על ערן בר-גיל

ספרו העדין, היפה והעצוב-לפרקים של ערן בר-גיל, "פרסה וכינור", ממחיש איך סביבות שונות לגמרי אינן מצליחות לטשטש גרעין אישיות זהה; אולם לולא בחר בר-גיל להמחיש זאת באמצעות הקרבה הנפשית הקיימת בין תאומים זהים יכול היה הרומן שלו להכיל גם בשורה מטאפיסית מלהיבה יותר.

דני ויוני הם תאומים זהים לחלוטין, ילידי 1970, שנמסרו לאימוץ לשתי משפחות שונות, ולא ידעו זה על קיומו של זה עד למפגש מקרי ביניהם בגיל 15. כך מתאר דני את המפגש המהמם: "ואז ראיתי, עם כל העיניים שלי, עם כל הגוף והנשמה, את עצמי, מחוץ לחצר, יושב על סוס גדול, פעור פה, בעיניים איומות, אני ולא אחר, אותה צורה, אותו חיתוך אֵימָה" (עמ' 203). אולם מאז, המפגשים הלא סדירים ביניהם, המחישו לדני וליוני גם את הריחוק הפנימי שלכאורה קיים ביניהם: "זה היה רעיון של יוני, שהוא כל כך שונה ממני, והרפתקן וסודי" (עמ' 168).

הרומן מדלג לסירוגין בין שני מונולוגים. האחד, המתרחש בשנות האלפיים, שייך לדני, שחי בתל אביב, גדל להיות כנר בפילהרמונית ועומד לראשונה בחייו לנגן סולו (את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן). השני, של יוני, מתרחש בקריית שאול באמצע שנות השמונים, כאשר יוני הוא תלמיד תיכון ב"כיתה הטיפולית", שנפשו נקשרת בסוסה גלילה ועומד להשתתף אתה בתחרות ה"סוסיאדה".

בר-גיל, בעדינות ובחוכמה, מראה לנו איך שני הגיבורים שלו, עכבר העיר המוזיקלי והאריסטוקרטי ונער הטבע המופנם והמעט "בעייתי", מתמודדים עם קונפליקט דומה ועורכים ואריאציות על יסוד נפשי זהה.

הגברת שילר, מורתו לכינור של דני הנער, מדגישה בפניו כי "הנגינה היא קודם כל טכניקה, והכנר, יותר משהוא צריך אוזן וכשרון, הוא צריך משמעת של ברזל" (עמ' 41). הטכניקה הנכונה היא זו שמובילה ליכולת לשכחה עצמית ולהתמזגות עם היקום: "לנגן, לשכוח, ולהיות הכל ולא להיות אחד וקטן מול היקום" (עמ' 167). 

השגת שליטה ב"טכניקה" מעסיקה גם את יוני, הקם השכם כל בוקר על מנת להתאמן ברכיבה על הסוסה גלילה. וההתמזגות היא גם מטרתו: "יחד אתה אני נושם את הקצב, ויחד אתה נרגע, טה-קה-טם, טה-קה-טם, טה-קה-טם, ואני מגרש את כל המחשבות ונהיה לקצב הזה, העולה מתוך הנשימה המרוכזת שלה" (עמ' 96). הרוכב, כמו הכנר, אף מתמזג באופן מוסיקלי ("טה-קה-טם").

אולם בר-גיל מצליח באופן סובטילי יותר לדון בקרבה הנפשית בין התאומים. לדני הנער, שהגיע לשליטה מעולה ב"טכניקה", חסר "איזה ערך מוסף, משהו שייחד אותו" (עמ' 49) אומרת גברת שילר כשהיא מודיעה להוריו המאמצים שהחליטה להפסיק וללמד אותו. דני המופנם אינו מצליח למצוא את שביל הזהב לעצמיוּת, המתפתל בין היטשטשות לבין בדלנות. משום כך (בחזרה לשנות האלפיים) הסולו כל כך מפחיד אותו: "שתי הסכנות – שאנגן ואיש לא יבין, או שאנגן ויבינו כולם – אוכלות אותי חי" (עמ' 83). גם יחסיו עם חברתו גילי (שוב, בזמן ההווה של המונולוג שלו) נפגעים מבדלנותו: "אתה חי לך בתוך האקווריום שלך, ולי זה לא מתאים" (עמ' 87).

יוני הנער חי למעשה בדילמה זהה: "ככה גם עשיתי עם הדיבור בכיתה, שתמיד היה לי קשה, עד שהתאמנתי עליו, כמו כל ילד אחר, וככה גם למדתי להפריע בכיתה, כמו כל ילד אחר, כי התאמנתי לעשות את זה" (עמ' 69). היכולת לדבר בכיתה ואף להפריע (עצמיות), מבלי "לקרוס" לקצוות ההיטשטשות או ההתבדלות, חסרה ליוני כמו לדני.

אבל מה בר-גיל רוצה להוכיח בבנייה העדינה הזו של האנלוגיה בין דני ליוני (שהובאה פה בקיצור)? האם רק להציג את התובנה על קרבה נפשית בין תאומים זהים פיזית?

נדמה לי שבר-גיל מונע במקור על ידי תהייה אחרת, שאינה קשורה בתאומים אלא בתחושה המסתורית של ה"דז'ה-וו". כך מהרהר, למשל, דני כשהוא מהלך ברחובות תל אביב: "ובבת אחת יש לי תחושה כאילו כבר הייתי בסיטואציה הזאת. כאילו כבר עמדתי כאן, ברחוב ספיר פינת רחוב שפירא…זאת תחושה לא נעימה אבל ממכרת. מעין ריחוף מפחיד בזמן" (עמ' 72); נדמה לי שבר-גיל פיצל ברומן חומרים ששייכים בעצם לדמות אחת והפיצול הזה "גונב את ההצגה". המחשבה שמצב נפשי ייחודי יכול להתגלגל לו במרוצת החיים ואף במורד הדורות ולקום לתחייה בנסיבות חיים משתנות (ב"פרסה" כמו ב"כינור", למשל), במעין "הישארות נפש" חילונית העומדת גם בבסיס הרעיון הניטשיאני על "החזרה הנצחית", מסעירה יותר מהתובנה הנוגעת לזהות נפשית הקיימת בין תאומים.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: