על יעל הדיה

"עדן" של יעל הדיה היא יצירה ריאליסטית מרשימה ומספקת המזמינה התמסרות מצד הקורא. בסיועם של אינספור פרטי חיים וחלקיקי רגש, שהדיה חולשת עליהם בגאון, מוקם במלאוּת עולמן של חמש הדמויות הראשיות. הלכידה שלוכד הרומן את הרגשות הפסיכולוגיים הנזילים לתוך התבנית הגבשושית והמחורצת של המציאות הקונקרטית מייצרת את אותו עונג שאין לו תחליף של הריאליזם.

עדן הוא מושב במרכז הארץ, שדמויותיה של הדיה מתגוררות בו, ושכדרכם של מושבים מסוגו עבר בעשור האחרון מיישוב חקלאי אפרורי לאטרקציה נדל"נית הקורצת לבורגנות שעייפה מהחיים בעיר. הלוקיישן המובחן הזה, שאולי נבחר במקור רק כסוג של תחבולה ספרותית, המאפשרת להדיה רוחב יריעה ספרותי ומגוון רחב יחסית של דמויות, מעניק לרומן גם איכות של רומן חברתי, המשרטט את משבר הזהות של המעמד שהעיתונאי האמריקאי, דייויד ברוקס, כינה באופן קולע: "בובו" (בורגני-בוהימייני).

חמש דמויות ראשיות יש ב"עדן". אלונה ומרק הם זוג פרוד ולו שני ילדים קטנים. אלונה היא עורכת ספרים דעתנית ומרק, "מונוגמיסט סדרתי" עדין, הוא שף הפותח מסעדה איטלקית במושב החקלאי-לפנים. למרות פירודם יחסיהם טובים ומרק גר במרחק כמה דקות הליכה מפרודתו. מרק מגדל גם בת מנישואיו הראשונים, רוני, נערה שהסערות שפוקדות אותה במהלך הרומן (אהבה ראשונה ונכזבת, ניסיונות מיניים לא שגרתיים, ניצני בוסר של תשוקות אמנותיות) נסתרות מעיניו של אביה וודאי מעיניה של אמה שחיה בארצות הברית. זוג נוסף, דפנה ואלי – היא מפיקת טלוויזיה שהפכה לפעילה חברתית והוא עורך דין וורקוהוליקי – חשוך ילדים. דפנה עוברת טיפולי פוריות ונמצאת על סף ייאוש מסיכוייה להרות. הדיה משרטטת בעדינות את האופן בו מרק ואלונה, הפרודים, מגלים את נזקקותם ההדדית במהלך הרומן, ואילו דפנה ואלי, הנשואים, מתרחקים במהלכו. אלי – על אף שהוא מעונין יותר מאשר בת זוגו בשימור נישואיהם – אף נסחף לרומן עם רוני בת ה – 16. בהערת אגב: משמח לראות שהגברים של הדיה – בניגוד לגברים ברומנים האחרונים של מיטב סופרותינו – מתוארים באותה אמפטיה וחמלה, ובאותו כשרון חדירה פסיכולוגי, בעזרתם מאופיינות הדמויות הנשיות.  

הרומן מחולק לפרקים הנושאים לסירוגין את שמות גיבוריו הראשיים (וכמה דמויות צדדיות) כך שכל פרק צמוד לתודעתה של אחת הדמויות והיצירה כולה נעה בצעדי ריקוד של פסיעה כרונולוגית קדימה (בזמן ההווה של היצירה) ושתיים אחורה (בזיכרונן של הדמויות). באופן הזה, על אף שההתרחשות המתוארת ב"קידמת" הרומן אינה אורכת יותר מכמה שבועות, פורשת הדיה במבט לאחור מניפות ביוגרפיות צבעוניות ועשירות.

את הדרמה הפסיכולוגית המשותפת לרוב הדמויות ניתן לתאר כדרמה מאופקת של משבר זהות שמטריד את הגיבורים המצויים בסביבות גיל הארבעים שלהם. הצדדים החשופים יותר של משבר הזהות הזה הם אלה שנוגעים לעמדותיהם הפוליטיות ולזהות העצמית המעמדית שלהם. לכל אורך הרומן מוטרדים הגיבורים בשאלה האם הם "יאפים" או "בורגנים". מרק, למשל, תוהה על "חייו כמתחזה לבורגני, ואולי כבר לא מתחזה, נבהל למחשבה" (עמ' 337). דפנה, השונאת מותגים ומוטרדת מכך שכפר נעוריה "הפך ללונה פארק נדל"ני", ומוצאת "איזה קו מקביל בין מה שקרה לעדן לבין מה שקרה למדינה" (עמ' 19), מכנה את אלי, בעלה, "פסבדו יאפי, שזה מישהו שמגלה נטיות יאפיות אבל עדיין אפשר להציל אותו מזה" (עמ' 146). אבל אלי לא נשאר חייב: "ומה את עושה עכשיו? חובצת גבינות? לא, מותק, את מפיקה בטלוויזיה, אם אני פסבדו יאפי, את סופר יאפית" (שם). התהייה על הזהות המעמדית – שמתומצתת באופן קולע בדיון בין אלי למרק סביב השאלה האם הם "טיפוסים של ארבע על ארבע" (עמ' 396) – מלווה במשבר זהות פוליטית הנובע מהמבוכה שעוררה אינתיפאדת אל אקצה. כך, למשל, אומר מרק: "זה לא שנהייתי ימני, פשוט זה יותר מדי תחזוקה להמשיך ולהחזיק בדעות הנאורות האלה, ואין לי כוח, אני עייף, אני זקן, יש לי יותר מדי עניינים על הראש בשביל להשקיע כמו שצריך בשמאלנות שלי" (עמ' 448). אצל הנשים, שזהותן האידיאולוגית משמעותית יותר ולכן מאוימת יותר, המבוכה גדולה יותר. כך דפנה: "כמה קל היה האופן בו התחלק פעם העולם: טובים מול רעים, חכמים מול טיפשים, שמאלנים מול ימנים, אנשים עם מצפון חברתי ואנשים בלי" (עמ' 31); ואלונה המגלה לחרדתה "שהיא פמיניסטית בדיוק כמו שהיא שמאלנית, מכוח האינרציה" (עמ' 345). משבר הזהות המעמדי והפוליטי הוא חשוף יותר אך לא מרכזי יותר ממשבר אינטימי בסיסי. משבר שנובע מההכרה של אלונה, רווקה עד גיל מאוחר יחסית, בשינוי הבלתי הפיך שחל בה בעקבות הפיכתה לאם; משברם של מרק ואלונה סביב יחסיהם הבלתי בתיקים אך הלא מספקים; משבר הזהות שמוליך את דפנה להכרה ברצון שלה לחיות לבדה ואת אלי להכיר בצדדים הלא רציונליים והמכוערים שבו שפורצים בעקבות הרומן עם רוני.

בדרמת הזהות המאופקת והנוגה – אך בשום אופן לא הטראגית או נעדרת חדוות חיים – מתבטא כוחו הפסיכולוגי של הרומן; ואילו פרישת זרם התודעה – המסוגנן והספרותי מעט, יש לציין – של הדמויות מקרבת אותנו אליהן באופן אינטימי. בנוסף, שפתה העשירה אך המדודה של הדיה מסייעת לתחושת הדיוק בתיאור עולמן הנפשי של דמויותיה. הניסיונות של הדיה להזריק לרומן אירועים סנסציוניים – כמו פדופיל המתהלך חופשי בחוצות עדן או תאונת דרכים – שנובעים, אולי, מתחושה שחיי הדמויות אינם מייצרים חוויות קוטביות "דרמטיות", מיותרים אך לא מצליחים לפגום ביופיו, חוכמתו ועדינותו של הרומן השואב הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: