושאים "מינוריים" צריכה להיות נחלתם של כותבי שוליים?
    ומהם לדעתך נושאים מינוריים?
    אין נושא מינורי, לדעתי. כל נושא יכול להיות עולם ומלואו. זווית הראייה היא השונה, וכאן יש לשוליים מקום מכריע.

  • דפנה לוי  On אפריל 9, 2008 at 3:53 PM

    ניצול מיני של נשים ושל כפופים , בעיקר בשירות הציבורי ובצבא, עיוות דין לטובתם של בעלי ממון, ספינים תקשורתיים במקום מערכת משפט –

    מה בדיוק לדעתך חשוב מזה?

  • אריק גלסנר  On אפריל 9, 2008 at 7:11 PM

    לאנונימית: אבחן את האתר, בעזרת השם (מטבע לשון), אולם אם אכן מדובר במבקרת משמעותית אז אולי שתנסה לכתוב בבימה פומבית יותר מהבלוג?
    לאילזה, אני עושה מה שביכולתי. אולם, אחזור ואומר ואחזור ואומר: על מנת לכסות באופן סביר את הספרות הישראלית, צריכים להיות בעיתונות הכתובה והאינטרנטית, לפחות חמישה מבקרים המבקרים מדי שבוע (וזה קריטי) ספרות ישראלית בלבד (וזה קריטי אף יותר), ולא באופן חנפני כמו כמה ממבקרי "הארץ-ספרים" (וזה קריטי באותה מידה כנ"ל), ורצוי שלא תהיה חפ-יפה בין הספרים המבוקרים, כלומר חפיפה מוחלטת. לכן אני חושב שצריך מבקר משמעותי שיתמקד בספרים המצויים בצל ויוציא לאור מי מהם שראוי להוציאו (כפי שעשתה, אמנם באופן אירוני, ויסלבה שימבורסקה בספר הביקורת שלה "קריאת רשות").
    לעופר, התכוונתי, ואולי היה עלי לדייק יותר בניסוחי, לכך שיש נושאים שאיך שלא תהפוך אותם הם לא עניינו של הציבור הכללי והנטייה לעתים של כותבי שוליים להסתפק בנושא הלא-שגרתי ולא להעניק לו צורה קשיחה, כאילו עצם הבאת הנושא "האחר" מספיקה. ולא היא – דווקא נושא חריג זקוק לעוצמה צורנית שתיתן לו מלט, בטון מזוין, וכך תוכל לגאול את החריג מהביקורת של המיינסטרים, להזקיף את קומתו של הדבר שנוצר, להפוך אותו לעובדה בעולם.
    לחייש ודפנה: קצב הוא נושא חשוב, אבל הוא גם מסוג הנושאים – סנסציה מינית – שמגרים את הבלוטות של חרושת-החדשות הישראלית והפכים את חיינו לקרקס. אני מקווה שהאמת תצא לאור, האמת המשפטית, לכל הפחות, במהרה ולא תינתן הזדמנות לערוצי החדשות – במסווה של דיון רציני, כי אכן זה נושא רציני – לפטם את מוחנו באלפי שעות שידור.
    וחייש, לגבי איראן: העובדה שמישהו (אנחנו, הישראלים
    ) מתקרבן ומנצל את התקרבנותו באופן לא הולם, לא אומרת שאין מי שרודף אחריו ומבקש נפשו. אני לא מזלזל כלל וכלל באיום האירני, למרות שהימין והמרכז הישראליים עושים בו שימוש לא הולם.

  • דודי  On אפריל 9, 2008 at 7:39 PM

    ראשית רוב הביקורות אינן סתם שבח או גנאי, רובן משבחות מרכיבים מסוימים ביצירה ומבקרות אחרים, ולא תמיד יש שורה תחתונה. תמיד צריכה להיות שורה תחתונה (לקרוא\לא לקרוא) בביקורת ספרים, לדעתך?

    שנית: קוטנר, בטור מוזיקה שהיה לו פעם בידיעות, כתב במוצהר רק שבחים על מוזיקה ישראלית. מובן שזה לא בגלל שהוא חסר טעם במוזיקה, והוא לא שיבח כל אלבום שנפל לידיו. טעמו בא לידי ביטוי בבחירה על מה לכתוב. אלבום שלא אהב – לא כתב עליו.

  • אריק גלסנר  On אפריל 9, 2008 at 9:44 PM

    הנקודה טמונה בקונטקסט. ואם יורשה לי אסביר לך את נקודת התצפית שלי, שאני מרשה להעז ולומר שהיא לא שכיחה, כי אני קורא את הספרים המבוקרים גם עלי ידי אחרים.
    לכאורה, מה יפה יותר ממבקר מלא אור? מבקר שאינו נחרץ וקפוץ-ישבן אלא נוהר וזורם בשטף ההרהורים שמעלה בו היצירה המבוקרת לרוח הערב? מה הבהילות לשורה התחתונה, מה עם ההתאהבות, הסומק הביישני, הזיק בעיניים, המשחק המקדים?
    כל זה לכאורה באמת עדיף על מבקר-השורה התחתונה, לא?
    אז זהו, שלא. כי במציאות הישראלית הנוכחית אין מדובר על שוק ספרים מלא וגדוש מלוא הטנא וגודשו ספרות משובחת. שוק הספרים הישראלי מלא כרימון בגרגרים רקובים, בספרים שקריים, בספרים דוברי אמת אבל ללא מהוקצעות ספרותית, בספרים שזוכים לתשומת לב רק בגין שם המחבר (וגם אם המחבר "איכותי", אין זה אומר שמגיע לכל ספר חדש שלו יחס חם). כך הלך הרוח המהורהר והמהגג של חלק ממבקרינו תורם להמשכת המציאות הנוכחית.
    וחוץ מזה, שורה תחתונה היא שירות מינימלי של מבקר לקורא. ושורה תחתונה יכולה גם להיות: "רבותי, אני אמביוולנטי לגבי היצירה הזו". זה גם קורה. אבל אז לומר את זה ולא להתחבא מאחורי ניסוחים נפתלים.
    אלפי הקוראים שלי – טוב, שניים – ציינו שהם מקפידים לקרוא את ביקורותיי רק משום שיש בהן שורה תחתונה. ואני רואה בזה באמת חובה מקצועית של המבקר.

    לגבי קוטנר וכתיבה רק של ביקורות טובות. אומר לך משהו ידידי, דודי. כל זה טוב ויפה. אבל כל העניין הזה, של "ביקורות טובות בלבד", ו"לא להיות נחרץ מדי" וכו', הוא הרבה פעמים ניסוח יפה של פחד מכוער ופשוט. כן, ישראל היא מדינה קטנה ואנשים לא רוצים להסתכסך. וכדי לא לומר זאת נחבאים מאחורי מילים יפות ומתוקות כדבש.
    ואומר לך עוד משהו: ספר, בניגוד לדיסק או לסרט, לוקח הרבה זמן לקרוא. אני מפקפק מאד אם מבקרינו "החיוביים" הגיעו ליצירה שנשאה חן בעיניהם אחרי פשפוש מאומץ בים הספרים הרעים, שבגדלות נפש אצילית הם נמנעו מלבקרם (למרות ה – 600 ש"ח או כמה שמשלמים היכן שמשלמים). מפקפק מאד, ידידי(:

  • אוסקר  On אפריל 9, 2008 at 11:22 PM

    אני מסכים איתך שקיים צורך עז בעמדות ביקורת נוספות, ערות וחסרות פשרות. ביצה מנומנמת היא מכשלה לרגלי הספרות, שזקוקה נואשות לא רק להנהונים ואישורים של מסיבת השקה מנומסת אלא למי שיציב סרגל ערכים ארוך וחסר פניות. אחרת, כל כמה שכותבי הביקורות יהיו בעלי השכלה וטעם טוב, העסק לעולם לא יהיה רציני.

    אני מניח הנחה פרועה, שאילו היה בידיך הזמן היית מייסד פינה כזאת, של כל החבר'ה הזנוחים, אפילו כאן אצלך בבלוג.
    אני רגשן היום מאוד, ידידי, אבל אחרי הכל מדובר במודל גבריות של שנות האלפיים. לכן אומר שיש בלהיטותך משהו מנחם מאוד.

  • לא חבר  On אפריל 10, 2008 at 7:40 AM

    http://e.walla.co.il/?w=/236/1261783

  • חן  On אפריל 10, 2008 at 9:03 PM

    אני לא בטוחה שאני מבינה למה אתה
    מתכוון ב"עוצמה ובלהט 'מאז'וריים'"
    תוכל להסביר?
    ומה דעתך על יואל הופמן במסגרת המשוואה הזאת?

  • אריק גלסנר  On אפריל 13, 2008 at 12:15 AM

    את הופמן אני לא מכיר מספיק עדיין. האינטואיציה שלי שזוהי כתיבה שאינה לרוחי. אפילו מסוכנת מבחינה תרבותית (בכך שהיא מוצגת כמופת לכתיבה "איכותית"). אבל זו רק אינטואיציה. אני בהחלט מתכוון להגיע אליו.
    לגבי "עוצמה" וכו', אני מתכוון שמי שהתכנים של יצירתו אינם מיינסטרימים צריך לעבוד קשה מבחינה צורנית על מנת שיוכל לנעוץ אותם בלב. התחושה היא שסופרים מסתפקים, לעתים, בזה שהם "מיעוטיים", כאילו בכך כבר קיבלו תו-תקן לכתיבה ספרותית ראויה.

  • חן  On אפריל 13, 2008 at 8:47 AM

    הבנתי אותך.
    אני גם לא מומחית-הופמן אבל אני נוטה שלא להסכים איתך בעניין "מסוכנותו".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: