על אורלי קסטל-בלום

בקלילות מעוררת הערכה מוליכה קסטל-בלום את עלילת הרומן החדש שלה, במהירות ובמיומנות היא בונה אחת אחרי השנייה את דמויותיה ובוראת יש מאין את קשרי הגומלין ביניהן, באורח אופייני אך פקחי ומשעשע היא מערבת שפה "גבוהה" ו"נמוכה", ובריקנות גדולה והולכת נמלא הרומן שלה, ריקנות שאי אפשר לתרצה ב"מימזיס".

קורות משפחה אחת, משפחת גרובר, מסופרות ברומן על ידי – קורצת לנו קסטל בלום קריצה מתבקשת מסופרת אירונית שכמותה – "מספר כל יודע". האב, עירד, מדען גאון ותמהוני, שוקד במשרד הביטחון על ייצור של מדים קלי משקל, מקורי עכביש, נגד פיגועי טרור. בפתח הרומן הוא נוסע לארצות הברית להיפגש עם ביולוגית, ישראלית-לשעבר, שפיתחה זן עכבישים שאינו מפסיק לרגע לטוות את קוריו הקשיחים. האם, אמנדה, מתמכרת לניתוחים פלסטיים ועומדת בפתח הרומן לעבור ניתוח להשתלת שכמות. הבן, דעאל, הוא צלף בשירות-סדיר שנוהג לקרוא יצירות מופת ספרותיות בין חיסול לסיכול. הבת, לירית, חיה במושב ברוש שליד תאשור בדרום הארץ, עם חבר שגילו כפול מגילה, ומנהלת אורח חיים אורגני. בעקבות כישלון הניתוח של האם חיי הדמויות ישתנו. או שלא.

כבר מצחיק? בטח מצחיק, אם כי צחקנו בעבר יותר מקסטל-בלום. ההומור של קסטל בלום קשור לרוב ישירות ללב הפרוייקט היצירתי שלה. למשל, כשלירית נקראת לעלות צפונה בעקבות כישלון הניתוח של אמה. "אין ספק שהבריחה מן החיים הטבעיים והאורגניים (…) עשתה לה טוב. סך-הכל היא מאד התגעגעה לציביליזציה ובעיקר לגלובליזציה, ורצתה לקנות כמה בגדים של דיזל" (עמ' 122). הדמויות חושבות בנוסחאות מן המוכן ("גלובליזציה", "ציביליזציה") ואין להן יכולת לנסח חווייה פרטית, אישית, או אפילו להבין לאשורן את הניסוחים השחוקים שהן משתמשות בהן (מה ההבדל בין "ציביליזציה" ל"גלובליזציה", למשל). דוגמה נוספת מלירית: "היא בחרה קוקטייל שהיה פחות או יותר על טהרת הקלונקס (…) וחישבה שכאשר תתעורר, תוכל להתמודד עם ההתרוקנות הפתאומית של נושא הזוגיות בחייה" (עמ' 125). "נושא הזוגיות". לכל חוויה יש כבר ניסוח-מן-המוכן שמעקר את האפקט הרגשי שלה. ועוד דוגמה מלירית: "התחילה לירית לתהות מדוע בושש אביה לבוא, ואף קיימה על כך שיחת טלפון נוגעת-ללב עם דעאל" (עמ' 185). שוב, ניסוח מן המוכן: "נוגעת ללב". לירית זו – הבה לא נחליף באמצע הביקורת סוסה מנצחת – עוברת למעשה ברומן תהליך של "התבגרות", בעקבות הסתבכות הניתוח של אמה. אבל המירכאות כאן כמובן אינן מקריות. בעולם של קסטל-בלום הכל (כמעט, ועל כך מייד) במירכאות.

וזה בסדר. זה הרי הייחוד של קסטל בלום, ההצבעה על הרגשות המלאכותיים בעולם שלנו, המופצץ בסיפורים, מינוחים והגדרות לכל חוויה אנושית, שמסרסים את היכולת שלנו למגע ראשוני עם רגשותינו. הבעיה ב"טקסטיל" אינה התזה "הריקנית" של קסטל בלום. הבעיה היא שהתזה הזו מוצגת בחוסר התלהבות. כמו שסיפור על שעמום לא יכול להיות משעמם כך גם סיפור על ריקנות לא יכול להיות לאה וריק. ביצירות הראשונות של קסטל-בלום הבשורה המרה שלה הומתקה בהתלהבות ובהתרסה. לקסטל בלום היה בוער להטיח בפנינו את האמת על העולם שלנו, להכריז על הצחיחות הרגשית הנוראה של עולם מורכב מדי, לא מובן ואבסורדי מצד אחד ומפוענח, מנותח ומפורשן מדי מצד שני. אבל ב"טקסטיל", התזה הזו מוצגת כבר דרך שגרה, בלאות, ובשביל לציין, בחוסר התלהבות, שהעולם אטום רגשית אני לא צריך את הספרות. תודה. יש לי את החיים בשביל זה.

בני משפחת גרובר האמידים גרים ב"תל ברוך צפון", תב"צ בפי גיבורי הרומן. תב"צ היא שכונה שאננה, אמידה וריקנית שמתכנניה, אומר המספר האירוני, "נטעו בחיי האוכלוסייה את מה שכל-כך חסר בפרברים אחרים של תל אביב – ביטחון שהמקום ישרוד גם מלחמה" (עמ' 120). השינוי הרגשי החי היחיד ברומן עובר על עירד גרובר, שבשבתו ברצות הברית התבשר שחייו שונו לבלי הכר. עירד, שחייו נחרבו, אינו רוצה לחזור לתב"צ המצוחצחת, כי הוא אינו מרגיש בה בבית: "לא טוב לקנות בית חדש באזור חדש, עם תשתיות חדשות, צמחייה חדשה, עצים חדשים, מדרגות חדשות, הכל חדש. לא טוב להיות הראשון במקום מסוים. זה מעורר חרדות. אני אוהב בתים שכבר גרו בהם, שחיו בהם" (עמ' 214). אבל השכונה החדישה והמצוחצחת היא מושא קנאתם של רבים, ביניהם גם "סוציאל-דמוקרטים למיניהם, שבאופן עקרוני לא היו גרים במקום שלכסף בו יש חשיבות גדולה כל כך" (עמ' 11). הסאטירה החומצית של קסטל-בלום מאכלת את כולם: גם את העשירים האטומים, שכונתם הפלסטיקית וניתוחיהם הפלסטיים, וגם את מבקריהם הצדקניים, המקנאים בהם בסתר.

גם זה, בעיקרון, מצוין. אבל זה היה מצוין לא רק בעיקרון אם זה היה חד יותר, דוקר יותר, צפוף יותר ודליל פחות. אבל ב"טקסטיל" להבי הסאטירה נשלפים לעתים רחוקות וכשהם נשלפים הם מתגלים לעתים כקהים.

קסטל-בלום היא אמנית מעניינת של השפה. הסיפור בגוף שלישי, למשל, מאפשר לה להגחיך (לדעתי, אינטואיטיבית, לא ממש במודע) את הנוסח הריאליסטי "הגבוה", "יודע-הכל" והכמו-מדעי. בנפיחות, בפרטנות מייגעת במכוון ובתאוות דיוק מופרכת מתאר, למשל, "המספר הכל-יודע" את הגינות בתב"צ: "בולט וגבוה מאלה היה מין דקל דקיק, שעליו הגדולים, המנוּצים, נראים כמתפרצים מתוך מזרקה בעלת זרם מינורי. דקל זה – אשר הובא ארצה בסוף שנות התשעים, והמכונה דקל הקוקוס (Syargus romanzoffiania ) אף שאין לו שום קשר לפרי הקוקוס האכיל – זקוק רק למעט מים" (עמ' 9). העירוב של הרבדים "הגבוהים" ו"הנמוכים" גם הוא יוצר אירוניה אפקטיבית ומשעשעת שחִציה מכוונים כלפי הכתיבה "הנכונה" ("הבעה נפולה, אומרת צער וייסורים, של מי שחטף לא מכבר איזה שוֹק" – עמ' 13. "חטף שוק" בצמוד ל"אומרת צער וייסורים"; "בדידותה, חוכמתה וגמישותה כבשו את ראודור, שממילא התחיל להשתעמם תופת עם אשתו" – עמ' 71. "השתעמם תופת" צמוד ל"כבשו את ראודור"). אבל הרגעים היפים הללו ברומן הם מועטים ולא מפצים על המרחבים שמקיפים אותם. אין מה להשוות בין הדחיסות הלשונית של "דולי סיטי", למשל, להברקות המבליחות מדי פעם ב"טקסטיל". 

לסיכום: "טקסטיל" בהחלט נימוח ונעים לקריאה אבל השריטה שלו בנפש הקורא אינה מעמיקה ומתאחה בקלות ותחושה של ריק מתלווה לסגירת הספר. 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיטל  On אפריל 14, 2008 at 5:24 PM

    יופי של ביקורת.
    ספר על ריקנות אכן אינו יכול להיות ריקני.

  • אריק גלסנר  On אפריל 16, 2008 at 4:59 PM

    מיטל!

  • עדי  On דצמבר 11, 2010 at 12:54 AM

    הספר כלל לא ריק. הטיפול בנושאי העשירים והטיפול בישראלים המתגוררים בארה"ב הוא מעולה. הברק אינו ברק-שווא. לילה טוב ותודה על הרשימה הזאת וגם על כל השאר, עדי

  • איילת  On נובמבר 27, 2011 at 1:44 PM

    ומה תגיד
    עכשיו על אורלי קסטל בלום?

    • yaeltzadok  On יוני 30, 2016 at 10:15 PM

      ועכשיו מה תגיד על אורלי קסטל בלום?

  • אריק גלסנר  On יולי 1, 2016 at 1:27 AM

    דהיינו? את הרומן המצרי לא קראתי לצערי. אולי אגיע אליו בעתיד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: