על חיים לפיד

ערן חפץ הוא תל אביבי מבוסס, בסוף שנות הארבעים שלו, נשוי ואב לשלושה. בארוחת יום הולדת לאשתו, בעודו מבלה בנעימים אתה ועם חברים במסעדה צרפתית יוקרתית, תוקפת את ערן אמנזיה משונה. כטוב לב המסובים עליהם, מזכירה אשתו פרשייה משעשעת מהעבר המשפחתי, תוכי שנקנה אי אז לבתם הבכורה ונמלט. ערן, לחרדתו, מגלה שהוא אינו זוכר דבר מאותו אירוע.

והחלל הזה שנפער בזיכרונו, מגלה ערן, "החור השחור" הזה כפי שהוא מכנה אותו, אינו בודד. אט אט חושף ערן עוד שמונה "חורים שחורים" כאלה. אירועים מהעבר, שגם אם לא היו הרי גורל, הרי שלא ניתן להסביר את חמיקתם מהזיכרון בפעולות המחיקה והשכתוב הנורמליות שעורך מוחנו בזיכרוננו. רציונליסט ושיטתי כפי שהוא מנסה ערן לפענח את חורי הזיכרון הללו ולמצוא אם יש בהם מכנה משותף.

בבסיסו, הרומן המוצלח של חיים לפיד, המסופר בגוף שלישי, הוא מותחן פסיכולוגי. במקום ההתחקות של בלש אחר פושע, כאן הבלש, כלומר ערן, מתחקה אחר עצמו. ממצאיו מובילים למסקנות מסמרות שיער ולשאלות זהות מערערות. מהר מאד הוא מגלה בחקירותיו שסמוך לאותם "חורים שחורים" אירעו במרוצת השנים מעשי הצתה סדרתיים. המצית אמנם נתפס ונכלא, אך הוא מכריז שהוא חף מפשע. האם יש קשר בין ערן להצתות? האם הוא שכח את האירועים ששכח משום שהיה אז, כמצית בסתר, מישהו אחר? משום ש"אני זה לא אני" (עמ' 51)? תהליך החיפוש והגילוי העצמי של ערן עובר דרך קריאה בספרי פילוסופיה, פנייה לפסיכולוג ולאישה מסתורית, "אישה חכמה", מהגליל. התהליך הזה הוא גם תהליך של התפרקות (פעם זו התפרצות תוקפנית כלפי אשתו – עמ' 36; ופעם התפרצות תוקפנית כלפי בתו: "אם עוד פעם תקראי לי אבא'לה, אני אהרוג אותך" – עמ' 111 וכדומה).

אולם בצד היסוד הבלשי-פסיכולוגי, המעניק לרומן את המסגרת העלילתית והמתח, שני יסודות מכריעים נוספים תורמים לרומן. הראשון הוא ידיעת-החיים שנוכחת בו הן באמצעות חיוויים כלליים והן באמצעות מסירת נתחי חיים מעברו של ערן. שתי דוגמאות קטנות, שתיהן חיוויים גיאוגרפיים. ערן נולד בפתח תקווה: "אשר כבר אז, בשנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת, הפכה מ'אם המושבות' לעיירה ישראלית חסרת זהות" (עמ' 5). וכך חושב ערן על שדרות רוטשילד בתל אביב: "הייתה לו תחושה שהן נושמות, מתרחבות ומתכווצות כריאות בתוך מעטפת הבניינים השמורים היטב שמשני עבריהן" (עמ' 43). החיוויים הקטנים, הזניחים-לכאורה, הללו, מדגימים את הרגישות, את הדיוק בפרטים (פשר האכזבה האוורירית העודפת, שמשרה המפגש בפתח תקווה הקונקרטית בניגוד למפגש בערי לוויין אחרות, למשל) שגורם לשטח הפנים של הרומן להיות מתולם ועשיר. והנה דוגמה לחיווי בעל אופי כלל יותר: "התברר לו משהו על טבע האש. יש אנשים, כך הבין לפתע, שאינם אלה כלי שרת בידי האש, שטבעם הוא לשלח אותה לחופשי בכל מקום אפשרי, כדי שתוכל לטרוף טרף, לצמוח ולהתפשט. טבעם של האחרים הוא חומרי, והכל מומר אצלם לכסף ולשווה כסף" (עמ' 253; כדאי לשים לב שהחלוקה הדואלית הזו אינה כוללת במכוון חלוקה מוסרית, ל"טוב" ו"רע"). במהלך הרומן אנחנו מתוודעים בעומק לחייו של ערן, ליחסיו עם אשתו הפסיכולוגית, שהוא חושש שאינה אוהבת אותו עוד, לרומנים המגוחכים (בפרוזאיות, בבנליות ובשלומיאליות שלהם) של ערן מחוץ לנישואין, ליחסיו עם בתו הלסבית ועם חברו הטוב דורי, אתו הסתכסך לפני שנים ושצץ בעיצומו של הרומן והוא על ערש דוויי ועוד. כש"האישה החכמה", אליה בא עירן להתייעצות במשבר הקיומי שלו, דורשת ממנו לפשוט את בגדיו ולהיוותר עירום גם אנחנו כבר מכירים את ערן לפני ולפנים.

ליסוד השני, שתורם תרומה מכרעת לחוויית הקריאה המענגת ברומן,  ניתן לקרוא האופי ה"צ'כי" או ה"פולני" שלו. הרומן משופע בקטעי הומור שחור, בממזריות קומית קודרת ואפלה, לעתים פרוורטית, לעתים מסופרת בפנים חתומות של המספר, שמעלה על הדעת ספרות מזרח אירופאית, ספרות של עמים קטנים ורמוסים בידי מעצמות, ושיודעים, לפיכך, מה זו אוזלת יד אנושית. תענוג גדול לחלוק כאן כמה וכמה דוגמאות. למשל, בדיחה "רשמית" המופיעה ברומן, בדיחה פסימית ועמוקה באמירה שלה על יחסי גברים-נשים, אותה מספר שותפו התחמן של ערן. הבדיחה היא על אישה הנופלת מבניין רב-קומות ובכל קומה מושיט אליה גבר את ידו ומציע להצילה אם תיאות להגשים את תאוותיו השפלות. כשהאישה מסרבת היא נשמטת לקומה הבאה וכן הלאה. לבסוף, מיוזמתה, היא מציעה לאחד מהגברים בטור הקומות לענג אותו. "'איזה פה יש לך', אומר האיש בשאט נפש" (עמ' 7) – ושומט אותה. הומור קונוונציונאלי יותר מצוי בסיטואציה ישראלית מובהקת, כשערן לוקח טרמפיסט מילואימניק ומספר לו בלהט סיפור חשוב מילדותו, סיפור שממש לקראת התגשמות שיאו, נקטע במילים הצוננות של המילואימניק: "סליחה, עוד רגע הצומת, ואני אצטרך לרדת" (עמ' 20). והנה דוגמה להומור שמסופר בפנים חתומות של המספר: "מבחינתו הייתה זו כעת השאלה המכרעת: מהו הדבר הקובע את זהותך? הוא נזכר כיצד פנה פעם לקצינת הקישור בחטיבה ואמר לה, 'קרה משהו, נעמי? את נראית זוועה', ורק אז גילה שמדובר בקצינה אחרת (…) ואשר לא החליפה עימו מאז ועד היום אפילו מילה אחת" (עמ' 86). ולקינוח הומור פרוורטי, שלא מתאים לכל קיבה, אבל הוא אפקטיבי: "הוא מעולם לא סיפר זאת לאיש, אבל כשהיה נער, והיה מאונן בלילה בפנימייה, היה עולה ובא אליו כנגד רצונו המראה של שרה אהרונסון המוטלת בחצר ביתה בזכרון-יעקב, ירויה באקדחה שלה, חוט של דם ניגר מפיה ושמלתה מופשלת מעל רגליה. בדיוק כך תיאר אותה באוזניו השומר הזקן של מוזיאון משפחת אהרונסון (…) הוא השמיט את התיאור הזה מעבודת בית הספר המהוללת שלו על פרשת ניל"י" (עמ' 46).    

גם אם ניתן היה לצפות לטוויסט בסוף הרומן, שבהיעדר טוויסט כזה הופך למעט צפוי, הרומן הזה משובח ונותן תמורה מלאה לקורא בו.  

     

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: