הספרות והלם ההווה; הספרות והסקס (אורך ממוצע)

הספרות והלם ההווה; הספרות והסקס

א

באחת הסצנות המזהירות ב"סיינפלד", מבאר קריימר לג'רי מה זו זוגיות. "מה זו זוגיות?!" מתחלחל קריימר, "בסוף היום, יושבים בני הזוג ושואלים זה את זה: 'איך עבר עליך היום?'".

אכן, התשאול הנ"ל הוא אחד הרכיבים המרכזיים בזוגיות. אבל, בניגוד לעמדת קריימר, הוא נובע מצורך נפשי חיוני: עיכול שטף המאורעות באמצעות סיפורם לאדם אחר. אינספור הרגשות והאינצידנטים הזערוריים, שמתרגשים עלינו במרוצת יום רגיל, תופסים נפח במוח, בנפש, בגוף, רובצים, טורדים, מעיקים, וסיפורם, ארגונם כסיפור, לאדם אחר, מתיר את הסבך. ההתרה הזו היא חלק מהסיבה להקלה שאנחנו מרגישים אחרי שאנחנו מספרים לבני זוגנו/חברינו את אירועי היום הבנאליים לכאורה (חלק מהסיבה. חלק אחר, כמובן, הוא הסימפטיה והאמפטיה שאנחנו מקווים לקבל. אבל גם במקרה שהאמפטיה והסימפטיה אינן ניתנות, קיימת הקלה. כפי שיודע כל תל אביבי, שתימהוני עירוני, שעירנו נתברכה בהם, מרצה בפניו בפרטנות את משנתו על עולם ואדם).

לא רק בחיים הפרטיים קיים הצורך לעשות סדר במאורעות, לארגנם לסיפור. גם כחברה אנחנו מנסים לעכל את מה שאנחנו חווים. לתמלל, להעניק פשר, למצוא היגיון, גם אם אנחנו יודעים שאת חלקן הגדול של ההתרחשויות לא נוכל לשנות. ההבנה מקילה גם אם לא נובעות ממנה תוצאות אופרטיביות (אם כי, לעתים, הבנת המתרחש היא הצעד הראשון לשינוי).

זו משימה הרואית לנסות להבין את ההווה, את מה שקורה עכשיו בתרבות, בחברה, בעולם. לכאורה, המשימה הזו מוטלת על כתפי כלי התקשורת. העיתונות, הטלוויזיה, אתרי החדשות באינטרנט, הם אלה שאמונים, לכאורה, על הבהרת ההווה, על לעיסת הקיים והגשתו נוח לעיכול. אבל, לרוב, כלי התקשורת הם חלק מהבעיה, לא הפיתרון. הריצה הנואשת, ההרואית גם היא בדרכה, של התקשורת אחר מה שקורה עכשיו, בכל מקום, תורמת לתחושת ההלם שמטביעה בנו המציאות. כל כך הרבה קורה בכל כך הרבה מקומות! הרדיפה של התקשורת אחרי ההווה אינה מותירה לה אורך נשימה לפרש אותו. מיוזעת ומתנשפת היא חוזרת אלינו ובידיה מלוא הטנא "אייטמים", משליכה אותם לרגלינו, אוחזת בידה את חזהּ ההולם, יורקת הצידה ליחה, ושבה כל עוד רוחה בה למרדף. הבהילות לדווח – שוב, שליחות הרואית וחיונית – מביאה את התקשורת לא להתעכב על מה שמצריך עבודת פענוח ממושכת. הפגנה בפולגת, קרב תרנגולים בין נשיאת בית המשפט לשר המשפטים, קסאם, צניחת הדולר, כל אלה דברים שניתן למשש, ולפיכך לדווח עליהם בסמכותיות ובמהירות. אבל על שינויים נפשיים בחברה, שאינם ניתנים למישוש, קשה יותר לדווח, קל יותר לעשות ספקולציות, נוח יותר לדבוק בכמה קלישאות (למובטלים – רע, הקרב המשפטי – אישי, קסאם – חרדה, הדולר – דאגה), ספקולציות וקלישאות שגם תחומות מראש לחיי-רגש שקשורים באירועים בולטים, תוך התעלמות מחיי-רגש, שאינם קשורים ב"אייטם" חדשותי.

    

ב

לכאורה, המדיום שיכול היה לנסות להתמודד במתינות עם ההווה, ובעיקר עם חיי-הרגש החברתיים, הוא הספרות. אבל התמודדות וניסיון לפענוח מה שקורה עכשיו, כרוכים ביכולות אינטלקטואליות ונפשיות חריגות. גם הספרות מעדיפה לדבוק במוכר, בקלישאי. לכן, לדוגמה, הספרות הישראלית (כמעט ו) אינה עוסקת בכסף, במגזר הפיננסי, בעולם הפרסום, ביקום הטלוויזיוני, במוסד הסלבריטאות, בעולם המחשבים והטכנולוגיה, ולבסוף, אחרון וראשון, בתפקיד הסקס בתרבות (ועל כך ארחיב להלן).

כל אלה הן תופעות חדשות יחסית, וקשורות לחיבור של ישראל למערב בעשורים האחרונים. נוח יותר לדבוק בנושאים ספרותיים "שגרתיים" לישראל: שואה, פלשתינים, צבא, מזרחים ואשכנזים. או בנושאים ספרותיים מסורתיים: פסיכולוגיה, גברים-נשים (מנותקים מהקשר חברתי-כלכלי), שפה. כל אלה, למען הסר ספק, נושאים לגיטימיים, שבטיפול ספרותי ראוי הניבו יצירות משמעותיות. אבל הפרוזה הישראלית בכללותה חיוורת, בגין ההתעלמות מהתמות החדשות. והיעדר פירוק ועיבוד שלהן – "איך עבר עליכם היום?" – גורם להן לרבוץ על חיי הנפש החברתיים כמו מכבש מע"ץ.

ובעוד הספרות (לא רק אצלנו) מפגרת אחר המאורעות, כמה דיסציפלינות אקדמיות נטלו על עצמן את התפקיד ההרואי לבארם. בעיקר דיסציפלינות ממדעי החברה (סוציולוגיה, מדע המדינה, יחב"ל וכו'). כי מדעי הרוח, בהכללה פראית, מצויים גם הם, כספרות, בפיגור מתנשף אחרי ההווה.  

ספרה של הסוציולוגית אווה אילוז, "אינטימיות קרה – עלייתו של הקפיטליזם הרגשי", הנקרא בעניין ובשטף, הוא דוגמה מצוינת לניסיון התמודדות מוצלח עם ההווה וגם למגבלות באמביציה הנעלה הזו. המגבלות הללו יעזרו לבאר גם את חולשת הספרות בהתמודדות עם המציאות, ובעיקר עם הסקס.

אילוז, שנוקטת עמדה מאופקת ומרשימה של אי-התלהמות "ביקורתית" וצדקנית, מנתחת בספר כיצד תיאוריית הפסיכולוגיה המודרנית והקפיטליזם כרתו ביניהם ברית במרוצת המאה ה – 20 , וכתוצאה מכך, לא בכוונה, שינו זה את פניה של זו. היא מנתחת את המושג "תקשורת" ("יש לו תקשורת טובה" וכד'), מושג פסיכולוגי, של מיומנות ביחסי-אנוש, שקיבל תפקיד חיוני בשדה הכלכלי, כלומר שהתכלית שלו הוצאה מהקשרה הרגשי (אדם שמצליח להיות סימפטי ואמפאטי) והפכה לאינסטרומנט במסגרת יחסי-העבודה בתאגידים הקפיטליסטיים. היא מנתחת באופן מאלף את הפמניניזציה שנדרשת כיום מהגברים בתפקידי ניהול (דהיינו, לגלות תכונות "נשיות" כלפי עובדיהם), ואת אימוץ התכונות הגבריות, שנדרש מהנשים, כשהפמיניזם הפופולארי לימדן להקפיד "לנהל" רציונאלית את חיי המין והרגש. באופן מרהיב, מנתחת אילוז את הז'אנר האמריקאי של ספרי ה"עזרה עצמית" (לכאורה, ספרי ייעוץ פסיכולוגיים, אבל שמטרתם לסייע לך "להצליח בחיים", כלכלית). חלק חשוב בספר מוקדש לפירוק המושג הפופולארי "אינטליגנציה רגשית". מושג המנסה לכמת את חיי הרגש. כימות הרגש הוא דוגמה נוספת להשפעה ההדדית של הקפיטליזם (המושתת על סכומים ומספרים) והפסיכולוגיה (העוסקת, לכאורה, בתחום חמקמק יותר).     

ג

השליש האחרון בספרה של אילוז מוקדש לאתרי ההיכרות באינטרנט. הניתוח מצוין, אבל הוא גם זה שחושף לקוּנה גדולה. אילוז מנסה להסביר מה מתרחש באתרי ההיכרויות הפופולאריים, ומדוע רבים מהמשתמשים בהם מדווחים על אכזבה גדולה, אבל על חוסר יכולת להתנתק מהאתרים. האישיות באתרי ההיכרויות עוברת תהליך של פירוק לקטגוריות קשיחות (אוהב פּאנק; מעשן וכדומה). האישיות הסובייקטיבית עוברת כך תמורה למספר תכונות אובייקטיביות וצרכניות, המאפשרות לנו שיקול "רציונאלי" בבחירת בני זוגנו. בכך, אתרי ההיכרויות הן חלק מהתופעה הרחבה יותר שאילוז מכנה "קפיטליזם רגשי". אבל כיוון שהאהבה היא רגש לא-רציונאלי, המושפע מנוכחות פסיכו-פיסית, המפגשים הקונקרטיים מאכזבים תדיר.

הניתוח מתעלם באופן חשוד מגורם בעל השפעה אדירה על סצנת ההיכרויות: הפורנוגרפיה. כשאני אומר "פורנוגרפיה", אני מתכוון לפורנוגרפיה ה"רשמית", אבל גם לתפקיד הקריטי של הגוף האנושי, בגילומיו המצודדים, בתרבות העכשווית (בפרסום, באופנה, באמצעי המדיה הויזואליים). בעוד אילוז מנתחת את המהפכה שעברה החברה המערבית, בעיקר משנות ה – 60, כמהפכה פסיכולוגיסטית, ניתן להציע נרטיב חלופי, או משלים, של מהפכה גופנית. חלק נכבד מהאכזבות שאילוז מדווחת עליהן נובעות מהפער, המודע והלא מודע, בין המפגשים עם בני אדם ממוצעים לבין הפנטזיה הפורנוגראפית.

יותר מאשר התובנה הזו עצמה (המרכזיות של המיניות היום), שאינה גילוי מרעיש, מאלפת ההתעלמות, או כמעט-התעלמות, של אילוז מהפקטור המכריע של הסקס בקפיטליזם העכשווי. התעלמות המאפיינת גם את הספרות. מלבד מפעלו הספרותי של מישל וולבק (שראוי לניתוח, ושאינו זהה למה שרבים מקוראיו סבורים שהנו מפעלו), מעטות עד כדי גיחוך היצירות הספרותיות שמנסות לפצח את פונקצית הסקס בתרבות המערבית (ודאי בישראל).

מישל וולבק, יליד 1958, שבסדרת ספריו החל משנות ה – 90, ניסה למפות את הסקס בחברה המערבית, הוא דוגמה יחידאית, כאמור, אבל גם כזו שלא הובנה כראוי. וולבק אינו טוען את הטענה הבנאלית, הנאמרת באנחה ובנוסטלגיה, כנות או כוזבות, 'אח!, אנשים היום מתעניינים רק בגוף ובכסף'. הטענות שלו מורכבות בהרבה, ובניגוד לנימתן הקודרת יש בהן רמז מהוסס לגאולה. וולבק, ראשית, טוען שלא פחות, ואולי יותר, משהחברה שלנו הדוניסטית, היא משתמשת בסקס ובאטרקטיביות כאמצעי למיון וליצירת היררכיה. אחת התובנות של המספר ברומן "הרחבת תחום המאבק" היא שבני זוג מסוימים נוהגים להפגין את זוגיותם כשהם נמצאים בחברה, הרבה יותר מאשר כשהם עם עצמם. כי ה"הצלחה" בהשגת האפשרות לחושניות חשובה יותר מאשר החושניות עצמה. וולבק אף מסמן (ברמז) את הקשר בין הטרור הגלובלי לסקס. הטרור האיסלאמי אינו נסוב על מלחמת דת אלא החרבת הגוף הטרוריסטית היא תגובה לפולחן הגוף הבלתי נסבל המערבי. והמפעל החשוב ביותר של וולבק הוא הדה-מיסטיפיקציה שהוא עורך ל"מהפיכה המינית" של הסיקסטיז. "ילדי הפרחים" התמים, טוען וולבק, הביאו את המערב להתאבדות קולקטיבית, כאשר הסקס הפך אמת המידה לכל. בכך וולבק ממקם היסטורית את פולחן הסקס המערבי וכך מזכיר לנו שיש אפשרויות אחרות לקיום. וולבק הוא סופר מגזימן, כסופרים טובים רבים, המציאות פחות קודרת מזו שמצטיירת בכתביו. אבל הוא דוגמה מצוינת לסופר שמתמודד עם הסקס בתקופתנו.     

מדוע? מדוע הספרות מתעלמת מהסקס? כמה הסברים. הראשון: דווקא בגלל שהסקס כה מרכזי, נמצא בכל מקום, מרגישה הספרות שאין לה מה להוסיף. שלהפך, שאם תוסיף, הרי שתהפוך למשת"פית עם האימפריאליזם של הסקס. השני: הספרות חשה שתובס כאן בקרב מול אמצעי המדיה הוויזואליים; שיתרונה היחסי (חשיפת הפנימיות) לכאורה אינו משמעותי כאן. השלישי: סקס בזמננו הוא ההפך מהספרות. יופי גופני קיצוני סוכר את הדיבור, משתק ("הנשימה נעתקת", "אין לי מילים").   

הסיבות הללו מוצדקות, בעיקרון. הספרות במיטבה כאשר היא עוסקת בכישלון המשגל, ולפיכך בנפש ולא בבשר. הגיבור האימפוטנט של המינגוויי ב"וזרח השמש", המשגל הכושל ב"חוף צ'זיל" של איאן מקיואן, החתירה לסיפוק אצל דוריס לסינג, הם דוגמאות לעיסוק מוצלח של הספרות בסקס. ספרות שכותבת סקס "מוצלח", היא הרבה פעמים צל חיוור של המציאות או אמצעי המדיה האחרים (אם כי קיימים כאן הבדלים בין גברים לנשים, כמדומני. גברים פחות מתגרים מילולית מנשים).  

אבל למרות הסיבות המוצדקות, ההתעלמות מהדרכים המתוחכמות (והטיפשות) שהסקס מושל בחיינו, גורמת לספרות להסתכן בתשישות ואי-רלוונטיות. האתגר הגדול של הספרות הוא לרתום את מומחיותה הייחודית  – פרישת עולם פנימי – על מנת להבהיר מה קורה לפנימיות במגעה עם הגוף; לקפוץ ללב המאפליה המסמאת של המין בתרבות העכשווית, מבלי לשרת את הכוחות שרותמים את המין לשליטה, פיתוי, ניצול ודיכוי (הפרסומות, למשל). כך תוכל הספרות ביתר הצלחה לשוב אלינו ובפיה התשובות לשאלה "איך עבר עלינו היום?".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On אפריל 12, 2008 at 9:58 PM

    ומענג. תודה רבה

  • אריק גלסנר  On אפריל 13, 2008 at 12:10 AM

    תודה רבה!

  • אורי  On אפריל 13, 2008 at 1:05 AM

    תודה רבה על העונג שבת שהסב לי השבת מאמרך זה ב"מעריב", גם כשלא הסכמתי עם כל טענותיך.

  • שלומית  On אפריל 13, 2008 at 1:29 AM

    בעיקר לאור דלילותם של מוספי ספרות אחרים. תודה

  • מיא עשת  On אפריל 13, 2008 at 7:37 AM

    חניף קוריישי קורא לקפיטליזם הרגשי הזה, בספרו 'אינטימיות' – התאצ'ריזם של הנפש. והספר, מ-1998, יצא עוד לפני הבום של אתרי ההיכרויות באינטרנט. חדירת הנורמות של תרבות הצריכה לתחום היחסים הבינאישיים היא הקללה של תקופתנו.

  • שרון רז  On אפריל 13, 2008 at 7:57 AM

    מאוד מעניין הפוסט הזה, תודה רבה לך

  • אילזה לונד  On אפריל 13, 2008 at 8:53 AM

    כשמאפו, עגנון וברנר מציצים מחור המנעול, ולפעמים קרוב אפילו יותר, ממש עד מעבר לכתף? וכשדבורה בארון מצטרפת, אצל חלקנו לפחות, אז בכלל.

  • דודי  On אפריל 13, 2008 at 3:41 PM

    שיגיד, ולא יטריח אותנו ואת דמויותיו האומללות בספר עלילתי. ספרים לא נועדו לניתוחים חברתיים, בשביל יש, כפי שכתבת, סוציולוגיה. וולבק, לטעמי, משעמם ביותר.

  • חני  On אפריל 13, 2008 at 5:06 PM

    כמה הופתעתי מתיאורי הסקס של הארוקי מורקמי בספר "יער נורבגי". היתה בהם רעננות גדולה וחשבתי לעצמי שאם המהפכה של שנות השישים השיגה משהו,זה את התיאורים המשוחררים האלה.
    ובהקשר הזה יש מקום להזכיר גם את "מאהבה של ליידי צ'טרלי" ספר פורץ דרך בזמנו מהבחינה הזאת.
    אבל בגדול אני מסכימה אתך שתחום הסקס הוא בעייתי וחסר בספרות. אני עצמי נתקלת בקשיים בכתיבה שלי כשאני נוגעת בו, והמאמר הזה שלך בהחלט מסייע לי להרהר בקשיים האלה באופן חדש. תודה.

  • אוסקר  On אפריל 13, 2008 at 6:50 PM

    הספרות "מפגרת" אחרי המאורעות גם ובעיקר מפני שכתיבת ספר רציני, עריכתו והוצאתו לאור לוקחות זמן רב. כך קורה שכמעט ולא ניתן להדביק תופעות שבהווה כמו במדיה של האינטרנט, הטלויזיה, העיתונות ואפילו הקולנוע.
    בעצם אין סיכוי לספרות רצינית (בניגוד לשירה, אולי) לנתח את חווית ההווה בעודה מתרגשת. יש אולי יתר אנינות בספרות, אבל יש בזה גם התרסה נגד אורגיית הכסף והמין שמוחקת את מה שהספרות מציבה במרכז והוא הנפש, וסליחה על האנינות, כאמור.

    אני מקווה שחריגתך מההרגל של לכתוב ביקורת על ספרות מקור השבוע, כמו גם הרשימות האחרונות שמדברות על ביקורת ספרות מה היא, לא מרמזות על פרישתך מתפקידך החשוב.
    אני, אוסקר מתל אביב, אצטער על זה מאוד.

  • אריק גלסנר  On אפריל 13, 2008 at 7:21 PM

    תודה על התגובות, והתגובות החמות.
    אוסקר – אני לא פורש כל עוד ייתנו לי שכר מינימלי באחד העיתונים. אני פשוט אוהב את המקצוע הזה, לא נעים לומר(:
    דודי, נראה לי שיש הבדל בין הגות לספרות ויש יתרון לאחרונה בהראותה אדם חי החי תחת אפיסטמה או פרפסקטיבה מסוימת שהופכת את חייו לגיהינום. זה הפרויקט של וולבק.
    וולבק כותב רומנים פילוסופים. כסופר הוא לא מגיע לקרסוליים של לואי-פרדינן סלין, אותו הוא מעריץ (עורך אחד ב"חלקיקים האלמנטריים" מציין באוזני מישל, הגיבור, שכל הסופרים הגדולים באמת היו ריאקציונרים: דוסטוייבסקי סלין). כפילוסוף הוא הוגה מקורי ביותר ואמיץ ביותר. באמת, לעתים כשאני חושב על האומץ של אדם לא אטרקטבי לפי הנורמות המקובלות לקרוא תיגר על התרבות המערבית כולה, ובאפקטיביות, זה מרגש אותי ממש. לענייננו: אם הוא היה כותב את תובנותיו כהגות האפקטיביות שלהן הייתה קטנה יותר (אגב, הוא התחיל את דרכו כמסאי וכמשורר ולא כסופר!).

  • אריק גלסנר  On אפריל 13, 2008 at 7:43 PM

    "שכר נאות", הבה נאמר. לא מינימלי (שלא אלכד בלשוני)

  • דודי  On אפריל 13, 2008 at 8:39 PM

    חשבתי שההתייחסות לספר על-פי מטענו ההגותי, ועוד על-פי העדכניות של מטענו ההגותי, אינה מקובלת כל-כך והשיפוט נעשה לפי תכונות אחרות.

    הייתי אפילו אומר, שאם אפשר להפיק הגות מגובשת מתוך איזו יצירה, משהו לוקה בה כיצירה.

    בקשר לאפקטיביות, כנראה נכון.

  • עופר  On אפריל 13, 2008 at 9:44 PM

    האם המלים "באורך ממוצע" מתייחסות למאמר, או, בהקשר של הנושא, למשהו אחר?

  • דודי  On אפריל 13, 2008 at 11:01 PM

    שמתי לב שאני ממלא ע"פ רוב את תפקיד האופוזיציה בבלוג, אני מניח שזה יכול לעצבן בשלב מסוים.

    מכל מקום, זה לא מעיד על חוסר הערכה לרעיונות ולאופן הבעתם אלא אולי להיפך.

  • אריק גלסנר  On אפריל 13, 2008 at 11:03 PM

    דודי – הגישה שלי בביקורת היא אקלקטית במודע. אני מנסה להבין איפה הספר הזיע משהו בתוכי. לעתים זו הצורה המהוקצעת, לעתים טיפול מעמיק פסיכולוגי, לעתים ההומור, ולעתים מקוריות מחשבתית. אח"כ אני משקלל את הרכיבים ומנסה להבין אם הספר בעיניי ראוי לשבח. יכול להיות ספר עם מקוריות מחשבתית אבל חלוש בשאר המרכיבים ואז המקוריות לא תכריע. אצל וולבק יש שילוב של מקוריות מחשבתית והבנה מסוימת של מדיום הסיפור היום, ויותר מכך סוג של פואטיקה אתגרית (בקצרה: רתימת הפורנוגרפיה לטובת אמנות הספרות; כלומר, לא פיתוי וגירוי הקורא באמצעות הפרנוגרפיה – לא רק – אלא הפלה בפח של הקורא לשמיעת התובנות, באמצעות הפורנוגרפיה; רתימה בעייתית, כמובן, אבל מעניינת)
    לעופר – אני צריך לבדוק
    שניה, תכ אחזור
    (:

  • יהודה  On יוני 9, 2016 at 9:23 PM

    ופורטנוי, כמובן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: