על דב אלבוים

"מסע בחלל הפנוי" הוא יצירה יוצאת דופן. הספר, שמוגדר כ"אוטוביוגרפיה רוחנית", משלב קטעי וידוי חושפניים ונועזים בקטעי הגות פילוסופית-יהודית. במיטבם, רגעי הכנות האישית של הכותב מולידים אצל הקורא רגעי זיכוך מטהר, ואילו קטעי ההגות, במיטבם, מציגים פילוסופיה יהודית מקורית, בת המאה ה – 21. אולם, חלקים ביצירה סובלים ממופשטות יתרה, ורגעים אחרים בקריאה מעלים תהיה באיזו מידה האקזיסטנציאליזם הפילוסופי של אלבוים ראוי להיקרא "דתי", כפי שנרמז שהוא.

האודיסיאה הרוחנית של אלבוים נמשכת על פני שנה תמימה, מיום הכיפורים לחודש אלול שאחריו. בצד סבל גופני עִצְבּי, הטריגר הביוגרפי לחשבון הנפש מובחן ואמין: "לא מכבר פרשתי, מרצוני החופשי, מעבודתי כמגיש תוכנית טלוויזיה (…) הרגשתי מין חוסר סיפוק שאינו מרפה" (עמ' 85). באופן פחות גלוי, נדמה שמה שמניע את אלבוים לעריכת חשבון נפשו, הוא הזמן שחלף מעזיבתו את העולם הדתי בגיל 17, המשתווה ועולה על זמן היותו בן אותו עולם. לא פחות חשוב: מניעות אותו ההתלבטויות שמציבים בפני אב טרי צדדים בעולם החילוני: "שהרי איך אחנך את בנותיי שלא לסגוד לעגל הזהב בעולם נטול חוקים? (…) הרי אני חייב למצוא להן לוחות ברית שניים (…) כדי שלא ייפלו ברשת הנוראה של פולחני שווא מודרניים: חיצוניות, מראה גוף, הכסף והדימוי, שאין מי שיכול להיחלץ מהם" (עמ' 127). 

את המסע הרוחני בחר אלבוים לעשות במחיצתה של ההגות הקבלית והחסידית. לפיכך מחולקים פרקי הספר לעשרה, וניתנים להם שמות "עשר הספירות", שבהגות הקבלית משרטטות מניפסטציות שונות של האל, השתלשלות של האינסוף האלוהי למציאות הארצית.

הבחירה של אלבוים להסתמך דווקא על הקורפוס המיסטי היהודי בחיפושיו מעניינת מאד. לוז המשיכה של ההגות הקבלית בשביל אלבוים מצוי במושג "החלל הפנוי", המופיע בכותרת הספר. המונח המיסטי הזה פירושו אזור הדמדומים שבין האלוהות לעולם הגשמי. באזור הזה מצויים כל הגוונים של ההוויה בגולמיותם ההיולית, לפני התפרטותם ופירודם במציאות. בהיותו אזור גבול, הוא יכול להכיל את הסתירות הלא מתלכדות של הקיום. המסע של אלבוים הוא היטלטלות בין החברה הדתית לזו החילונית, בין אמונה באל-מלך ואל-אב לאמונה באל-רע ואף להיעדר אמונה. "את מערכת החיים הדתית אמנם עזבתי בשלב מוקדם בחיי, אך מעולם לא חדלתי להאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב" (עמ' 122). ומצד שני: "פגשתי אלוהים רע, יורק אש. אלוהים רב-מזימות והתנכלויות" (עמ' 47). על מנת להיחלץ מכף הקלע ההגותית והקיומית הזו מנסה אלבוים, תוך הישענות על מושג "החלל הפנוי", לפתח הגות שתוכל להכיל את פניו השונות של האל ואף את הסתר פניו.

חיפושי האלוהים מובילים להתבוננות בעבר. הגדילה במשפחה חרדית מרובת ילדים וטרודת פרנסה; הלימודים האינטנסיביים בישיבה; ההתפקרות; המעבר לעולם החילוני ועשיית הקריירה בו. מצויים כאן קטעי וידוי רבי רושם, נחקקים. למשל, השאיפה לגדלות שטופחה בילדות: "כמעט כל חיי שאפתי לגדולות. הייתי בן זקונים, ילד שפונק עד כדי שחיתות בידי אמו" (עמ' 201). כדרכה של היצירה הזו משולב זיכרון אוטוביוגרפי עז (התחפשות כילד לאדמו"ר בפורים ותוצאות מעשה ההיבריס הזה – עמ' 248), בדיון מאלף בדמותו של יוסף המקראי, בן הזקונים המפונק. מוטיב אוטוביוגרפי נוסף שחוזר הוא אי האמון באנשים ובאהבה והעדפת הערצה על פניה: "ביני לבין עצמי העדפתי שיעריצו אותי, שיחששו ממני, ובלבד שלא יאהבו אותי" (עמ' 177). אלבוים, בחושפנות אך ללא ראוותנות נרקיסית של מתוודה, לא מסתיר גם רגשות פחות פוטוגניים, כמו חרדות פרנסה או ההכרה בכך שלעולם לא יהיה סופר גדול. הטיפול הפומבי של אלבוים בנגעי-עצמו נוגע בקורא עמוק פנימה.

בצד הרגעים האישיים החזקים ופרישת ההגות הקבלית במגעה עמם, מפזר אלבוים כמה וכמה מדרשים מקוריים מבריקים. למשל: פרשנות העקידה כניסיון שאברהם נכשל בו. אברהם הנלהב מדי, חסר חוש המידה, שלא מציע להציל את צדיקי סדום ולהמית את רשעיה, אלא מבקש להציל את כולם או אף אחד, אברהם שנתן דוגמה רעה לאחיינו, לוט, המציע, בהיעדר חוש-מידה זהה, את בנותיו להמון הסדומי, אברהם זה מגיע לפסגת כישלונו בהתכוונו לרצוח את בנו.

אולם ניתן להשתמש בדוגמה האחרונה כדי להעביר גם את חולשתו של הספר. אלבוים מסביר את דמותו של אברהם וכישלונה, בכך שאברהם, בהגות הקבלית, מייצג את ספירת "חסד". "חסד" מסמלת את השפע נטול הגבולות, חסר-המידה "והרי זו הבעיה שלנו כאשר אנו עוזבים את החלל הפנוי" (עמ' 121). המושגים הקבליים-הגותיים הללו מופשטים ולא רק שהם מרחיקים בכך את הקורא, הם מסתבכים בסתירות פנימיות. כי מדוע אותו "חלל פנוי" כאוטי ורב-סתירות לא יתפרש גם כחסר-גבולות כמו ספירת "חסד", המובחנת ממנו כביכול? המופשטות הקיצונית נוכחת לכל אורך הטקסט. למשל: ספירת "תפארת", אשר מאפשרת "להשיג את הסינתזה הנכונה שמפוגגת את המתח המקורי שבין חסד לגבורה" (עמ' 158). אם הספרות מחפשת את המגע בין החד-פעמי הקונקרטי לעקרונות-העל שמניעים את בני האדם, בחלקים נרחבים דן אלבוים בעקרונות-על מנותקים, ולכן יש משהו אנטי-ספרותי במהותו בחלקים מהיצירה.

נקודה נוספת שעומדת לרועץ לטקסט: לא ברורה מידת המחויבות הדתית של היצירה. כלומר, אלבוים מצהיר על אמונתו באלוהים ומוכיח שליטה מרשימה במקורות יהודיים, חלקם נידחים ורובם נפלאים. אני מודה שחוסר היכולת להתנתק באכזריות מהאמונה מובן לי אבל גם מפליא אותי. אולם, גם אם נלך לשיטתו של אלבוים, הפרשנות הסופית שהוא נותן לאמונה כה רחבה, שהיא מכילה בתוכה גם את הכפירה. ואו אז מה נותר בעצם מהאמונה באלוהים, מלבד החיפוש אחר נקודה ארכימדית מופשטת, "בדיה נחוצה", שמאפשרת יציאה מהמחנק של התרבות המערבית החומרנית שאנחנו לחוצים תחת מכבשהּ?  

 

 

 

 

 

    

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרה  On אוגוסט 28, 2008 at 3:46 PM

    אני מסכימה עם הביקורת שלך, הוידויים עושים רושם כנה והם מרגשים אם כי הנקודה של ההחלטה לעזוב את העולם הדתי לא מספיק ברורה.
    לגבי הביקורת על אברהם נראה לי שאלבוים חצה קו שמדרש לא יכול לחצות, הרי התורה מהללת את אברהם כמי שעמד בנסיון וזה נרשם לזכותו וזכות עם ישראל לאורך הדורות לכן אלבוים יכול להתקוממם כנגד התורה או מיתוס העקדה, אבל לא יכול לפרש את התורה כאילו זה פירוש או דרש לגיטימי שאברהם חטא בעקידה.
    לכן העזיבה של אורח החיים הדתי והרצון להתכחש לה אינם יכולים לעלות יפה. או כמו שאמרת ההגדרה של היהדות הופכל להיות כלכך רחבה שהיא מאבדת את משמעותה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: