על חולים סופניים ותומכים רוחניים

חלמיש

לין חלמיש מכרכור היא בעלת תואר שני ב"טנאטולוגיה" מאוניברסיטת ספרינגפילד באילינוי. חלמיש, אישה אצילית, שנראית חסונה כמו שמרמז שם משפחתה וגם תחום עיסוקה, מעבירה קורס בטכניון על 'אובדן ואבל' ועוסקת ב'טריינינג' של סטודנטים לרפואה ומטפלים המתמודדים עם מחלות סופניות. בעבר עסקה בטיפול פרטני באנשים ש"פונים אל המוות" (סופניים ובני משפחה שחוו אובדן), וגם כיום, "כדי לא להישאר בפילוסופיה", היא מקפידה לקבל חמישה שישה אנשים בשבוע לפגישות בנות חמישים דקות.

היא אוהבת את השם של המקצוע הנדיר שלה (יש רק עוד "טנאטולוג" אחד בארץ, לדבריה) "כי זה שם את המוות על השולחן. המוות זה הטאבו של העולם המערבי, זה כמו ענן שחור של פחד שסוחף אותנו ואנחנו צריכים בתוכו מסגרת שנוכל להחזיק בה. אבל ומוות גם לא מתאימים לעידן המהיר הזה, בגלל שהם ממושכים וגם בזה אני מסייעת. הייעוץ הוא בשיחות והמטרה שלי היא לקרוא לדבר הזה בשם, אם אפשר, ולגמור את הדברים שצריך לעשות לפני הסוף. אין לי בעיה עם הכחשה, להסתכל על המוות זה כמו על השמש, אתה יכול להסתכל לשנייה ואז להפנות את המבט. אבל לעתים ההכחשה פוגעת באנשים. היה לי מקרה של חולה שהתלבט אם לבקר את אחיו באוסטרליה ואני אמרתי לו: תיסע מחר. ואז הוא שאל אותי: מה אם אבריא? (וזו הייתה הכחשה) ואמרתי לו: אז תיסע גם בעוד 5 שנים. אני מאד פרקטית בגישה שלי. אני אומרת לאנשים: אני לא גרה במזרח. אין לי זמן לצד הפילוסופי או ה'הודי'. העיסוק שלי זה לעזור לבן אדם לעשות מה שחשוב לפני המוות".

חלמיש מוסיפה: "לרוב, האנשים שמסתכלים מבחוץ משוכנעים שהפחדים של האנשים החולים הם פילוסופיים. אבל בשטח זה לא נכון. הפחד של החולים הוא איך המוות יבוא? האם אעשה את זה באלגנטיות או בכיעור? לבדי? עם כאבים?"

ש: תוכלי לפרט יותר על עבודתך?

"טנאטולוגיה היה בשנות השבעים – איני מעודכנת כיום – מאסטר שבו נלמדים הצדדים המשפטיים והפסיכולוגיים הנוגעים למוות ואובדן. בפרקטיקה, אם מישהו, למשל, מגלה שלילד שלו יש סרטן והמרפאה בפאניקה אז קוראים לי ואני יושבת עם ההורים. או מבוגר שעומד למות ובא אלי ואני שואלת אותו מה במוות הכי מפחיד אותו. צריך להיזהר כאן עם השלכות. אני הכי מפחדת מכאב ואילו הפחד של האדם הספציפי יכול להיות מאובדן השפיות".

אני מבקש מלין לערוך סימולציה. "נגיד אני, חלילה,  – ". לין קוטעת אותי מייד: "הנה הטאבו! – 'חלילה'. חשוב לי להפיץ את הרעיון שאפשר וניתן לדבר על המוות ובוודאי שרופאים צריכים לדעת לעשות זאת. המטרה שלי היא לתת כלים להתמודד עם הענן השחור הזה ולפעמים גם מסקנות אופרטיביות. לפעמים ישבתי עם אנשים ופשוט תכננו את הלוויה שלהם ביחד".

לין מביאה לי דוגמה נוספת שממחישה את היחס המערבי המנוכר למוות: "אני מעבירה קורס בטכניון ואני מחייבת את הסטודנטים לערוך ריאיון עם ילד מתחת לגיל 8 על המוות. עליהם לשאול את הילדים שלוש שאלות: 'מה זה מוות?', 'מה גורם למוות?' ו'איפה המתים?'. יש פאניקה כשמדברים על המוות ועוד עם ילדים. לפני שנה הבאתי ילד בן 8 לכיתה. 'מה זה מוות?' שאלתי. והוא אמר: 'כשהלב לא פועם, כשהנשימה מפסיקה וריקנות מחיים'. הסטודנטים חשבו שהילד יתחיל לבכות והם היו המומים. 'מה גורם למוות?' שאלתי והילד ענה: 'נופלים מצוק, תאונת דרכים והתקף לב'. שאלתי אותו: 'יש עוד?' והוא ענה בעליזות 'אולי פיגועים'. שאלתי: 'איפה המתים?' ואימא שלו, החילונית, הופתעה מתגובתו כי הוא אמר: 'הטובים לגן עדן והרעים לגיהינום'. שאלתי אותו: 'וואלה, ואיפה הבינוניים?'. והוא אמר: 'וואלה, לא יודע'. אגב, הסטודנטים חשבו שהילד ציין 'נפילה מצוק' בגלל שהילד רואה סרטים מצויירים, אבל אביו של הילד מת באופן הזה וכך הראיתי לסטודנטים שילד תמיד מציין את המוות המוכר לו". 

ש: מהן התופעות המרכזיות העוברות על אדם שנוטה למות?

"קשה לעשות הכללה. יש אנשים שאומרים שזו התקופה הכי טובה בחייהם ויש כאלה שלא. אני יכולה לומר שיש תזוזה גדולה בין חילוניים לדתיים לשני הכיוונים. ביחסי אנוש זה אינדיבידואלי: יש אנשים שעושים התקדמות מדהימה ביחסיהם עם אנשים, אנשים רשעים שהפכו להיות 'בני אדם', אבל יש כאלה שלא. יש גם כאלה שהופכים אנוכיים יותר". וכאן לין מוסיפה דקוּת אבחנה מניסיונה "בגדול, אנוכיות נפוצה יותר במחלות לב ופחות בסרטן". "היה גבר קנאי לאשתו ובסוף, על המיטה הניידת, הוא פנה אליה ואמר לה להוריד את טבעת הנישואין:'את משוחררת'". 

ש: מה עמדתך לגבי רעיון "המוות הטוב"?

"יש בעיה עם הנושא של 'קבלה' ו'המוות הטוב' (מושגים שטבעה החוקרת הדומיננטית בתחום, קובלר-רוס – א.ג.). אנשים מצפים למשהו הוליבודי, מוות שקט ורגוע עם ציפורים. אבל מוות יכול להיות מכוער, קשה, סוחט. לבן אדם אחד 'המוות הטוב' זה דווקא מלחמה עד הסוף. הכל צריך להתאים לכל בן אדם באופן אישי".

לחלמיש יש הרבה לומר על היחסים הבעייתיים שלעתים נוצרים בין בני המשפחה לחולה:

"ההכחשה היא לא רק של החולה אלא גם של הסביבה ויש לפעמים חוסר סנכרון; החולה יודע שהוא חולה והמשפחה לא מפנימה ('אולי תבוא אתנו לסקי עוד שבוע?'). אחת הבעיות היא שהחולה צריך 'לשחק אותה' בשביל המשפחה, יעני (אנגלוסקסיים אוהבים במיוחד את המילה המזרחית הזו – א.ג.) הכל בסדר. לפעמים, כשמישהו אומר 'אני פוחד' וכולם אומרים לו 'יהיה בסדר', זו דרך לומר 'תסתום את הפה'.  יש גם נטייה לנטוש אנשים גוססים ואז יש להם 'מוות חברתי'. אפילו אם הצוות הרפואי לא מישיר מבט וכבר הבן אדם מרגיש מבודד. כולנו צריכים למות לבד אבל אף אחד לא צריך לעשות את הדרך האחרונה לבד".

ש: אנחנו יושבים בסלון הכפרי שלך, בוקר אביבי, הילדים שלך במטבח עומדים לצאת לבית הספר ומאזינים לאימא שלהם משוחחת על מוות בסלון. לא בחרת לך מקצוע מוזר?

"אני יודעת שלא הרבה הולכים למקצוע הזה ואין לי תשובה ברורה לשאלה שלך. בשנות השבעים היינו 10 אנשים בפרוייקט ואני אפילו לא יודעת אם התחום ממשיך או לא. אבל מה אני אומר לך, זה מתאים לי. אני אוהבת את העבודה שלי ויש בה הרבה רווח. אתה לומד לא להזיע על הדברים הקטנים, אם נקרע לך בגד וכו', הפרופורציות משתנות. הזקנה לא מפריעה לי כי אני יודעת מה האלטרנטיבה. אני מטפלת בדברים כשהם קורים כי אני מכירה אנשים שמתו להם אנשים קרובים בדיוק אחרי ריב. ההתעסקות עם המוות מאד מחברת אותי לחיים".

חיי התבוננות

אנדריאה פסקוף, 45, אישה יפה, ילידת ארצות הברית, חלתה לפני כעשור בטרשת נפוצה. אנדריאה היא שחקנית מלאת הומור ומודעות עצמית ואישה עם דחפים רוחניים מפותחים ועמוקים.

ש: מה הרגשת כשהתגלתה המחלה?

"המחשבה הראשונה הייתה: 'למה אני?' אבל אני שמחה שעברתי מהמצב הזה כי בעצם: 'למה כל אחד?'. הכעס עבר מהר כי אני אימא ואני לא רוצה לגדל את ילדיי בבית של טינה, אני לא רוצה ללמד שהחיים לא הוגנים ולא משנה מה בן אדם עושה וכל דבר יכול לקרות לכל אחד. איזה מין דוגמה אני נותנת להם אם אני פונה עורף לאלוהים. כשאתה דתי, מרגישים גם בהתחלה שזה מין עונש, כי את לא עושה דברים נכונים, אבל מתגברים על זה".

ש: מה השתנה אצלך בעקבות המחלה?

"זה הולך להישמע טיפשי – '5 הדברים טובים שלמדתי מהמחלה' – אבל השתנה משהו בקשר לשאפתנות. אנחנו בדרך כלל שאפתניים מאד, ושחקנית רוצה להיות השחקנית הכי טובה וכו', והצד הפוזיטיבי במחלה ששום דבר לא נלקח פור גראנטד, כי הרי אולי לא תעשה את זה מחר. הדברים הקטנים; בשבילי, יום שלא נתקלתי במקרר זה יום טוב. אם מצליחים לעבור מהתסכול למקום יותר שקט… הדרישות שלך מעצמך הופכות להיות פנימיות, מה קורה לי בראש, מה אני יכולה לקרוא."

ש: את מרגישה שיש לך מסר להעביר לבריאים?

"אני לא חושבת שמישהו בריא יבין את מה שאני חושבת על חיי התבוננות. לחולה גם ברור יותר שאושר הוא בחירה ואינו תלוי רק בדברים חיצוניים. אני מרגישה שאני יודעת כמה דברים שהבריאים לא יודעים אבל מצד שני ייתכן שהם יכירו את הודו בצורה שאף פעם לא אכיר…".

פסקוף מתייחסת בהומור עצמי משובח לתובנות רוחניות הנובעות ממחלתה: "יש תחרות בין אנשים 'רוחניים' מי עמוק יותר. וגם במצב כמו שלי יש 'תחרות' עד כמה אפשר 'לצמוח'. זו הבדיחה שלי ושל בעלי: stop growing'".

נוקש על דלתות שערי צדק

קום, לך לך אל "שערי צדק", ואם כהן אתה ואזהרה על מציאותם של המתים תצפה לך בכניסה לקומת הלובי. ובלובי, ליד דוכן ה"קופי טו גו", הבט וראית אנשים בוכים בחיקם של בני משפחתם. או אז ולחצת על לחצן המעלית ועלית לקומה שבע, לקומה האונקולוגית. ויצאת ושמעת במסדרון אח ערבי מסלסל לעצמו, ופנית ונכנסת ל"אשפוז יום אונקולוגי". וראית אחיות תולות שרשרות וכתובות "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ולידן, על הקיר, הצץ ונפגעת מ"רבי המכר" המונחים שם לראווה: "מה אספר לילדי על מחלת הסרטן שלי?"; "תשישות ועייפות אצל חולי סרטן" וכיו"ב. ופנית שמאלה וראית מימינך את חדר ההמתנה של החולים. וראית אותם נותנים לֶחיים בידם, כמו בתמונה של מאוריציו גוטליב. ורָעַם באוזניך הרמקול המבקש מצוות בית החולים לתרום דם ואת האחות ב"אשפוז יום אונקולוגי" תשמע נענית במענה קולי ("שירותי בריאות כללית שלום") במין גרסה מקאברית ל"סנדלר הולך יחף". ומולך תצוץ פתאום אישה צנומה ודלה, ששערה הקוצני צבוע לבלונד, והיא נושאת קולה לאחות כמו לפי הוראת הכפלה ( X2) של שירה בציבור: "אחות, תביאי לי הכל, תזכי למצוות, אחות, תביאי לי הכל, תזכי למצוות". והאחות תגיע ותושיב את האישה הצנומה ותנסה להרגיעה. אך הבט כעת וראית את האישה הזועקת: "אני לא מעונינת בקרחת, תקראי לרופאה. אני לא מעונינת בקרחת, תקראי לרופאה. את סתם מנסה להפחיד אותי, את סתם".

קבוצת "תמיכה רוחנית"

ביום ראשון, בתשע בבוקר, ב"אשפוז יום אונקולוגי", מסתיימת ישיבת הצוות של המחלקה. ב"חדר הישיבות" המחלקתי, שהתפנה, יושב יונתן רודניק, "תומך רוחני" במחלקה האונקולוגית, מול שלושת תלמידי הקורס ב"תמיכה רוחנית" לסשן השבועי. יונתן עוצם את עיניו , מזמזם ניגון חסידי מחלחל ושלושת תלמידיו, שהניגון אינו מפתיע אותם, מצטרפים אליו. דקת דומייה משתררת עם תום הניגון ורודניק פותח חרישית וכאילו לעצמו: "אנחנו מודים על שבוע חדש, אור ושמש, שבוע לקראת פורים. אנחנו מבקשים להתחבר עם הגורל שלנו ושל כולם"

חני, אחת המתלמדות בקורס, תמללה מפגש שלה עם אישה חולה (השם הושמט מטעמי צנעת הפרט – א.ג.) ויונתן מציע שיערכו סימולציה. חיה, מתלמדת נוספת, מתפקדת כחולה ועזי, המתלמד השלישי, בתפקיד חני.          

"חני: שלום, הכרנו בשבוע שעבר, הייתי אצלך עם יונתן, אני עובדת אתו…

אישה: כן…

(היא שוכבת במיטה, מטופחת ועדינה, הזונדה שמשתלשלת מאפה לא מצליחה לשוות לה מראה חולני. ברור לי שזו אישה שגבולות פרטיותה חשובים לה. הביטחון שלי שהיא יודעת מה אנחנו אמורות לעשות יחד מתחיל להיסדק ובעצם בשלב הזה גם אני לא ממש יודעת…)

אישה: תזכירי לי, מה בדיוק אתם עושים כאן?

חני: אני חלק מצוות שעובד כאן במחלקה, מדובר בתפקיד חדש פה בארץ, בחו"ל הוא קיים בכל בתי החולים, זה נקרא 'תמיכה רוחנית'.

(אני מזהה איזה מבט מיוחד של צמא או סקרנות אבל גם חשדנות)

אישה: היית רוצה שנשוחח?

חני: מתאים לך עכשיו? אני אשמח…

אישה: כן, זה אפשר.

חני: אני אשב, בסדר?

(אנחנו חולקות מבוכה. אני מהמצב והיא מכך שלא הציעה כיסא בעצמה…)

אישה: מה בעצם אתם עושים? מה זאת התמיכה?

(אני אומרת משהו על כך שברור לנו כי כשהגוף חולה, גם הנפש שלנו מתקשה. אני מנסה להרגיע את שתינו ובעיקר את עצמי…)

(השיחה מתפתחת כעת לשיחה על ספרים ועל ירושלים – א.ג.)

אישה: את אישה דתייה?

חני: כן

אישה: את יודעת, אני באה ממשפחה של חילוניות גמורה, ציינו את החגים אבל לא בצורה של דת. כשחליתי, התחלתי לחפש, אני רוצה תמיכה גם מאלוהים.

חני: זה מאד מעניין, בגמרא יש תיאור שהשכינה נמצאת למראשותיו של החולה. כנראה המחלה, עם כל הקושי העצום שהיא מביאה, פותחת כל מיני פתחים…

(השתיים לומדות ביחד פרק תהילים. לא קוראות – אלא לומדות. חני מעירה שמצבה של האישה מעלה פרשנויות שחני לא נחשפה אליהם כלומדת בריאה. א.ג.)

חני: יש למזמור הזה מנגינה יפה מאד…

אישה: תשירי לי?

(אני שרה. לפני שאני מתחילה אני לוקחת את ידה בין שתי הידיים שלי. כשאני מתבוננת בה לרגע אני רואה שהיא בוכה)".

עם סיום הסימולציה חני בוכה בעצמה. הדיון שמתפתח כעת ממחיש היטב את קשיי הלידה של תחום "התמיכה הרוחנית". בראש ובראשונה: ההפרדה בינו לבין פעילות "דתית" קונבנציונלית וכן המתודה הפלואידית שלו. חני מעירה שהיא הייתה זהירה עם האישה "מהצד הדתי" אבל האישה דווקא רצתה להגיע אליו. חיה צוחקת: "כן, היא רצתה שתעשי את העבודה שלך". רודניק מעיר שהוא אינו חושב שהשיחה הייתה "דוסית"; אבל האידיאלי זה להיכנס לקשר ולא לקפוץ לפרק תהילים, הוא מוסיף. עזי, המתלמד השלישי, שואל איך עושים את המעבר מדמות מרוחקת של "מלווה רוחני" לשיחה אינטימית וחני מציעה את הכלי של הלימוד המשותף. רודניק שואל את תלמידיו: "מה עלינו לענות על השאלה: 'האם את דתייה?'". עזי: "הייתי אומר 'כן' פשוט". חיה: "הייתי שואלת בחזרה 'למה את שואלת?', כי אולי זה יפתח ערוץ". חני (צוחקת): "צריך לכתוב מניפסט על התג: 'אני תומך רוחני אבל זה לא הטפה דתית וכו'".

יונתן רודניק – 'תומך רוחני'

(רזה, כיפה בצבע הסוואה שחור, קול מעט מזמרר, חוֹם ואף קונדסות מוצנעים מתחת למראה "נקי")

"נולדתי בארה"ב, בקנזס סיטי. גדלתי שם במשפחה מסורתית, ציונית, כך שתמיד היה קשר חזק לקהילה ולישראל. כשסיימתי תואר ראשון בכלכלה ותקשורת בקלרמונט, קליפורניה, הגעתי לארץ ולהפתעתי הרגשתי כאן הרבה יותר בבית. אני עדיין מנסה להבין את העניין הזה… עליתי ב – 94' ועבדתי בג'וינט. לאחר מכן התעניינתי מאד בחינוך יהודי והתקבלתי למכון מנדל למנהיגות חינוכית. 

ב – 98', כשהייתי בן 32, אושפזתי פה, ב'שערי צדק', במשך חודש וחצי לניתוח במעיים. חוויתי פה חוויה משמעותית, שרוב האנשים פה חווים אותה, שאתה נכנס למקום ובו כל המשאבים בתוכו מרוכזים בפיזי. כמעט כל ההתייחסות אליך היא לחלק מסוים בתוך כל התמונה. כשיצאתי, עם הרבה תודות לצוות על הטיפול, בלט לי מה שחסר. הייתה לי הרגשה שיש לי מה לתרום. שמעתי שיש הכשרה מיוחדת  ל – Pastoral Care  בחו"ל. נסעתי ולמדתי בתוכנית כזו בארה"ב. כמעט בכל עיר שם יש תוכנית של Clinical Pastoral Education . אלה לימודי תעודה שמוכרים על ידי בתי החולים. היה לי חשוב ללמוד בתוכנית בין-דתית כי ידעתי שבישראל המגוון האתני והדתי גדול.

בארה"ב כולם יודעים מה זה Chaplain אבל בארץ לא. כשחזרתי, פתחתי מילון וראיתי שצ'פל זו כנסייה קטנה או מרחב פרטי לתפילה והבנתי שתפקידי, כ"תומך רוחני", הוא להיות האדם שמנסה ליצור את המרחב הרוחני האישי בשביל החולה והמשפחה. והדגש הוא "בשביל החולה". לא לבוא עם סדר יום רוחני משלך. יש אנשים שבשבילם זו התחברות לדת, יש אנשים שזו התחברות לטבע, יש שמתחברים לזרימת הזמן, ויש כאלה שהרוחניות בשבילם היא למקם את עצמם בציר ההיסטוריה המשפחתית. כמו שאין אדם שאין לו פן רגשי כך אין אדם שאין לו פן רוחני. החשוב הוא שמישהו בתוך ביה"ח מאפשר לפתוח את המקום הרוחני ולא רק שואל איך אתה מרגיש.

כשחזרתי הבנתי שאני הצ'פלן היחיד בארץ ושיש ד"ר אחד, ד"ר צ'רני מהמחלקה האונקולוגית, שמעונין בזה ורואה את זה כחלק ממכלול התמיכה. ד"ר צ'רני אמר לי שיש עוד מישהו, הרב פסח קראוס, שאמנם כבר יצא לפנסיה אבל יוכל לשמש כמנטור שלי. פסח הכשיר אנשים ב"סעד רוחני" (Pastoral Care) בארה"ב אבל כאן אנשים לא ידעו על מה הוא מדבר. כאן בארץ הוא עבד על תקן מתנדב בהדסה עין כרם. בשערי צדק, בזכות ד"ר צ'רני ושאר הצוות, התחלתי לעבוד כ"מתנדב בתמיכה רוחנית" מ – 2002 עד יולי 2004. ד"ר צ'רני אמר: 'אתה תהיה חלק מהצוות, בכל יום חמישי יש ישיבה וגם אתה תהיה שם ותיתן את האינפּוט שלך'. הד"ר היה גם מציג אותי לחולים כ'תומך רוחני' והיה אומר לחולה שבמצבו ההשפעה אינה רק על הגוף ולכן גם אני כאן, לשירותו. מבחינת המנטליות הישראלית קשה לעכל שאותו אדם נכנס גם למשפחה חרדית, גם לחילונית, גם לנוצרים וגם למוסלמים, אבל מה שהפנמתי מההכשרה בארה"ב שזה אפשרי. ראיתי שההכשרה שלי מתקבלת בברכה והתחלתי לפתח את התוכנית הניסויית ב'תמיכה רוחנית', שהתחילה בנובמבר וכוללת הן את לימוד השירות עצמו והן את הפצת הרעיון מעבר ל'שערי צדק'".

ד"ר נתן צ'רני – 'מנהל היחידה לכאב אונקולוגי וטיפול תומך במכון האונקולוגי בשערי צדק'

(שיער כסוף, משקפיים, שלו ואִיוְושָתי. בעל כורחך מזכיר את ד"ר רייה מ'הדבר' של אלבר קאמי)

"קודם כל נשים את הדברים בפרספקטיבה. בעולם שלנו, אחד משלושה אנשים יהיה חולה בסרטן במהלך חייו ובסופו של דבר בין 50% עד 60% מאותו שליש ימותו במחלה. מהשלב שהמחלה אינה ניתנת לריפוי יש איומים על איכות החיים הן מההיבט הפיזי, הן אתגרים פסיכולוגיים (דכאון, מחשבות אובדניות, השלכות חברתיות) וגם מהיבטים רוחניים-קיומיים. טיפול תומך (להבדיל מ"תמיכה רוחנית", שהיא חלק מ"הטיפול התומך" ומהווה פיתוח אוונגארדיסטי בתוך התחום האוונגארדיסטי – א.ג.) זה התחום ברפואה שמתייחס לכל ההיבטים האלו. באוסטרליה, באנגליה, בקנדה ועוד מעט בארה"ב זה יוכר כהתמחות. בארץ, ההסתדרות הרפואית מתנגדת מסבות קונסרבסטיביסטיות לעשות מזה התמחות.

גדלתי באוסטרליה למשפחה ציונית ואבי היה רופא משפחה. בגיל 20 חליתי בסרטן האשך שהתפזר לריאות ועברתי כימותרפיה וניתוח רציני. זה נותן לך מגע עם האימורטליטי. זה גם נתן לי הבנה איך זה להיות חולה סרטן. בבית ספר לרפואה עשיתי מעקב אחרי בחורה בת 16 שעמדה למות מאי ספיקת לב. ישבתי אתה כל יום בחודש האחרון שלה והבנתי שאפשר להקל על הסבל גם כשאין סיכוי לריפוי. נפגשתי, כמה שנים אחר כך, עם מנהל בית חולים בניו יורק שבו שילבו שירות אונקולוגי וטיפול תומך והצטרפתי לצוות שלהם. ב – 1994, נפגשתי עם פרופסור יונתן הלוי, מנהל בית החולים, והתחלתי לעבוד כאן. בבתי חולים אחרים בארץ יש הוספיסים, יש גם יחידות לכאב בהרבה בתי חולים, אבל זה אינו תחליף לשירות שמתייחס למכלול ההיבטים. יצא לאחרונה מחקר על הסיבות לרצון לחיות אצל חולים סופניים. הגורמים המשפיעים היו תקווה (לא תקווה לריפוי! אלא למציאת משמעות), תחושת כבוד עצמי ותחושת נטל. הגורמים הללו עקפו בגדול את גורם הכאב.

הבנתי גם שאנחנו צריכים 'תמיכה רוחנית' במסגרת הטיפול התומך, אבל בגלל שאין תקציב ותקן אנחנו מתקצבים את התוכנית מהתרומה של הניו יורק ג'ואיש פדריישן שכוונתם לא רק להקמתה של יחידה כאן אלא שנשתמש בניסיוננו להכשרת אנשים לבתי חולים אחרים בארץ. הכוונה שזה לא יהיה ספוראדי אלא ממוסד. יש מדע סביב העניין הזה של התערבויות רוחניות, זה לא סתם מובנה מתחושות בטן. רוחניות זה דבר מאד אינדיבידואלי וכל אחד מוצא אותה בדרך אחרת וזו לא רק יהדות אורתודוקסית ולא רק יוגה או הרפיה. המלצתי ליונתן שצריך לתת הכשרה".

חני קרויזר – מתלמדת בתוכנית ל'תמיכה רוחנית'

(חובשת כיסוי ראש אבל לובשת מכנסיים. משכילה, פקחית ורגשנית. משיכה ארוכת שנים ל'תחום')

"גדלתי בי-ם בבית דתי-לאומי, כשעוד לא היו אלפי תתי-זרמים. באיזשהו שלב אחרי השחרור התחלתי ללמוד ולעבוד בבית מדרש 'אלול', בית מדרש פלורליסטי שהוקם על ידי רות קלדרון ומוטי בראור. לפני 4 שנים התגבשה קבוצה של לומדים 'מתקדמים', בוגרי 'אלול'. הנושא שנבחר היה התמודדות עם מחלה. נפגשנו פעם בשבוע לכמה שעות טובות ולמדנו. הייתה לנו רופאת משפחה, פסיכולוג, קרימינולוג, פילוסוף ונוצר מפגש של תחומי דעת שונים. עברנו גם תוך כדי אירועים בחיים האישיים. הלך והתחוור לי שאני רוצה לקחת את זה לעולם המעשה ולא להישאר עם זה בין כותלי בית המדרש. לקחת את הכלי של הלימוד למקומות אחרים כשהטקסט מתחייה ומחייה במגעו עם הקורא. זו לא ביבליותרפיה המשתמשת בטקסט רק כטריגר. מאז ומתמיד היה לי רצון לעבוד עם חולים ולהציע להם משהו שמחזק את הצדדים הבריאים. האדם בפיג'מה, מחובר לצנרת, אך מול הטקסט הוא שווה ערך לכל לומד.

כשעזבתי את 'אלול' אחד הדברים הראשונים שעשיתי זה להתנדב בהוספיס לחולים סופניים בהר הצופים. אני נמצאת שם גם עכשיו וזו חוויה חזקה. המפגש בשלב הזה של החיים הוא מאד אמיתי, אין זמן לתהליכי היכרות ממושכים. ממוצע השהות במקום הוא 17 יום… בהתחלה לא ידעתי עם איזו אג'נדה אני באה לשם, אין הגדרה ברורה למתנדבים בהוספיס, הם לא עושים פעילות טיפולית, נפשית או פיזית, הם נמצאים כדי להיות עם האנשים העומדים למות.

ההוספיס הוא מקום שאין בו שום יומרה ל'רוחניות' ויש אפילו הדיפה של זה. המדיניות של המקום היא בלי רב ובלי מטפל באמנות. למרות זאת אני חושבת שזה מקום שמאדיר את רוח האדם באופן הזהיר שבו האחיות מטפלות בחולים. לעולם לא תמצאו חולה שמטפלים בו בהורדת בגדים והוא חשוף. היה לי בהוספיס פה ושם אנשים שדיברנו על טקסטים. אבל העיקר הוא להיות שם כדי שאנשים לא יהיו בודדים כשהם מתים. 

כששמעתי על התוכנית ב'שערי צדק' החלטתי להצטרף אליה למרות שיש לי דיון עם השם 'תומך רוחני'. הוא נשמע גדול ומחייב".

אורה חביב – אשת מדעי החברה ועובדת במשרד המדע והטכנולוגיה. חולה בסרטן ריאות ומטופלת ב'שערי צדק'

(אשת שיחה שגם נוגעת ביד של בן-שיחה, אישה חמה וחכמה, מתייחסת בהומור, שמתחלף לעצב עמוק, למצבה. קולה צרוד ונשמע במאמץ)

"נולדתי בירושלים. אני בת 62, נשואה ואם לשלוש בנות: פסיכולוגית קלינית, וטרינרית ואחת שלמדה מדעי החברה. אני עובדת במשרד המדע, עסקתי גם בהוצאה לאור והייתי עורך המשנה של הרבעון לכלכלה. בפסח לפני שנתיים התגלה אצלי הסרטן. מזוטולומיה, סרטן הריאה שמקורו בחשיפה לאזבסט. זה מתפרץ לפעמים אחרי 40 שנה וכנראה בצריף ששירתי בו בצבא היה אזבסט. זו מחלה נדירה שמכרסמת בריאות ואין לה תרופה. בהתחלה טופלתי בבית חולים אחר, לא ב'שערי צדק'. שם, אחרי שאבחנו אותי הם גילו חוסר רגישות. היה שם רופא, שנראה כמו שחקן קולנוע, שעשה לי ביופסיה והזמין אותי ואת 3 בנותיי ואמר לי שיש לי בין חצי שנה ל – 11 חודש. הרגשתי שאני בתוך הצגה – ואין לי מה לשאול. לא פתחו לי שום דלת. יצאתי מבית החולים, ידעתי שאני לא בוחרת להתאבד ולא ידעתי מה לעשות. אין לי הורים כבר 40 שנה וגם לא לבעלי ופתאום אתה מבין שאין אימא שתחזיק לך את היד.

חברה שלי, שהיה לה סרטן קל, אמרה לי: 'ד"ר צ'רני יציל אותך'. שמו הוא 'נתן' והוא נותן לאדם את האמונה בחיים. הוא לא אמר לי אף מילה של אשלייה! אבל נתן לי את הרצון לחיות למרות ההבנה שאין לי סיכוי להירפא. קבעתי תור אצל ד"ר צ'רני והוא אמר לי: 'באת לכתובת הנכונה'. ההבדל העיקרי בין 'שערי צדק' לבית חולים הקודם הוא הנושא של התמיכה והאמונה. אבל היה גם טיפול קונקרטי, שכמעט הומצא במיוחד בשבילי, שצ'רני נתן לי יחד עם כירורג ערבי, ד"ר דיבּ, איש גדול ונעים ושניהם הציעו לי טיפול ניסיוני להקל על קשיי הנשימה. די מהר ידעתי פרטים אישיים על הצוות, שצ'רני חילוני ורווק, על המשפחה של ד"ר דיב, כמה קשה לו במחסום, למה הוא לא מעוניין לרדת מהארץ וכו'.

באיזשהו שלב הסתבר שהצטברו אצלי נוזלים מחדש והתחילו כאבים חזקים ואז בא ד"ר צ'רני ואמר שנגד הכאבים יש מדבקות. מדבקות עם מורפין, מסממות אבל לא בצורה שהראש לא עובד. הוא אמר לי שאני יכולה להשתמש בכמה שאני רוצה למרות שאני יודעת שיש רופאים שכלל לא מציעים את זה לאנשים ואני יודעת מבתי הוטרינרית שאנשים משלמים אלפי שקלים למדבקות הללו בשביל הכלבים שלהם. אגב, בעלי חיים, בניגוד לבני אדם שצורחים, מייללים בשקט (אורה אומרת את זה בהתפעלות לא מסותרת – א.ג.). אני זוכרת את הפתיחות שלו כשהוא ידע להרגיע אותי ולומר: 'את לא תהיי מסוממת'. מחנכים אותנו להתבייש מלהיראות כאילו אנחנו מאבדים את השפיות שלנו, בהזיות יש משהו שהוא כמו התערטלות והוא היה רגיש לזה.

האיש יושב לידך ומדבר לך לתוך העיניים, לומד להכיר את בני המשפחה. הוא מסביר את החשיבות של התמיכה, של החום, של ההקשבה. חלק מהבעיה במצב כמו שלי היא שאין 'כתובת' של ניתוח עתידי, כי המחלה לא ניתנת לריפוי, וזה משחק אכזרי בינך לבין הטבע, וצ'רני הציל אותי. הייתה לי גם שיחה עם יונתן רודניק, וזה בדיוק מה שמתאים לי עכשיו. להיפגש אתו פעם בשבועיים. ומה היה בשיחה אתו? אהבה, חום ואכפתיות. הדבר המרכזי בזה זה הידיעה שלמישהו אכפת ממך, שרוצה לדעת איך לעשות את החיים שלך טובים יותר. במיוחד כעת, שצ'רני הסכים אתי שהטיפול הכימותרפי נכשל ואני יותר מפחדת". 

על קו הקץ

ש: האם ישנן תופעות ותמורות אופייניות בפרק החיים המיוחד הזה שלפני המוות?

יונתן רודניק: יש אנשים שקוראים לעצמם דתיים שהמחלה מעוררת אצלם שאלות: איך זה יכול להיות? ואם אני כועס על אלוהים האם זה לא בסדר? ואנחנו מנסים לתת הזדמנות לשחרר, לתת ביטוי לכעס. אחד הדברים שקורים גם זה הורדת המסכה. יש אנשים שמתחרטים על העבר ומנסים לבקש סליחה מאנשים, או לפחות לתת לזה ביטוי. אבל חלק אחר מגיב ב"הכחשה", כפי שתיארה קובלר-רוס. אני חושב שחשוב שאנשים יהיו מודעים למציאות כי הזמן כן מוגבל ובמקרים רבים אנשים מתחרטים שלא אמרו מה שרצו לומר. וכאן האמנות שבתחום: עד כמה להציע 'לפתוח' ועד כמה לקבל את ההכחשה.

פגשתי, למשל, אישה פה שישבה שפופה והתחלתי לשאול אותה איפה היא נולדה וכו'. ומשפחתה באה ועירבתי אותם בשיחה, מה שלא קרה קודם, כי המשפחה לא התייחסה למציאות שהאישה הולכת למות ורוצה למות בגלל הכאבים. ואז גיסתה סיפרה איך החולה הצילה אותה פעם, וזה סיפור שמספרים ב'שבעה', והחולה זכתה לשמוע אותו בחייה. יש גם גילויים של אנוכיות, וזה לאו דווקא רע. 'עכשיו אני רוצה לעשות משהו בשביל עצמי'. נוצרת אבל בעייתיות כאשר המחלה נותנת רשיון להתנהג איך שאתה רוצה עם הסביבה. היה כאן גבר חולה, בן 40, עם הרבה כעס, והכעס יצא בעיקר על האישה. והשאלה עד כמה היא צריכה לקבל את זה. אם האנוכיות הופכת להיות דומיננטית אנחנו מסבים את תשומת לב האדם גם לכך.

ד"ר צ'רני (שרואה עשרות פטירות בחודש!): יש ויש. לרוב זה גורם איזשהו שינוי. הזמן מוגבל וזה משפיע על סדר העדיפויות. יש אנשים שבפוקוס על הדברים החשובים ויש שנכנסים למשבר: 'כלום לא שווה'. ושוב אני מדגיש: 'תקווה' במצב הסופני אינה תקווה לריפוי אלא, למשל, תקווה לזמן איכות עם המשפחה. היו לנו מקרים של גברים שבגדו בנשותיהם ורגשי האשמה ישבו עליהם והנושא עלה לקראת המוות. היו גם זוגות שנפרדו והבעל חזר לטפל באשתו החולה.

חני קרויזר:  יש כל מיני תגובות, אני לא יכולה לומר אמירות מרחביות. אתן לך דוגמה: מישהי בהוספיס ביקשה ממני לבקר לפני מותה בביתה. היא הלכה בקושי ואני הייתי מאד נרגשת, במיוחד כשהיא קראה לחתולים שלה לפני שנכנסנו לבית. טיפסנו לאט במדרגות ואז כאחוזת אמוק היא הוציאה קלסרים של חשבונות בנק וחשבונות ועד בית וכל האנרגיה שלה נשאבה לזה וכשהיא גמרה היא אמרה לי: עכשיו אנחנו חוזרות. אחרי 4 ימים היא נפטרה. הציפייה שלי הייתה למהלך עמוק של פרידה מהבית ואצלה היו בראש החשבונות. זה לימד אותי המון: צריך לפגוש את האדם במקומו הוא. עוד דוגמה: עשיתי מסג' בהוספיס לאישה שהתענגה עליו כל כך ואז נפתחה ואמרה שאף פעם לא נתנה שיפנקו אותה. הצעתי לה לראות את ביתה עוד פעם אחת והיא אמרה לי שהיא לא רוצה לראות אותו אחרי שניקתה אותו כל חייה. כך שזה מאד אינדיבידואלי.

אנשים במצב הזה נוהגים לספר את חייהם, נורא רוצים לספר אותם עוד פעם אחת, איך הם הגיעו, איך עבדו קשה בשביל להשיג, האם הייתה כדאית ההשקעה? יש הרבה "בועות" של חיים ולא שיחות "על החיים". רגעים יקרים של החזקת ידיים. יש לפעמים תמורות, כמו במקרה של גברת מבוגרת שמהר הבנו ששורשי משפחתה קרובים לשלי. היא הייתה אישה ללא ילדים, סגורה ואצילית ואחותה אמרה שהיא אף פעם לא נתנה שייגעו בה ואני והיא היינו הרבה עם ידיים אחוזות.

ש: מהי הדרך הנכונה ללוות אדם נוטה למות?

ד"ר צ'רני: its individual jurney, עם טווחי זמן וסימפטומים משתנים. הבריאים חושבים שחולי סרטן חשוכי מרפא הם עלובים אבל, לרוב, האנשים – ואנחנו עוזרים להם בזה – חיים בעולם והפוקוס הוא איך לנצל את החיים. באופן כללי צריך להבין את מגוון הבעיות, בעיות פיזיות, נפשיות, רוחניות וכלכליות ולבנות מסגרת תומכת הן לפציינט והן לבני משפחתו. ולא רק להגיב אלא להיות פרואקטיבי, לחזק את הנקודות החזקות של האדם והמשפחה, לבנות יחסי אמון בין הצוות המטפל לחולה. בנוסף, חלק גדול של האתגר שלנו הוא לשמור על הרצון לחיות כל עוד החולה יכול אך כשמתקרב המוות אז לעזור לו להשתחרר. יש פחד וצריך ללוות אותם, להרגיע אותם. למשל, חולה שמפחד ממוות בחנק להרגיע אותו שאם נראה שהוא לא יכול לנשום אנחנו מבטיחים – וזה חשוב! – סדאציה, טישטוש. כמוצא אחרון – יש סדאציה. אבל יש אנשים שלא רוצים סדאציה ואז תפקיד הרופא הוא פרזנס, ללוות את הפציינט, כי הנטישה זה הדבר הקשה ביותר.

יונתן רודניק: אנחנו מעבירים מסר לחולים: אנחנו יודעים שְלמה שאתה עובר יש מגוון סימפטומים רחב, מעבר לפיזיים. אישה אחת לדוגמה לא מצאה נחמה בפסיכולוגיה. התחלנו לדבר מאיפה היא באה. משפחתה נספתה בשואה וכנערה היא הגיעה לארץ. ניסינו להתייחס לשני דברים: א. מה נתן לה בנערותה את הכוחות לעבור מה שעברה והאם נוכל להשתמש בזה היום ? ב. לחפש את הרגעים בסיפור שלה בהם היא הרגישה הכי היא. הרפואה עוסקת בעיקר בתיקונים ו"תמיכה רוחנית" בחיבורים למשאבים שכבר ישנם. חשוב גם להעביר שיש הבדל בין מוות "טוב" למוות "רע".

חני קרויזר: אני לא יכולה לתת הגדרות כוללניות לליווי "נכון". זה מקום שדורש המון הקשבה. מבחינתי הקשר עם האנשים הוא קשר של 'חברותא'. אני באה מתוך רצון ללמוד מהם, פעם אני מובילה ופעם הם, כי לאדם החולה נפתחים מקומות שלא נפתחים בחיים הרגילים. 

ש: האם התחום הוא תחום "דתי"? מבחינת העוסקים בו? מבחינת מסריו? האם אתאיסט יכול להיות "תומך רוחני"? (כדאי לזכור בהקשר הזה את הסירוב ההרואי של גיבור "הזר" לקאמי להיוועץ בכומר לפני מותו)

 יונתן רודניק: "אני מתלבט עם השאלה הזו. בחו"ל זה בהחלט תחום של אנשים עם רקע דתי. אני חושב שכל מיני אנשים יכולים לתת תמיכה רוחנית אבל צריך רקע כלשהו וגם פרקטיקה רוחנית (תפילה או מדיטציה וכו'). הרקע לא חייב להיות יהודי. אני למשל שוחחתי עם חולה מוסלמית (כ – 20% מהמאושפזים בשערי צדק אינם יהודים – א.ג.) על סיפורים משותפים לתורה ולקוראן. אתאיסט יכול להיות תומך רוחני אבל זה מאד חשוב שהוא לא בא למכור את האתיאיזם".

חני קרויזר (בין שלושת המתלמדים, שחני נמנית עמם, יש השקפות דתיות מגוונות. אולם אין מי שמגדיר עצמו כאתאיסט): "אני עובדת ממקום דתי. באופן ראשוני: 'ביקור חולים' ומפגש עם השכינה שלמראשות החולה. המקום הקרוב למוות שבו נחשפת הפעימה של החיים. זה דתי לא במובן ההלכתי אלא במובן הראשוני של המילה. המוקד ב'תמיכה' הוא הבדידות של החולה, אז זה לא קשור לשאלה מה יש שם אחרי זה וגם אני עוד לא קיבלתי מסר מהמתים. לא בזה אני מתעסקת. אני פשוט עסוקה בלהיות שם סביב המעבר הזה. הנחמה אינה רק מה יש בהמשך אלא גם מה אני משאיר פה".

ד"ר צ'רני: "אני אגנוסטיקן. יש דברים שמחזקים אמונה ויש דברים שאני לא מוצא בהם רחמים או צדק. אבל 'רוחניות' אינה רק יחס לאלוהים אלא גם יחס לגורל, לשרשרת האנושית, למקומך בטבע, ולכן אתאיסט בהחלט יכול להיות "תומך רוחני".

אורה חביב: "אני חילונית, ולהפתעתי אני מתפללת לעצמי או לאיזו אלוהות שאני לא יכולה להגדיר אותה. אם מצליחים להוציא כעס, קיבינימט, על אלוהים זה גם טוב. קראתי גם כמה דברים על המזרח אבל האמת היא שפחות מעניינים פילוסופיים אני זקוקה יותר לדברים של כאן ועכשיו".

לד"ר צ'רני יש, לסיום, תובנה תרבותית חשובה בקשר לתרבות הישראלית והמצב הסופני: "למרות הדימוי שישראלים הם 'דוגרי' זה ממש לא ככה. זו קהילה מלאת שקרים לבנים ולא נדיר שאנחנו נתקלים בקרובי משפחה או חולים המבקשים להסתיר מידע מהאחרים. גם התקשורת בין רופא לפציינט פחות מפותחת בארץ ויש אווירה 'קונספירטיבית'. הרופאים לא לומדים איך לעשות את השיחות הללו וצריך לתרגל אותן כי הן דורשות סקיל (skill). בשביל לברוח מהקושי הרופאים הולכים לדבר עם המשפחה וזו טעות חמורה".

ד"ר צ'רני מספר סיפור אבסורדי על בני זוג ששניהם ידעו כי הבעל נוטה למות אך בשביל "להגן" איש על רעהו הסתירו זו מזה ולהפך את העובדה הזו…

לסיום אומר לי ד"ר צ'רני: "ראיתי הרבה מאד אנשים מתים אבל זה עדיין דבר מסתורי ביותר לראות את ההבדל בין גוסס למת. משהו נעלם –  ובשבילי זה עדיין מסתורי.

בערב, כשאני מבקש לצאת ממחלקת "אשפוז היום האונקולוגי" מסתבר שהדלתות כבר ננעלו. איש האחזקה הערבי מתלוצץ איתי: "לא בא לך להישאר פה?". אבל הוא יודע את התשובה ופותח לי את הדלת. 

התשובה נסחפת ברוח

 

טולסטוי טען שהדת שהוא הטיף לה בסוף ימיו היא רציונלית. ביטוי לפליאה ולאי-ההלימה שהאדם הסופי חש מול האינסוף והמוות. נדמה, ש'התמיכה הרוחנית', שבה דוגלים ב'שערי צדק', דומה לגישה הטולסטויאנית ואינה גולשת לתחומים ניו-אייג'יים מעורפלים. אבל "שוּק" המחלה והמוות נכבש בשנים האחרונות בכל הרעות החולות של הניו-אייג'.

 

לין חלמיש, הטנאטולוגית, ביקורתית לגבי גישות ניו-אייג'יות המשתוללות סביב המוות. " אתה נתקל בunbelievble alternative hilling" היא מספרת. "אנשים מביאים מאוסטרליה סנפיר של כריש שהופכים אותו לחוקן, למשל. כסף זורם בשלבים האלה, הדלת נפתחת לדברים אלטרנטיביים לא לגיטימיים ויש הרבה מקום לשרלטנות".

 

דוגמה נוספת נתנה לי אנדריאה, שרוחניות אינה זרה לה כאמור, שקיבלה מחברתה כמתנת יומולדת בילוי בספא.

"אני קיבלתי מסאג' תאילנדי. המסאג'יסט הגיע לגב התחתון ופתאום הוא אומר לי:' אנדריאה, את תפוסה'. התחלתי לצחוק אבל לא אמרתי לו שאני חולה. הוא המשיך במסאג' וסיפר לי 'סיפור קצר', איזה 10 דקות… סיפור על אישה בת 45, 'מבוגרת' – כבר לא אהבתי אותו – שבאה אליו עם כאבים בברכיים. והוא אמר לה – כי הוא 'עובד המון עם נפש וגוף' – שיש סיבה נפשית לכאבים ברגלים. אני שוכבת שם מתוחה כולי והוא אומר שהסיבה שיש למישהי בעיה בברכיים זה בגלל שהיא 'תקועה' בחיים. אז אמרתי לו שיש לי טרשת נפוצה. הוא שתק לרגע ואז אמר לי 'אנדריאה, מה את היית אומרת לי אם הייתי אומר לך שאת יכולה לרפא את עצמך?'. הייתי אומרת", מסכמת אנדריאה בבוטות לא אופיינית ומוצדקת, "שאתה פאקינג אסהול. הוא רצה שאני אשאל אותו מה הבעיה בנפש שלי אבל לא נתתי לו את הסיפוק. 'אני מאמין באלוהים שבתוכך, הוא אמר לי, ואם את ממש מאמינה…'. אמרתי לו שגם אני מאמינה באלוהים אבל לא כך'".  

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הלן זילצר  On ינואר 9, 2017 at 8:12 PM

    איפו לומדים תמיכה רוחנית!?

  • הלן זילצר  On מרץ 10, 2017 at 11:01 PM

    איפו לומדים ליווי רוחני?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: