על אשכול נבו

במונדיאל של 1998 מחליטים ארבעה חברים טובים, צעירים בסוף שנות העשרים לחייהם, תל אביבים בהווה וחיפאים בעבר, לכתוב את משאלותיהם ביחס לעתידם על גבי פתקים. את הפתקים, מחליטים הארבעה, יפתחו ארבע שנים מאוחר יותר, במונדיאל 2002, ואז ייווכחו עד כמה הצליחו להגשים את משאלותיהם. הארבעה, יואב (המכונה צ'רצ'יל), העובד כעורך דין, אופיר, העובד במשרד פרסום, המספר, יובל, השוקד על דוקטורט בפילוסופיה ועמיחי, היחיד ביניהם שנשוי ואב, ושעובד כמשווק של ביטוח רפואי, הם גיבורי ספרו החדש של אשכול נבו והתהפוכות שעוברות עליהם במהלך ארבע השנים מרכיבות את עלילתו. והתהפוכות הללו אינן מעטות. על מנת לא לחשוף יותר מדי אזכיר רק ששניים מהחברים יתחרו על לבה של אותה נערה, אחד החברים ישכול קרוב משפחה ואופיר, הפרסומאי האורבני, יפנה לאורח חיים "רוחני" במושב.

הכוונה הברורה ברומן החדש של אשכול נבו היא לערוך ניתוח של המושג הישראלי הקלישאי-כבר (גם המושג וגם הניתוח שלו): "החבר'ה". הרומן מודע לכך שהוא חורש בקרקע חרושה, פוסע במסורת בעלת ותק בתרבות הישראלית (הרומן מאזכר, למשל, בין עמודיו יצירות-עבר כמו "בלוז לחופש הגדול" שחרשו בתלם דומה). התוספת של נבו לדיון הוותיק במושג ה"חבר'ה" מצויה, אולי, בעצם ההצהרה שהמושג עדיין רלוונטי. יערה, אחת משלוש דמויות הנשים ברומן (שככלל נמצאות ברקעו), לדוגמה, מנתחת את החבורה ורואה בה שריד אנכרוניסטי לעידן ישראלי קדום: "רצית שאגדיר לך מה זאת החיפאיות הזאת שלכם. אז הנה ההגדרה: אכפת לכם אחד מהשני. ויש בזה משהו קצת מיושן. היום לאף אחד לא ממש אכפת מכלום. חוץ מכסף" (עמ' 128). ברומן של נבו "החבר'ה" חיים וקיימים.   

אולם, שני דיונים פחות חשופים ויותר חשובים מהדיון במושג "החבר'ה", ואולי אף דיונים לא מכוונים, מצויים ברומן. מצוי בו דין וחשבון על זן מסוים של גבריות ישראלית עכשווית ועל אותו מעמד, מצטמק והולך בחברה הישראלית, המכונה באופן סתמי-משהו "המעמד הבינוני".

הגברים שנבו מתאר הם גברים רגישים, שלא לומר רגשניים (סנטימנטליות שמאפיינת, אגב, את הספרות הגברית הצעירה בישראל). "אחי, אני לא מבין איך אתה מסתדר עם כל הפרסומאים האלה, אתה כזאת נקבה רגשנית" (עמ' 15), מעיר צ'רצ'יל לאופיר. אבל אופיר לא לבד. המספר, יובל, לדוגמה, גם הוא גבר סנטימנטלי, ששומר גרב שאהובתו הבוגדנית השאירה בביתו במשך שנים (עמ' 111). הגברים של נבו, אם כך, הם נציגים נאמנים של "הגבר החדש", זה, שכפי שיערה מעירה, יש לו "כל חמש דקות (…) טלפון" מאחד מחבריו והוא "צולל איתם לשיחות. לא שיחות פרקטיות כאלה, של בנים, אלא שיחות שיחות" (עמ' 22). על רקע זה ניתן להבין את הדבקות של הארבעה בכדורגל (הם רואים בחברותא אינסוף משחקים לאורך הרומן) – ודרך הרומן הזה להבין בכלל את הטרנד של העשור האחרון בו בלהיטות מעצבנת משכילים ישראליים מצהירים על אהבתם למשחק הזה – כדרך לשמר את הגבריות במציאות מגדרית מטושטשת. כך לא נחסכים מאיתנו המשפטים האופייניים למשכיל צופה הכדורגל החצי-מתנצל-חצי מתריס: "ברצלונה האלה, הם לא משחקים כדורגל בכלל, הם רוקדים" (עמ' 101).  

מלבד היותם, בדרגות משתנות, נציגים של "הגבר החדש", מהווים הארבעה מדגם מייצג ל"מעמד הבינוני" הקלאסי הישראלי. אותה שכבה מבוססת כלכלית אבל זו שצריכה לעבוד קשה על מנת לשמר את מבוססותה; אותה שכבה המורכבת מחילונים, אשכנזים-בעיקר, בעלי השקפת עולם של מרכז-שמאל. היחיד שיוצא מהכלל, צ'רצ'יל האמביציוזי, שבא ממעמד נמוך וממוצא מזרחי, שב ומאשר את הכלל הזה בהגשימו את החזון הניאו-ליברלי של אמו: "כל מי שרוצה להצליח – מצליח. לא משנה מאיפה סבא שלו עלה לארץ" (עמ' 223). אם מבחינה כלכלית הוריו של יובל, לדוגמה, יכולים לממן את חייו בתל אביב, ואופיר הפרסומאי, שהבין אמנם את הכוחניות של הקפיטליזם, פונה לא למעורבות חברתית אלא לעשות לביתו בתחום הריפוי האלטרנטיבי ה"ניו אייג'י", והארבעה נרתמים להקמת אגודה צרכנית לעילא, אגודה לקידום זכויות החולה (כלומר "מקבל השירות") מול מערכת הרפואה הציבורית (עמ' 171), הרי שמבחינה פוליטית, נציגי ה"מעמד הבינוני" שנבו מתאר מתרעמים, דרך כלל, על "הכיבוש", ומסכימים באנחה שמאז האינתיפאדה השנייה "הכול פה נהיה גס כל כך. ברוטלי כל כך" (עמ' 207).

הייחוד וההישג בכתיבה של נבו נעוצים בהיותה של הכתיבה מייצגת מובהקת של גבריות ישראלית מסוג מסוים ושל קיום חברתי במעמד מסוים. היכולת של נבו, שנדמה שנובעת מהזדהות אותנטית ובנביעה טבעית, לייצג בצורה צלולה את המיינסטרים הישראלי הנחשק, זה האשכנזי, החילוני, המבוסס, אך גם זה הרגיש, הפגיע, הכן, הערכי, האמנותי (עם ובלי מירכאות), עומדת ביסוד ההצלחה שלו הן ברומן הקודם והן, יש לשער, גם ברומן הזה.

אבל למרות שהרומן מושך לקריאה ואף מרגש לעתים ובהחלט אכפת לך מגורל הדמויות (הישג לא מובן מאליו כלל) לא התפעלתי ממנו ולעתים אף חשתי אי נוחות מכך שאני נמשך לקריאה, מתרגש ואכפת לי מהדמויות.  

בחלקו, הדבר נובע בדיוק מכך שנבו הוא מייצג נאמן של סקטור מסוים בחברה הישראלית. הייצוג הנאמן הזה גורם לדמויות שלו ללקות באותן צדקנות, בכיינות, פטרונות-מודעת-למחצה ושטחיות של הסקטור המיוצג. החבורה של נבו הם "יורים ובוכים" קלאסיים. חבורה עיוורת למדי ליתרונה המעמדי. כשיערה שואלת את יובל: "אני לא מבינה, למה אנחנו מתעקשים להישאר במקום המקולל הזה? למה אנחנו לא עוברים למדינה נורמלית יותר?" עונה יובל "כי…כאן החברים שלנו" (עמ' 126). התשובה של יובל נכונה אך לא במובן הסנטימנטלי שהוא כיוון אליו. החבורה לא שוקלת לעזוב כי בעצם די טוב לה פה, כאליטה חברתית-מעמדית, די טוב לה להיות פה בין ה"חברים שלנו", למרות התלונות, הבכיינות וההתרעמויות המוסריות.    

אבל הסיבה העיקרית לכך שהקריאה מעוררת אי-התפעלות-ונוחות נובעת לא מהמגרעות של הדמויות כמייצגות סקטור חברתי (ואגב, "יורים ובוכים" אינה תמיד מגרעה ועל כל פנים זו תכונה עדיפה על "יורים ויורים") אלא מהעיצוב הפסיכולוגי שנבו מעניק להן. הגברים של נבו הם, לעתים, סוג של ילדים. כשאחד מהם גונב את חברתו של השני מציעים השניים האחרים: "בוא ניסע ארבעתנו לפיינטבול בבני ציון ותירה עליו כדורי צבע" (עמ' 13). הגברים של נבו מפגינים, לעתים קרובות, לוזריות מוצהרת: "גיבור הוליוודי היה קם והולך בנקודה הזאת (…) אבל אני במילא נמוך מדי בשביל להיות גיבור הוליוודי" (עמ' 256). הגברים של נבו מפתיעים בנאיביות: "מאז האינתיפאדה לא הרגשתי את החוליגן הקטן הזה, שעד האינתיפאדה לא ידעתי שמסתתר בתוכי (ואולי בתוך כל גבר?)" (עמ' 75 – הנאיביות כאן נמצאת, כמובן, בסוגריים שבה נשאלת בקול רוטט ונסער שאלה שהתשובה לה ברורה למדי. ולא רק לגבי גברים, כמובן).

בילדותיות, בלוזריות המופגנת ובנאיביות, נבו הוא יורש מובהק של אתגר קרת. וכמו אצל קרת מרחפת מעל הכתיבה התחושה המעיקה של התחנחנות והתייפייפות, של מסחר, חשוף למדי, בפגיעות של הגיבורים (קחו פגיעות ותנו לי אמפטיה וקשב). וחשוב מכך: כמו אצל קרת, הפסיכולוגיה של הדמויות הנאיביות ושוחרות-הטוב של נבו אינה כוללת תפיסת-אדם עמוקה מספיק, מסוכסכת עם עצמה (ולכן מורכבת) מספיק, מרחפת על פני תהומות מספיק, אם תרצו: "שרוטה" מספיק, כך שתהפוך את הקריאה ברומן לחוויה מחלחלת, חודרת כליות ולב.

  

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שארלוטנבורג  On מאי 21, 2008 at 6:33 PM

    אחרי שאיבדתי את שלי במטוס מצאתי כאן את הספר הזה והתחלתי לקרוא בו. כל עוד הוא היה רחוק ממני לא היתה בעיה, אבל פתאום כאן הוא היה בהישג יד וההתנגשות היתה בלתי נמנעת.
    וכן, אני מתנצלת על ההתנצלות.
    התחושה העיקרית שעולה ממנו היא שמדובר בכתיבה ללא תכונות, משהו נטול קפאין שומן ואחוזי אלכוהול, מין עירום ועריה של פרוזה, וזה מה שהכי מטריד בספר הזה שכה הצליח ומצליח,
    ההסתפקות ואף ההנאה מטקסט דמוי טלוויזיוני
    ז"א, יש לי הרגשה שכמו שלא כל מי ששר הוא זמר ולא כל מי שמשחק הוא שחקן, ככה גם לא כל מי שכותב (ומפרסם) הוא סופר
    וההצלחה עיוורת להבחנות האלה

  • נועה  On יולי 22, 2008 at 2:58 AM

    מה הספור? זה טקסט מאוד טלוויזיוני כמו שציינו מעלי. צריך וראוי לתרגם אותו לתסריט הגון, אפילו נדרש.
    לדעתי ממשיך מסורת אמריקנית יותר של כתיבה שטוחה, מעניינת, נעימה ועיתונאית בבסיסה. בעיני הישג יפה לפרוזה בישראל, אין הרבה סופרים כמותו וחסרון קול המייצג את המיינסטרים, הורגש.
    כל קול צעיר שמצליח להיכנס לקאנון ההצלחה בספרות בת זמננו, מבורך. גם כך יש בעיה בספרות בכך שנצרכת להיאבק על המקום שלה ולהצדיק עצמה ,בעיקר מהבחינה הכלכלית, מול תעשיות הבידור האימתניות של הטלוויזיה האינטרנט וכן הלאה. ככל שיש יותר אשכול נבו-ים יהיה גם יותר מקום לסופרים אחרים. בלי מרכז מוגדר ,מואר וסואן, גם אין סטייה מהמרכז. ובעיקר, אין עניין בה.

    חשוב מאוד שיפעלו סופרים שמאתגרים את הקורא ועושים את מה שסופרים יודעים לעשות, שהוא, כאב הראש הנלווה למחשבה . ומצד שני, חשוב עוד יותר , שסופרים כמו נבו יפעלו כאן. שיאגדו את הכלל תחת מדורת השבט הפופולרית של כתיבתו הכלל ישראלית. עוד סופר שאפשר להזכיר בהקשר הזה הוא רון לשם עם " אם יש גן עדן " . במקרה הזה, בעיני, מדובר בכתיבה שהיא מופת ז'ורנאליסטי לעילא אבל לא הייתי מכנה אותה ספרות. ובכל זאת, גם על כך יש לברך. משמח לראות קולות גבריים דומיננטיים ומיינסטרימים, בשעה שמזה זמן התמלאה הספרות אי אילו קולות שונים ומשונים . הורגש חסך אמיתי בקול הגברי מרכזי שייצג את הישראליות האותנטית, ההווי הצבאי, קריירה ,חבר'ה, וכן הלאה.

    רק עכשיו, משהצליח הסופר בכוח כישרונו לאגד את מדורת השבט הכלל ישראלית, יוכל, אולי בתשובה להאשמות המבקרים נגדו ואולי מתוך רצונו כאמן, לבחור לאתגר את מה ששרטט במיומנות בשני ספריו הראשונים. אולי להציב סימני שאלה , לטוב ולרע ואולי לחזור שוב אל המוכר והיומיומי, בדרכים אחרות. מהלך כזה נראה לי הגיוני ונכון, ואני מאמינה שגם נראה כזה בספריו הבאים . מה שחשוב כל כך הוא , שלמהלך תהיה רלוונטיות אמיתית . אם תתקיים שבירה של המיינסטרים שיצר במיומנות, או אם יצליח להאיר את הישראליות באור חדש, אך ורק עקב כישרונו ליצור בכתיבתו מרכז כוח, יהיו לאמירה שלו ולבחירותיו, הד ונוכחות.

  • רויטל  On אוקטובר 3, 2008 at 12:42 PM

    סיימתי עכשיו לקרוא את הספר, אותו התחלתי לקרוא אתמול!
    לא ממש ישנתי בלילה כדי לסיים אותו – אני בחופשה בחו"ל.
    מקסים ומרגש, והיו כמה פעמים שדמעתי. בסיום הספר ממש בכיתי קצת.
    היו נקודות הזדהות רבות שלי עם הדמות הראשית, ואולי גם מצאתי חלק ממני בחבורה הזו, שמתה במשהו לחבורה שפעם היתה לי.
    יישר כוח על כתיבה אינטליגנטית, שנונה ומרגשת.

    שנה טובה,

    רויטל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: