על אמיר גוטפרוינד

קשה להחמיץ את ההתכוונות האמביציוזית של אמיר גוטפרוינד לכתוב את "העולם, קצת אחר כך" בְּסוּגת "הרומן הישראלי הגדול". בשאפתנות הזו, שמחייבת רוחב יריעה היסטורי וגלריה של עשרות דמויות, מזכירה היצירה יצירות ישראליות מרכזיות כמו "זיכרון דברים" ו"מר מאני". אבל באופיו הקרנבלי ובגלישותיו הצבעוניות מהריאליזם האפור כשק מתבהר כי גוטפרוינד ניסה לכתוב בעצם את "מאה  שנים של בדידות" של הציונות. האם לשאפתנות שלו יש כיסוי? אין ספק שהיצירה של גוטפרוינד מענגת מאוד ומעוררת התפעלות. עם זאת, אין להתעלם מכמה פגמים שיש בה. 

 

פרקי "העולם, קצת אחר כך" ממוקמים במכוון בערבוביה כרונולוגית על ציר הזמן שבין 1920 ל-1978. לרומן אין עלילה אחת גדולה וכל פרק מתמקד בדמות או כמה דמויות ורק במהלך הקריאה מסתברים לנו קשרי הגומלין בין הפרקים והדמויות. את המפתח להבנת היצירה מעניק לנו גוטפרוינד עצמו כאשר גיבורו מכריז בעצב כי "לא כולם נכנסים להיסטוריה" (עמ' 152). מיהם אלה שהיצירה באה לגאול משכחה? גלריית הדמויות של גוטפרוינד רחבה ומשובבת נפש בססגוניותה, ובזה, ובעלילות-המשנה הפתלתלות-פנטסטיות, עיקר כוחו של הרומן. כמה דוגמאות: תימני בעל זיכרון פנומנלי בשם גינתר(!) המתכתב עם איינשטיין; בנו שהפך להיות "צייד הנאצים" התימני הראשון; לב גוטקין, יהודי רוסי שתכנן שבע שנים להתנקש בסטלין אך סטלין ברוב עורמתו הקדים ומת לפני שיצאה ההתנקשות אל הפועל.

 

הדמויות מגוונות, ועם זה ניתן למצוא בהן שלושה טיפוסים עיקריים. הראשון הוא התמהוני והחלכאי: חלוצים מתאבדים, חיילים פשוטים שקיבלו את משמרת הצהרים הגרועה של ה-6 באוקטובר 73', קיבוצניק בשם אברהם-איחוד-אברהם-מאוחד שלא עמדה נפשו בפילוג התנועה הקיבוצית בשנות החמישים וניצול שואה שמפאת אכזריותו "פּוּטר" מכל המחתרות.

טיפוס נוסף, שלעתים חופף את הראשון, הוא בן למיעוט אידיאולוגי או עדתי. למשל, יחזקאל קליין, מעריצו של ז'בוטינסקי, שפרש מהחיים הציבוריים לאחר שלא הוזכרה תרומתו שלו למאבק במנדט בספר שכתב מנהיג מפלגתו הנערץ ומאז הוא יוצא מביתו רק ללוויות גדולי האומה.

טיפוס נפרד הוא הדמות הראשית ביצירה, חיים אברמוביץ'. אברמוביץ' הוא דמות חידתית של איש עסקים קשוח וערמומי המקים לו בלב "היישוב" – ואחר כך המדינה – אחוזת ענק מתבדלת. כל מי שמבקש לו מפלט, וכוח לו לתרום לאחזקת האחוזה – מתקבל בזרועות פתוחות. אחוזת אברמוביץ' מעוררת, כמובן, את טינת אנשי תנועת העבודה, התמהים: "איך ייתכן בארץ ישראל אדם פרטי?" (עמ' 193).

 

שלושת הטיפוסים הללו מבססים את הליבה הרעיונית של הרומן. 1920-1978 הן שנות עלייתה ושקיעתה של הציונות הסוציאליסטית (1919 – הקמת "אחדות העבודה"; 1977 – "המהפך") ופחות או יותר שנות לבלובו של האתוס הקולקטיביסטי. גוטפרוינד מפנה את מבטנו לקבוצות הדחויות באותן שנים – הדחויים "סתם" (החלכאים והתמהונים) והדחויים אידיאולוגית (רוויזיוניסטים, דתיים, מזרחיים ובורגנים). אולם כוונתו של גוטפרוינד אינה לנגח את תנועת העבודה אלא להבהיר שהיוצאים מן הכלל מעידים על הכלל, והמפעל הציוני הוא מפעל שגיבוריו האמיתיים הם האינדיבידואלים הקטנים וה"חלשים" ולא האידיאולוגיה השלטת או "התנועה" רבת הכוח. לכן, אחוזת אברמוביץ', אשר אליה בורח כל איש מצוק ומר נפש ואשר לכאורה מתנכרת למדינה שסביבה, משמשת את גוטפרוינד באופן מבריק כמטפורה למפעל הציוני כולו, שנתפס כ"עיר מקלט" ולא כחברה רעננה, חזקה ואוטופית. גוטפרוינד ממשיך כאן את הקו שהתווה עוז ב"סיפור על אהבה וחושך": הצגת צדדיה ה"לוזריים" של הציונות, שהוקמה על ידי פליטים ולא על ידי "קולוניאליסטים", והדגשת ההכרח הקיומי שהיה בה.

 

המבט הפנורמי הרחב מזכה את גוטפרוינד בזכאות לשיפוט מקיף של המפעל הציוני. השיפוט הזה מתבטא בציטוטים מפי אנשי רוח ומנהיגים ציוניים שגוטפרוינד מעטר בהם את תחיליות הפרקים, ציטוטים שנעים מהפסימיזם של ברנר לאופטימיזם המאופק של א.ד.גורדון. בכך מתכתבת היצירה של גוטפרוינד באופן מעניין עם היצירה המכוננת של ברנר מ – 1910, "מכאן ומכאן", שעשתה שימוש בדמותם של גורדון ושל ברנר עצמו להמחשת ספקטרום ההשקפות המנוגדות על עתיד המפעל הציוני.   

 

כיוון שאני כבר צופה איך חלק מהקומיסרים הספרותיים שלנו עומדים לייסר את גוטפרוינד בשוטים על עמדותיו ה"ציוניות", חשוב להבהיר שלולי כשרונו הספרותי הגדול לא היה טעם לדון ברומן "הציוני" של גוטפרוינד כשם שבהיעדר כשרון ספרותי אין טעם לדוש ברומנים עם שיק "פוסט-ציוני". מלבד הכשרון האמור ליצירת דמויות אקזוטיות יש לגוטפרוינד כשרון לשחזור אופני דיבור מגוונים. יחזקאל קליין, למשל, מבקש "לשאול שאלה השייכת לאינטימה היותר עמוקה של חיי הנישואים" (עמ' 31). גם השפה חיה תחת ידיו של גוטפרוינד והוא לש בה פעלים חדשים (למשל: הפועל "מאווז" – פוסע כאווז). כשרון בולט של גוטפרוינד, שהתגלה כבר ב"שואה שלנו", הוא יכולתו המהממת לשלב באופן "זליגי" (א-לה וודי אלן) אירועים בדויים בתוך מאורעות היסטוריים באופן אמין ומערער. כך, למשל, מתאר גוטפרוינד שיירה "נייטרלית" של חיים אברמוביץ', שעולה לירושלים בעיצומה של מלחמת העצמאות ובאישורם של הערבים (! – עמ' 118). אולם מעל כל אלה מצוי הכשרון הקומי הייחודי של גוטפרוינד. דוגמה אחת ממאות: "ובסתר לבו הודה לה על שאינה מלבינה את פניו ברבים, אלא מביאה לו קלון בצנעה, כיאה לאשה הגונה" (עמ' 126).

 

למרות הכשרון הרב שמשוקע בה, היצירה אינה שלמה. לעתים (רחוקות, אמנם) מנמרים חלקים "מתים" את הטקסט, ומעוררים מעט קוצר רוח; סיפורן של כמה מהדמויות לא "נסגר" כיאות; לעתים רחוקות מאפילה האידיאולוגיה על סיפורי החיים הקונקרטיים. אולם הפגמים הללו אינם מצליחים להרוס את ההנאה הגדולה שאפשר להפיק מהרומן או לשלול ממנו את עומקו ומקוריותו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: