על איל מגד

"ארץ אשה" של איל מגד היא יצירה נדירה במקומותינו. אוטוביוגרפיה חשופה, עתירת יופי ותבונה, זעם ורכות, נרקיסיזם וענווה, מרי והשלמה, קינה וסטואיקניות, אפיקורסיות ורליגיוזיות, שנאה ואהבה. הקריאה ב"ארץ אשה" היא חוויה אינטימית מרעידה, מגע נפש בנפש. לכאורה: מגע נפשו של הקורא בנפש העירומה של הכותב. אך באורח פלא: הכותב החושף את סודותיו הכמוסים ביותר חושף ונוגע דווקא בנימי הנפש הפרטיים והכמוסים ביותר של הקורא. ואת הרטט האינטימי הזה בנפש הקורא, רטט שיכול להביא לפרקים לסף בכי, את הרטט האינטימי הזה, צר ורחב לי לומר, שום טלוויזיה, קולנוע ואינטרנט לא יוכלו להרטיט. רק הספרות.

יש שני סוגים של אוטוביוגרפיות. זו המרוכזת בפרישה "עניינית" של סיפור החיים וזו המרוכזת בניסיון לפרש אותו. קוטזי ב"ילדות" ו"עלומים" הוא דוגמה לראשונה וסארטר ב"המלים" לשניה. מגד, הדובר אלינו בגוף ראשון (לפעמים פונה אל נמענת שהיא כנראה בת זוג), בחר באופציה הסארטרינית. זו אוטוביוגרפיה דחוסה, לא-כרונולוגית, משתהה, מתווכחת, מפרשנת, מטילה את הצל המתארך של האדם הבוגר על צל-הצהרים הצנוע של הילדות.

אירוע מכונן באוטוביוגרפיה הוא "הזוגיות", בלשונו של מגד, שנכפתה עליו ועל אביו בקיבוץ שדות ים, כשהיה בן שנתיים. אמו נשארה לכמה חודשים בתל אביב והריחוק מהאישה, סבור מגד,  חרץ את גורלו. "לאשה יישמר מעתה ועד עולם (…) רגש הנגזר מהיזקקות, מהתמכרות (…) האשה שתמיד באה והולכת. האשה המייצרת מתח: מתי היא תבוא ומתי תלך" (עמ' 17). ההיעדרות של האם עומדת גם, לפי דעתו, בשורש המשיכה למלים. הצורך של הילד להסביר לעצמו את היעדרות האם לפני שרכש את השפה מבארת את הצמא למלים: "המלים נבראו מעצמן (…) כמו חוש הכרחי, או נשק, שנמסרים לצייד קדמוני מדורי-דורות. זה הנשק שיציל אותך. בעזרתו תצלח את החיים האלה" (עמ' 15). חשוב להדגיש שההרהורים הארס-פואטיים הללו של מגד מדודים, ואינה הפטפטנות השגרתית, של כל מיני "אמנים" בעיני עצמם, שמלהגים על "השפה", "הלשון", "העונג שבטקסט" וגו' בחוסר אחריות ובחקיינות.

אירוע מכונן נוסף באוטוביוגרפיה גם הוא קשור בהיעדרות. הפעם של שני ההורים שנהגו בערבים להסתופף בחיק הבוהמה התל אביבית ולהשאיר את בדידות הלילה לילדם. "כל היום", מספר למגד חברו הותיק מהילדות, "היית שקוע במאמצים לוודא שלפני רדת החשיכה יהיה לך קרש להיאחז בו. סוף היום הציב בפניך איוּם" (עמ' 97).

לכאורה, מקשה על עצמו מגד, מה הם נוראות ילדותי לעומת "הילד אהרן אפלפלד, השוקע בבוץ האוקראיני אפוף רעב ומוות" (עמ' 19)? אבל הדחף לכתיבה האוטוביוגרפית נובע מהצורך להבין את הילדות, את ה"דכדוך שליווה אותה, העוגמה המלווה את ההיזכרות בה" (עמ' 107), מהרצון לפענח את המשפחה, כי "משפחה, בסביבה שלי לפחות, הייתה הוויה לא שמחה" (עמ' 86).

ילדות בשנות החמישים, לפי מגד המתגעגע הלא-נוסטלגי, לא הייתה אושר גדול: "הורים וילדים נמצאו אז משני צדי המתרס. אויבות ואיבה שררו ביניהם. להיות ילד בתקופה ההיא, משמע להיות אריס נטול זכויות. הילדות הייתה, בעיני לפחות, מעין מושבת עונשין" (עמ' 83). "כל מה שייחלתי לו אז", מוסיף מגד, "היה להשתחרר מעול ההורים". לא שיערתי, הוא מתוודה, ש"שדה הקרב הזה, משיתפנה מן ההורים, ישמש במהרה זירה לפעולות איבה הדדיות בינינו לבין נשות חיקנו" (עמ' 150). 

ההתבוננות בילדות נעשית ומתאפשרת על סף הזקנה, מסביר מגד בכמה מקומות מלאי יופי. בילדות, מבאר מגד את תנודת בועת-הפלס החמקמקה של החיים, "היה לי עתיד" (עמ' 150), ובו הייתי ממוקד. כעת, במדרון, הבועה צפה למעלה, אחורה, ומתמקדת בעבר: "שנים רבות עוד יעברו בטרם החיים יפסיקו להיות חידוש והתשוקה תתהפך, ובמקום לשאוף לעתיד ולמרחקים – תתגעגע" (עמ' 147). אבל הבגרות, שלא לומר הזקנה, חשוב להדגיש, אינה רק מדכדכת ומתגעגעת, כי הרי "אם החיים כבר מאחורי, שום דבר לא מפריע לי להיות מאושר"! (עמ' 277).

מגד מצליח לשכנע באנלוגיה שהוא עורך ב"ארץ אשה" בין החיים הפרטיים שלו לחיים הציבוריים שלנו בארץ. המסע האוטוביוגרפי הוא מסע לחשיפת מה שמסתתר מאחרי ההדחקות הותיקות. במסע לצורכי היזכרות לקיבוץ שדות ים רואה מגד קניון שהוקם על צומת האקליפטוסים של ילדותו. ההווה מנסה להשכיח את העבר: את נטישת הילד איל כמו גם את גירוש הערבים שישבו בכפר דייגים סמוך לשדות ים. "הסיפור ההיסטורי שאותו למדנו בילדות, כמו גם ההיסטוריה הפרטית שלי, מלאים חורים שחורים" (עמ' 35). הקיום האישי, כמו גם הקיום הלאומי, מצריך התמודדות עם ההדחקות של הילדות.

אבל ההתמודדות הזו נעשית מתוך אהבה לארץ הזו, לא מתוך ניכור והתבדלות. הרומן האוטוביוגרפי הזה מלא תיאורי נוף מלאי הוד ועדינות, נופים שהיוו תפאורה לחיים ולפעמים אף התעוררו לחיים והשתתפו בהצגה כשחקנים. הכרמל והגליל, ים המלח וחיפה, תל אביב וירושלים. אבל לא רק לנופים שיופים ידוע ומוסכם: "לפעמים יוצא הלב אפילו לצומת סירקין.

לאקליפטוסים המסתירים שורות של שיכונים ומחנה צבאי. פעם חשת שזהו נוף דפוק, שמי שחי בו דפוק (…) אלא שמאז השתנו הרבה דברים, מסתבר שלא רק לרעה" (עמ' 203). התשוקה של מגד היא להפוך את הארץ, כמו את האישה, למציאות של קבע: "כנראה שבעומק התחושה היא של ארץ על תנאי, אהובה על תנאי (…) מקורן של שתי התחושות באובדן קדום" (עמ' 298).

עוד רגעים בולטים בספר: שרטוט עדין ומשתמע של יחסיו של המחבר עם נשים בבגרותו; הרהורים על רגשותיו הדתיים ויחסו ליהדות ולנצרות; מחשבות על הכתיבה בכלל ועל חיים במשפחת סופרים בפרט; המשיכה של מגד לאאוט-סיידריות ומרדנות (הידידות עם ביבי: "ביבי הוא … לא תקני, מנודה, מוחרם…מוקצה מחמת היותו מתריסן כלפי הסביבה התרבותית הטבעית שלו"). 

יש כמה מקומות ב"ארץ אשה" של ניימדרופינג (מהרמב"ם, מהקבלה) מיותר, יש גם כמה קטעים סתומים, סתימויות של משורר, שהיה אפשר להוריד בעריכה. ובכלל, אם מדברים על עריכה, אפשר היה, כמו שאומרים אצלנו, לקצץ קצת.

אבל כל זה בטל בששים לנוכח היופי, התבונה, הרגישות, האומץ והאינטימיות שמרעיף הספר על קוראיו. הנוף הצלול שנשקף ממנו, כמו בילדות, אינו נובע מצלילות האוויר "אלא בעיקר הודות למבט הטרי של העין" (עמ' 17). 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On אפריל 23, 2008 at 12:19 AM

    על "חסד נעורייך"? יסודות רבים שם, מתברר מרשימה זו, לקוחים מחיי מגד.

    אני קראתי אותו אמנם בעניין ופחות או יותר במכה אחת, שזה טוב, אבל לא יצאתי מגדרי כלל.

  • אריק גלסנר  On אפריל 23, 2008 at 12:41 AM

    לצערי לא קראתי את "חסד נעורייך". ולשיטתך, אני מבין: לא-לצערי.
    (:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: