על מאיר שלו

ראשית – הבהרה. כמו שאומרים: מה שהסופר מאיר שלו הספיק כבר לשכוח רוב מושכי העט שלנו עוד לא התחילו ללמוד. העברית של שלֵו, ההומור שלוֹ, ההומור-העברי שלוֹ (דוגמה אחת מני אלף: הגיבור הקורא לרכב ההסעות שלו בשם "בּהמוֹת"), רצינות התחקיר המקדים שלו, ממקמות אותו, בצדק, מעלה בקרב כותבי הפרוזה הישראלים. ב"יונה ונער" שלֵו גם מקפיד שהעברית לא תגנוב את ההצגה על חשבון הסיפור, התמכרות מתפנקת ומתיפייפת לשפה שהייתה בעוכרי הרומנים הראשונים שלו. לפיכך, חוסר הנחת שמעורר הרומן "יונה ונער", ושיפורט להלן, הוא חוסר נחת יחסי.

"יונה ונער" מורכב משני סיפורים המסופרים לסירוגין ונקשרים ביניהם לקראת סופו באופן שאין הדוק ממנו. המספר של שני הסיפורים, יאיר מנדלסון, הוא מדריך תיירים חולמני ופסיבי, שנשוי לא באושר לאשת עסקים נמרצת בשם ליאורה. בסיפור הראשון, יאיר מספר לנו תחילה על ילדותו התל אביבית ולאחר מכן הירושלמית. על הוריו – אביו, הרופא הקריר, ואמו הסוערת, חסרת המנוח – על גירושיהם ועל התחושה של זרותו בקרב משפחתו. "ביני ובין בני משפחתי (…) מבדילות כמה תכונות(…) הם יודעים את השמים שמעל ראשם ואת האדמה שתחת רגליהם, ואני עפיפון שחוטו ניתק. הם מעזים – ואני מהסס. הם מחליטים ועושים, ואני מסתפק בייחולים ובתקוות" (עמ' 100). החלק הזה, עד אמצעיתו, מסופר במלנכוליה בזוקה בהומור וספוגה בגעגועים לאם. בהמשכו מחליט יאיר, בעצת אמו הגוססת, לקנות לו בית משלו בכפר. לשם שיפוץ הבית הוא שוכר את שירותיה של תרצה, אהובתו מילדות שהפכה להיות קבלנית, ובמקביל לתיאור הבנייה מתפתח רומן מחודש בינו לבינה.

שלו אוהב בעלי מלאכה כשם שהוא אוהב, באופן מפוכח ולא רומנטי, את נופי הארץ, על צמחייתה ובעלי החיים שבה, והעברית שלו מצליחה ללכוד בפירוט מרשים את עבודות בניית הבית כמו גם את הנופים שסביבו: "בריכת האגירה של המעיין נהרסה אבל הֵלך מים דקיק עוד זוחל בתעלה  שיוצאת מסבך עצום של פטל ושל נענע פראית. סביב-סביב גלי אבנים (…) או קשת עקשנית ועליה גרפיטי של חיילים בניווטים: 'צוות יָלי', 'מחלקת השבוזים', 'born to kill' (…) וכמו בכל כפר נטוש כזה, משוכות של צברים, שקדים שנעשו מרים, גפנים זוחלות על הרצפה מאין להם מַדלה וגוזם ובוצר. וגם כאן תאנים עזובות משוועות, עליהן השמוטים ופגיהן התפוחים מעידים על המאמץ הנורא של האמהוּת, שעה שהן מפנות את מעט הלחלוחית שנותרה בהן אל הפרי הגמֵל" (עמ' 218). יפה, לא?

הבעיה בחלק הזה נעוצה בכך שהתנופה שקיימת בתחילתו, כשיאיר מגולל את סיפורי ילדותו, נבלמת כשתיאורי בניית הבית מתארכים מדי. הסיפור מתחיל "ללכת לרוחב" במקום להתקדם ולמרות התיאורים היפים החלק הזה מעט משעמם.

בחלק השני של הרומן מסופר סיפור אהבה עז ופיוטי בין נער ונערה המתמחים בתקופת המנדט בגידול יוני-דואר של ה"הגנה" והפלמ"ח. הנער, המכונה "התינוק", גדל כילד-חוץ בקיבוץ בצפון הארץ ועובד בו כיונאי. הוא פוגש בנערה התל אביבית, העובדת כיונאית בגן החיות שבעיר, ושניהם, בצד עיסוקיהם כיונאים של ה"הגנה", מחליפים ביניהם מכתבי אהבה באמצעות יוני הדואר שברשותם. במלחמת השחרור, בירושלים, בעיצומו של קרב בו נפצע "התינוק" פצעי מוות, הוא משלח את יונתו האחרונה על מנת שתעוף תל-אביבה, וברגליה מסר אחרון ומיוחד במינו לאהובתו. גם כאן, שלו מתאר בפירוט את מלאכת היונאות ואילוף יוני הדואר, אולם כאן התיאור קצר יותר ולכן אינו מעיק.

שני הסיפורים, המתאחדים ביניהם, כאמור, לקראת סוף הרומן, מלאים ב"טיפוסים" ססגוניים מהסוג ששלו אוהב. למשל, הקבלן העשיר משולם פריד, ידיד משפחת מנדלסון, רחב הלב והיד, אביה של תרצה, אהובתו של יאיר. משולם זה, למרות בורותו והשגיאות היצירתיות המצחיקות שהוא עושה בעברית, מתגלה לעתים כבעל חשיבה מקורית ומשעשעת. "משולם פריד לא עשיר בכסף כמו מה שכולם חושבים, אבל בזמן הוא עשיר מאד (…) כל כך הרבה זמן יש לי שאני בטח אמות לפני שהוא ייגמר" (עמ' 130). בסיפור האהבה בין היונאים, ממלא את מקום משולם, דוקטור לאופר, הוטרינר והיונאי היקה, שרגיל לכנות בשם "חבר" כל אדם, בעל חיים וחפץ הנקרה בדרכו, ומדבר בגוף ראשון רבות ("ואיננו צריכות להזכיר לכם את היונים שלנו מהתנ"ך", הוא מכריז בפני חברי הקיבוץ הנרעשים – עמ' 80). הסיפורים גם מלאים ב"ויצים" עבריים מוצלחים (יאיר מכנה את תרצה "אאובתי", בגלל דרכה לא להגות את הה"א; מאמו הוא רגיל לערוך לפני כל החלטה את שיקולי "הבעד" ו"הבנגד" וכיוצ"ב).

למה, אם כן, "יונה ונער" מעורר אי-נחת? מלבד ההתמרחות בתיאור בניית הבית, התחושה שהרומן פשוט ארוך מדי, יש כאן כמה עניינים עדינים יותר. ראשית, יש משהו מרתיע בשילוב שבין הפיקחות והשנינות של הסופר לילדותיות של הגיבורים הגבריים שלו, יאיר (המכונה אירלה והמכנה את אהובתו, תרצה, תירלה) ו"התינוק", הפלמ"חניק השתקן. קצת כמו אי הנוחות המתעוררת כשרואים גאון מנבל בהנאה את פיו כמו ילד. קשור לכך אבל חשוב מכך: הרומן של שלו אמור לרגש אבל הוא נחווה כמבריק הרבה יותר מאשר מרגש. יש מעין מחיצת זכוכית שקופה שנמתחת בין הקורא לבין הדמויות. אני לא בטוח ששלו אוהב את דמויותיו באמת והן נחוות כמופשטות, חסרות זיעה אמיתית. ההזדקקות התדירה ל"טיפוסים" ססגוניים באה לטשטש את חוסר האהדה לדמויות בשר-ודמיות רגילות.

באחד הקטעים בספר יאיר מגדיר את הסיפור שהוא מספר כ"סיפור שייגע לא רק אל השכל ואל הידיעה אלא גם יכווץ קרביים ושרירים, וירפרף ויפרפר בשסתומי העיניים והלב" (עמ' 319). להגיד ששלו כותב ל"שכל" יהיה לא הוגן ולא מדויק. שלו מתוחכם מספיק בשביל לטשטש את שכלתנותו. אבל אפשר לומר כך: אם ללב היה שכל משלוֹ, השכל הזה היה נהנה מסיפורו של שלֵו.  

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אוסקר  On אפריל 15, 2008 at 11:55 PM

    ביקורת מצוינת, שמצליחה ללכוד את הבעייתיות החמקמקה של שלו (מעבר לעניין השפה המוכר). עכשיו צא לראות את מגדלור הברווז הגיגנטי, עזוב אותך מיונים.

  • Os  On נובמבר 5, 2010 at 1:37 PM

    I only partially agree

    I agree that the characters in this book came a cross as 'half baked' sometimes, or not fully wired

    But- I did think Meshulam's pain after the loss of his son was very convincing and even made me shed a tear .

    I also found a very authentic pain related to growing old

    Ah- and the book was occasionally so funny I found myself laughing out loud!

    So despite clinical inclinations there was some heart in there i believe…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: