על יהודית רותם

מדובר בתופעה, שלא לומר במגיפה. "כמיהה" של יהודית רותם מצטרף לשורה ארוכה של ספרים שיצאו בשנים האחרונות ושניתן לקרוא להם "הרומן הרומנטי ההיסטורי-ציוני". יצירות ששייכות לז'אנר הזה הן, בין השאר, "וידוי" של יוכי ברנדס, "רומן משפחתי" של עדנה מזי"א, ו"חוות העלמות" של שולמית לפיד, שספרה של רותם מזכיר אותו במיוחד מכמה בחינות. 

ניתן לשער שהסיבות לשפע הכמותי הזה מתפלגות לסיבות אותנטיות ומסחריות. האותנטיות – הערעור שהציבה האינתיפאדה השנייה על הנרטיב הציוני, והצורך לבסס אותו משורשו. המסחריות – המחשבה, שלמרבה הצער מוכיחה את עצמה, שיצירות שהן טלנובליות בבסיסן, תוכשרנה לבוא בקהל אם תתווסף להן ה"מכובדות" שמעניק העיגון ההיסטורי.

במה מדובר כאן? גיבור הרומן הארוך-ארוך הזה הוא הרופא מארק ז'יטלני. מארק נולד למשפחה של חייטי-עילית יהודיים, "אוסט-יודן" שהיגרו בהצלחה מרוסיה הנחשלת לקיסרות האוסטרו-הונגרית המאירה פניה ליהודים ברבע האחרון של המאה ה – 19. מארק נשלח ללימודי רפואה בוינה ומתיידד עם לוסיין, בנו של הברון הירש, הפילנטרופ היהודי הנודע. במקביל עוקב מארק בחרדה אחרי בני משפחת אביו שנותרו מאחור ברוסיה, וסובלים מעקת הפוגרומים. הוא נוסע לבקרם ומוצא עצמו נמשך לבת דודתו, רוחמה, שנאנסה בפוגרום ואינה יכולה להשיב לו אהבה במצבה.

יחסיו של מארק עם בית הברון הירש ועם רוחמה ילוו אותנו עשרות שנים עד סוף הרומן. עם מותו בטרם עת של לוסיין, מעמיד עצמו מארק לרשות הברון ונשלח בפקודתו להיות רופא במושבות הארגנטינאיות שהקים הברון ליהודים. רוחמה, לעומת זאת, נודדת למושבות שהקים אותו ברון עצמו באמריקה. אך בעקבות אהבה נכזבת של מארק לבת חוואים יהודיים נודד הרופא המזקין מול עינינו לארצות הברית ודבק סוף סוף ברוחמה. השניים מחליטים לעלות לארץ אבל ישיבתה של ארץ ישראל אינה מועילה לנישואיהם והם נפרדים. רוחמה מתאהבת בעלם צעיר, גר צדק טוב מראה, ומארק ממתיק את הפרידה בעבודה קשה בקרב אוכלוסיית הארץ היהודית והערבית כאחד. אך אל דאגה, אהבה חדשה ומפתיעה תצוץ בחייו של מארק לפני סוף הרומן, לפני שנסגור את הספר אחת ולתמיד.     

עם כל הכבוד לעידן הרלטיביסטי שאנחנו חיים בו, צריך לומר באופן חד משמעי: הספר הזה, למרות היותו צרור דפים אגודים בין שתי כריכות, אינו ספרות ואינו יצירת אמנות. צר לי לומר זאת: אבל הרומן הזה טוב לו שלא נברא משנברא. הוא אינו מביא כבוד לסופרת ולהוצאה, ולא מסב הנאה ועניין לקורא.

הסיבה הראשונית לשיפוט הגורף הזה היא שלא הגיבורים, לא השפה ולא העלילה של "כמיהה" מעידים על נוכחות של אמן מאחוריהם, שהעין שלו חדה, תפישת העולם שלו מקורית והשפה שלו "פרטית".

הדמויות עצמן הן "ארכיטיפיות" ולא מקוריות. החדירה ללבם של הגיבורים אינה ראויה לשם חדירה, או ליתר דיוק החדירה לנפשם של הגיבורים ראויה אולי לשם הזה אך היא קלה כל כך כי הגיבורים אינם בעלי נפח משמעותי.

השפה של הרומן הדורה ו"גבוהה" ואינה מעידה על מציאות של מעבדה פרטית של אמן שליט בממלכת המלים אלא על שימוש בקונבנציות לשוניות שנראו לסופרת "מכובדות".

העלילה ב"כמיהה" כוללת אינספור פיתולים דרמטיים. מותו של לוסיין, התאהבותו של מרק בתמרה בת החוואים הארגנטינאית, מפח הנפש שלו והתאהבותו המחודשת ברוחמה, מפח הנפש שלה וגירושיה ממנו, המפגש המחודש של מארק ותמרה הם רק מקצת הפיתולים החדים של העלילה הזיגזגית והמייגעת. התחושה היא שפיתולי העלילה הללו שרירותיים, מוקמים אד-הוק ליצירת גירוי מיידי, ואינם נובעים מחוקיות פנימית של אופי הדמויות. העלילה המפותלת הזו יוצרת שיממון קשה מנשוא. במאמץ רב מבוסס הקורא בין דפי הספר, כמו בשלג פושר ודלוח, ומצפה באימה לעוד דרמה שתתרגש עליו כמו מפולת שלגים באופקו של הפרק הבא. וכך, בסיוע העלילה השרירותית אך הנענית לחוקיות אחת: חוקיות המלודרמה, נוצר הפרדוקס של ספרות-בידור לא מבדרת, משעממת ואטית. כי בניגוד לדעה המקובלת, ספרות יפה באמת, בהיותה דחוסה ומקורית, היא תזזיתית ומפתיעה, ולכן גם מבדרת.

אבל מה שהופך את "כמיהה" לספר מעצבן באמת הוא האופי הלא ישר שלו. כי הרי, בינינו לבין עצמנו, מדובר בטלנובלה וברומן-רומנטי פר-אקסלנס. כל הסממנים כאן: עושר מופלג (של הברון הירש), אונס שלוב ביופי נשי יוצא דופן (רוחמה ותמרה ועוד), עשירים החושקים בבנות עניים (אהובתו של לוסיין), אהובים החוזרים ונפגשים אחרי שנים רבות, אותם אהובים השבים ונפרדים.

אבל מכיוון שרומן-רומנטי אינו ז'אנר "מכובד" עטוף הכל באירועים היסטוריים הרי גורל: פוגרומים והגירה, ציונות ואמנסיפציה, פרויד והרצל, הברון הירש והברון רוטשילד. טשטוש האופי הטלנובלי אינו נסמך רק על המכובדות "ההיסטוריונית". גם השפה הנופת-צופית, "הגבוהה" ו"המכובדת", נתפסת כבאה לטשטש את אופיו הזול של הרומן בבסיסו. אולם הרומן מתחסד גם באופן בוטה יותר. אחרי שהוא מביא ציטוט מעיתון רכילותי בן-התקופה כביכול על חיי משפחת הברון הירש מציין הרומן בשמו של לוסיין: "מי הם הקוראים שמזון קלוקל כזה ערב לחיכם?" (עמ' 68). כך מנסה הרומן ללכת עם ולהרגיש בלי ולהכריז על עצמו "טהור אני".

את ההשקפה האמיתית של הרומן על הספרות חושף הרומן בעצמו, כאשר מארק, בעוד פיתול עלילה מיותר, שרירותי, שאין לו הסבר או המשך, מתיישב לכתוב את זיכרונותיו בעצת חברו. כך אומר החבר: "אתה לא מעניין אף אחד, בור שכמותך! הברון הירש הוא שמעניין את כולם (…) הספר יפתח לך דלתות" (עמ' 251). אבל מה לעשות שאנחנו מבקשים מהאמנות שתחזיר לנו את חיינו-שלנו, הממוצעים, באופן חריף, רב-גוני, טראגי ומלא יופי ולא שתשלהב את רוחנו להעריץ את יוצאי הדופן והעשירים. בשביל הערצת עשירים קיימים המוספים הכלכליים – לא האמנות.

לימוד הזכות היחיד שניתן ללמד על הרומן הוא העלאת והזכרת פועלו ההיסטורי של הברון הירש, "הנדיב הלא-ידוע", לא על שום עשירותו אלא על שום פעילותו הפילנטרופית הלא-ציונית אמנם, אבל המשמעותית ביותר בשלהי המאה ה- 19.

אבל גם על לימוד הזכות בגין הרקע ההיסטורי של הרומן, אם לא בגין איכויותיו הספרותיות, מעיבה שורה של טעויות היסטוריות מביכות שפזורות לאורכו. לפני שנת 1887, השנה בה מת ברומן לוסיין, לא יכול היה מארק לקרוא את "התחייה" של טולסטוי (עמ' 30), שיצא ב – 1899, כמו שגיסו של מארק לא יכול להגיד על אותו טולסטוי "מי יגלה עפר מעיניו" (עמ' 339) לפני 1910, כי עיניו של הרוזן הסופר עדיין חיות וקיימות באותה עת. לורד בלפור לא היה ראש ממשלת בריטניה בזמן נתינת ההצהרה הקרואה על שמו, כי אם שר החוץ, וההצהרה עצמה ניתנה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ולא אחר סיומה (עמ' 511).

והמביך מכל: היישוב היהודי בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה לא מנה "חצי מליון יהודים", ובטח שלא היה מספר הערבים "עוד פחות" מזה (עמ' 479).   מספר היהודים לא עלה על מאה אלף אז ומספר הערבים היה גדול פי שבעה לפחות.

   

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטע  On ספטמבר 28, 2015 at 10:54 PM

    הספר הזה אינו ספרות, כי מי שכתבה אותו אינה סופרת. אולי ילדה בכיתה ו שכותבת חיבורים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: