על שרה שילה

ארבעה חלקים יש לרומן של שרה שילה. כל חלק מהארבעה מתמקד באגף אחר של משפחת דדון, משפחה יוצאת מרוקו, המתגוררת בעיירת פיתוח נידחת ומוכת קטיושות בגבול הצפון, כנראה בסוף שנות השבעים. הקורא פוגש במשפחה שש שנים לאחר שאבי המשפחה, "מלך הפלפל" של העיירה, מת מיתה משונה, מדום לב או אולי מעקיצת דבורה, והותיר את אשתו ההרה עם תאומים בבטנה ואת ארבעת ילדיה הנותרים חסרי כל ומופקרים לגורלם.

הרומן משרטט משפחה, שחיה חיים מחניקים וקלאוסטרופוביים, ומתאר את ניסיונות ההיחלצות הנואשים והנאיביים מהחיים הללו. סימונה, האם, שלא מתאוששת מאובדנו של בעלה, מסעוד, מייחלת שאחת הקטיושות הנופלות על העיירה תיפול עליה ותגאל אותה מסבלה. בנה הבכור, קובי, שהיה בן שלוש עשרה במותו של מסעוד, חוסך מעבודתו במפעל לצורך קניית "דירה לדוגמה" במרכז הארץ. הרכישה (חסרת הסיכוי) תחלץ, לדעתו, את משפחתו מחיי העיירה העלובים. איציק, הבן מעוות-הצורה בן השלוש עשרה, אחרי שראה בקולנוע העירוני את הסרט "קס" של קן לואץ', מתמכר לאילוף בז שיגן על משפחתו מפני מחבלים, כי מגן אחר לא יימצא לה. לבסוף, אתי, הבת הלומדת בתיכון, מנסה להימלט מגורל המשפחה על ידי האזנה לרדיו ואימוץ שפתה העשירה של הקריינית ראומה אלדר.

אובדנו השרירותי של האב מאיץ תהליך ניכור עמוק אצל בני המשפחה כלפי העיירה, המדינה, ולבסוף כלפי הטאבואים האנושיים והקיום האנושי עצמו. סימונה, למשל, כמו הרשע באגדה של פסח, מוציאה את עצמה מהכלל הלאומי: "אין להם מים בארץ, כל הזמן בוכים שאין להם מים, רק בשביל הדשא של הכדורגל מוצאים מים" (עמ' 18- ההדגשה שלי, א.ג.). חמור הרבה יותר: על מנת שיהיה לתאומים "אבא" החליטה סימונה לישון ביחד עם בנה הבכור קובי במיטה אחת. גילוי העריות החלקי הזה הוא עדות מחרידה לתלישות שהגיעה אליה המשפחה שנזנחה על ידי האב, אחר כך על ידי משפחתו והעיירה, ולבסוף נותקה מהחברה האנושית כולה.

עדות בולטת לניכור שאליו הגיעה המשפחה נותן איציק. איציק ער לכל גילויי השקר והבוגדנות שסביבו. המורות החיילות שבאות לעיירה, כביכול לסייע לתושביה, "רק סופרות את הזמן שלהם פה דקה דקה" (עמ' 74). אף אחד לא רוצה להיות בעיירה ואף אחד לא יחלץ את המשפחה ממנה. איציק, הנכה אך הפיקח בצורה מבהילה, בונה במחשבתו בניין פילוסופי ומטאפיסי מזעזע, שנובע מניסיון חייו. בעולמו של איציק אי אפשר לסמוך על בני האדם: "איך אתה יכול לבנות על בנאדם שהוא בעצמו לא יודע מהחיים שלו? לא יודע אפילו אם הוא יהיה חי עוד דקה" (עמ' 121). גם על חפצים דוממים אי אפשר לסמוך; אפילו "הבגדים בוגדים", לא יצא חודש מזמן שמעבירים חולצה מאח לאחיו: "נגמר, הלכה החולצה מקובי, העבירה את עצמה לדוּדי" (עמ' 87). וגם על אלוהים אי אפשר לסמוך בעולם כזה, ולא בגלל שאלוהים רע: "הוא לא רע יותר ממה שאני מתי שאני יושב על-יד הנמלים. הוא רק יותר מדי גדול בשבילנו. נגיד אני רוצה עכשיו לדבר עם איזה נמלה, מה אני יכול לעשות, אני יכול לדבר אתה? אני יכול לבוא לשים לה יד על הכתף להגיד לה: איזה יום חם, הא?" (עמ' 123). 

על אף הסיפור החזק, על הסתעפויותיו המרגשות והמזעזעות, ההישג הגדול של "שום גמדים לא יבואו" הוא בראש ובראשונה לשוני. שלושת חלקיו הראשונים של הרומן כתובים בעברית משובשת ומנותצת עד דק, אך עוטפת במדויק את הדמויות שמדברות בה. אולם העונג אינו נובע  מההישג הריאליסטי הזה גרידא.

ראשית, השפה הנמוכה של הדמויות פיוטית באופן מיוחד במינו. כך, למשל, מסבירה סימונה את אי-חשיבותו של קריעת קרום הבתולין: "חושבים שמתי שהגבר נכנס אלייך פעם ראשונה זה מי-יודע-מה (…) זה כלום (…) רק בשביל הכבוד שלו הכניסו אותו לחדר קטן בכניסה וסידרו לו את הסרט האדום לקרוע אותו, כמו שאוהבים הראש-מועצה-והראש-מועצת-פועלים שלנו לעשות כל פעם שבונים לנו איזה משהו חדש" (עמ' 32). הפיוט נוצר תדיר מהקונקרטיזציה של הרגשות, האופיינית לאורח החשיבה של גיבורי הרומן. כך, למשל, מתארת סימונה את השפעת קולו של מסעוד עליה, כשפגשה בו לראשונה: "מצאה האש של מסעוד את הגרעינים של הצחוק בתוך הבטן שלי והייתה מחממת אותם, וכל הגרעינים מתחילים לקפוץ איך שקופצים הגרעינים של התירס, הופ-הופ, נפתחים, מתפוצצים (…) ויוצא מהם הלבן" (עמ' 46).

שנית, החשיבה והשפה "הפרימיטיביות" מבטאות באופן הולם את היקום המפורק כפי שחווה אותו משפחת דדון. ההאנשה התדירה הרווחת בשפתן של הדמויות, היא בעיקר, הופכת את העולם של בני משפחת דדון לעולם לא-קוהרנטי, מבוזר, קפריזי ולרוב עוין. הרגליים של סימונה, למשל, "לא שומעים אותי שאני אומרת להם ללכת הביתה" (עמ' 12). הדשא, מצדו, "בוכה בעדי" (עמ' 63). עבודות הבית הבלתי נגמרות, מציינת סימונה בסרקזם, "יושבות לי בבית רגל על רגל, מחכות לרגע שאני יחזור מהעבודות של המעון" (עמ' 13). כאב הגב של קובי "הולך בשביל להביא את המקדחה" (עמ' 153). אפילו המוות, מהרהרת אתי, גדל במשפחה כמו תינוק "ואי אפשר לעזוב אותו, אפילו רגע אחד אסור שיהיה לבדו" (עמ' 226).

אתי היא היחידה המדברת בשפה תקנית – היפר-תקנית, למעשה, כמעט יזהרית לפרקים – בניסיון פתטי להיחלץ מההווי המחניק של המשפחה והעיירה. כי כמו שמבינה יפה אחת הדמויות: "הביאו אותנו כולנו עולים חדשים, ערבבו קצת ושפכו לתבנית אפייה (…) באה הסכין של העברית, עשתה אותנו שתי חתיכות: אחד שמתקן את הדיבור, ואחד שמתקנים לו אותו" (עמ' 43).

שרה שילה כתבה רומן בשל ומצוין שמצליח ליצור תלכיד נדיר של יופי, רגש ומחאה חברתית.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה  On יולי 22, 2008 at 2:26 AM

    בעיני שרה שילה נכשלה , כי היא כתבה טקסט קריקטורי ולא ספרות. קריקטורה נשענת על הגזמה בקווים המאפיינים את מושאה, וכך עשתה שילה. הדמויות שטוחות יחסית והבעיות שבהן הן עוסקות מאופיינות כמעט רק על ידי מוצאן. חוץ מהעובדה שמישהו חי בעיר פיתוח בצפון הארץ ומוצאו ממרוקו, מה עוד? שילה ויתרה על בניית עולם פנימי משורטט לדמויותיה , כי כך נוח וקל יותר. ואמנם כך השיגה אפקט חזק, השאלה מה הייתה מטרתה. כי אם מחאה חברתית? אז יצרה פוסטר. ואם ספרות מעניינת ומעמיקה – בכך לדעתי נכשלה.

  • רק לגבי המובאה בסוף  On יולי 28, 2008 at 9:06 PM

    לא ידעו עברית או ידעו אותה במובן אהבה, מעומק הקשר שלהם לטכסטים העבריים העתיקים. מי שרוצה לחזק אנשים, למה הוא 'לוקח' מהם את תרבותם האותינטית? הכוונה לסופרת.

  • אבנר  On יוני 14, 2009 at 2:39 PM

    ?גם אתה מתלהב מספרות פרובינציאלית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: