על מירי רוזובסקי

אחרי כמה עשרות עמודים ב"אותה האהבה, כמעט" קורה מה שנדיר כל כך שקורה. אתה בפנים, טבול כולך ברומן, וכשצורכי החיים שולפים אותך ממנו מדי פעם אתה נתקף בגעגועים.

 

גרעין הרומן סב סביב עלייתה ונפילתה של חברוּת בין שלוש נערות ואחר כך נשים על פני קרוב לחמש עשרה שנה, מאמצע שנות השמונים עד סוף שנות התשעים. אבל בניגוד לספרות "החברות הכי טובות" האופנתית הוא לא רק משעשע וכן-במידה אלא גם אכזרי וטראגי ועמוק.

 

מספר כל יודע (אך, באופן חשוד, מעורב ובעל קול מובחן) מספר לנו על בַּלי, שלומקיצ ונעמה, שהתחברו ביניהן בתקופת התיכון. בלי ושלומקיצ למדו ביחד בירושלים ואת נעמה פגשו בקיבוץ בצפון אליו הסתפחו כהכנה לשירות בנח"ל. בחלק הראשון של הרומן, בד בבד להתגבשות החברות ביניהן, מנהלת בלי היפה פרשיית אהבים דלקתית עם גדי, אביה הרקוב של נעמה.

 

נעמה חשה את עצמה "כילדה השמנה והדחויה" (עמ' 75), היא מרגישה שייכת לאלה "הלא אהובים (…) אלה שנלחמים תמידית על עוד רבע נקודה, על עוד מבט אחד ארוך ומשתאה" (עמ' 95). ולכן, יש משהו אפל ביחסיה עם בלי היפה ובגילוי המזעזע שאביה בגד אתה באימהּ (אין בדברים האלה ספוילר כי רוזובסקי משתמשת יפה מאד בהטרמות ברומן ומטרימה מוקדם מאד את הפיצוץ העתידי ביחסיהם של בלי ונעמה).

 

הטיפול הספרותי ביחסים בין גדי לבלי מעורר הערכה. רוזובסקי מצליחה להמחיש את יופייה וכוחה של התשוקה בד בבד עם הדילמות המוסריות, שלא לומר העוולות, שהיא גורמת להן, ובכל זאת בלי לגלוש לשיפוטיות מתחסדת. היא מתארת בכשרון רב את האנוכיות המסלידה אך גם מכמירת הלב של בעלי התאווה האובססיביים. את גדי ששמח שנעמה עוברת לגור אתו בירושלים לא בגלל אהבתו לבתו אלא בגלל ההזדמנות לפגוש את חברתה הטובה (עמ' 77); את בלי המחמיצה את יום הולדתה של שלומקיצ בשביל זיון שהיא לא מצליחה לוותר עליו (עמ' 83). אך גם את השמחה הנוגעת ללב של גדי כשהוא תופס את בתו, נעמה, בשקר קטן, כי "בפעם הראשונה בחייו, הוא נמצא במקום החמים והבטוח של זה שמשקרים לו" (עמ' 84); את בלי שאחרי הפיצוץ עם נעמה מרגישה ש"שאף אחד לא רצה לשמוע אותה, את הצד שלה, שאולי לא היה חינני ונכון כמו הצד הצודק של נעמה, אבל היה בו משהו" (עמ' 187); את בלי וגדי, שלפי תיאורו של גדי, "גונבים אהבות של אחרים בשביל כלום, בשביל רגע קטן של שקט (…) כמה הייתי נותן בשביל קצת שקט לחוסר שקט" (עמ' 62).

 

במהלך הרומן, שלומקיצ, הענייה, הופכת בתיכון לחברה של יורם, שהוא בן תפנוקים של פוליטיקאית זוהרת ממפלגת העבודה. נעמה נאכלת שנים באהבה לאורי שאולי-אולי גם הוא, כבשת הרש, מאוהב בבלי. אורי, שאחיו נהרג בצבא, חוזר במהלך השנים בתשובה והופך להיות מנהל נערץ של בית לילדים ממשפחות הרוסות בשטחים. בית של "ילדי גבעות". בתום תמרון-חיים ארוך נעמה ואורי מתחברים, חיים להם בגבעה בשטחים, ומגיעים לכאורה אל המנוחה והנחלה (רק לכאורה), באהבה "שאי אפשר להתחיל להסביר ואי אפשר להפסיק להרגיש" (עמ' 226). לעומתם, שלומקיצ ויורם מתרחקים ושלומקיצ מנהלת רומן עם גנן שעובד אתה בגן שלה.

 

רוזובסקי מבינה דבר או שניים בפסיכולוגיה ובאהבה מורכבות. היא יודעת לתאר איך יורם הנער מתמלא רגש הקלה כששלומקיצ מחליטה לעזוב אותו אך, בו זמנית כמעט, מרגיש "שלעולם-לעולם לא תיתן לה יותר ללכת ממך" (עמ' 53); היא יודעת לתאר איך דווקא כשאורי רואה את נעמה בעליבותה זה "גרם לו לחבב אותה קצת יותר" (עמ' 95); יודעת כמה אירוניים יכולים להיות החיים, כמה אירוניה, למשל, יש בנעמה התמימה, השועה סוף סוף לעצת המטפל שלה ומתעמתת עם בַּלי על כך שלא התלוותה אליה בביקור אצל אביה הגוסס בלי להיות מודעת לסיבה האמיתית לשמטנותה (עמ' 95).

 

הרומן הזה כובש את הקורא במהירותו המסחררת. בקצב של מותחן יוצרת רוזובסקי רומן שמקפץ בין "רגעים שמכתיבים אחר כך חיים שלמים" (עמ' 50), שמקפץ מפסגה רגשית אחת לאחרת. משלומקיצ הלוקחת סם הזיה בדרום אמריקה בטיול שאחרי הצבא ופולטת פתאום את מחשבותיה על יורם אהובהּ (כולל דברים "על הגוף שלו" – עמ' 119) לנעמה שמחליטה בהתקף של רגע לא להינשא למחזר המתחשב, עורך הדין אלי ("יש אנשים שחיים חיים שלמים בלי להגיע לרגע אחד כזה של החלטה אמיצה, מפחידה ומשחררת" – עמ' 211) וכן הלאה. טווח הזמן הרחב של הרומן הופך את הפסגות הללו לסבירות ולכן ללא-טלנובליות.

 

הטקסט נצבע לעתים בהומור ואף בסאטירה דקיקים ומיתממים (לא ההשפעה היחידה של שבתאי ביצירה. אבל מי נקי מהשפעתו?): "ליורם היתה פגישה נורא חשובה עם עוזר שר ההגנה האמריקאי לענייני ערבים. הם היו אמורים לשבת שניהם, שני בחורים קרייריסטים, משכילים, ולהחליט מה עושים בכל העניין הזה של הערבים" (עמ' 204).

 

הרומן אינו מושלם. לוקח לו כמה עשרות עמודים להתניע והסיום הדרמטי-פוליטי שלו, הנוגע לאורי המַקצין וילדי הגבעות שלו, אינו צומח באופן מספיק אורגני מהטקסט. השפה של רוזובסקי לעתים פונקציונלית מדי. גם ניקיון פה ושם לא היה מזיק (נטייה חוזרת להשמיט פועל עזר "אורי היה עייף כמו שמזמן לא" – עמ' 67 ; דימוי לא מדויק: "השאלות שמתחפרות סביב עצמן" – עמ' 50). אבל אלה התקטננויות מול התנועה הסיבובית-צנטריפטלית, ההולכת וגוברת, שהרומן הזה מפעיל על הקורא ושיונקת אותו לתוכו. בתמציתיות ניתן לומר שהשימוש בקיצור הישראלי כל כך, ה"מגניב" והמרופט כל כך, שלומקיצ, הוא המטפורה ההולמת ליכולת של רוזובסקי לזקק מהישראליאנה המהוהה רומן מצוין.    

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ערן  On יוני 20, 2008 at 10:37 AM

    מסכים עם אבחנותייך.
    ספר לא נטול בעיות אבל סוחף.

  • איה  On יולי 27, 2009 at 11:56 AM

    זה ספר מדהים שכתוב בצורה מיוחדת ורגישה, סוחף.
    אהבתי והוא הולך איתי מאז…

  • יש בהחלט קטעים טובים  On ספטמבר 5, 2009 at 10:43 PM

    מהטון הכללי של הכתיבה בספר הזה של מירי רוזובסקי, שאין מנוס לדעתי, מלהגדירו כאינפנטילי במקצת. אודה על תשובתך בענין.

  • לאריק, שכחתי להוסיף:  On ספטמבר 5, 2009 at 10:47 PM

    טוב יותר, אלא פחות טוב בהרבה. לדעתי צריך להעיר גם על כך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: