קצרים (הספרות והחיים)

1. קלישאה, נכון, אבל מדהימה אותי כל פעם מחדש: אנשים שפונים אלי כי הם רוצים להתייעץ בנושאי כתיבה, רוצים לכתוב ולפרסם, ואחרי בירור קצר מסתבר שהם לא קוראים הרבה או אף מעט (קשה להם לקרוא, חלקם אומרים). אנשים טובים, באמת, אבל העיוורון הזה, הסימפטום הזה, הנרקיסיזם הזה (שיראו אותי בלי שאטרח לראות אחרים) הוא לב-לבה הלקוי של התקופה (וגם מבקריו לא מחוסנים מלקותו, כמובן).

2.  אני לא רוצה שבאירוע ספרותי שלי, אם יהיה כזה בעתיד, יופיע זמר רוק. אני רוצה שבמופעי רוק, יראו לעצמם הזמרים לכבוד להזמין משורר או סופר לקרוא שיר או קטע פרוזה קצר.

3. ההתעללויות בילדים, הכתות הדתיות הביזאריות עם הגורואים המשונים שבראשן, חבורת "הניאו-נאצים" הישראלית – כל זה סימפטום של חברה ללא אב. כש"האב" הוא, כמובן, המדינה (ולא, זה לא פאשיזם; קוראים לזה סוציאל-דמוקרטיה). כשהמדינה נסוגה בדרמטיות ("רגע", משתאה ירון לונדון, כאילו הוא חוני המעגל שהקיץ באחת מתרדמתו הדוגמאטית, "למה חברה פרטית מאבטחת שם את המסוף? למה אנשים פרטיים נלחמים מול הלוחמים המאומנים של החמאס?!", ואלון בן-דוד, שלא מצליח לצאת מהפרספקטיבה והפרדיגמה השולטות בישראל היום "מסביר" ללונדון: "הצבא לא יכול לאבטח בכל מקום") – בוקעות הנוירוזות.

4.  ואפרופו "הניאו-נאצים". הטמטום התקשורתי הגיע בפרשה הזו לשיאים חדשים. שולחים את "הניאו-נאצים" ל"יד ושם" על מנת להסביר להם את חומרת מעשיהם! כחלק מחינוכם מחדש.

 אבל "הניאו-נאצים" אינם נערים שהושפעו עמוקות מ"מיין קאמפף", או מז'ורז' סורל ואבות הפאשיזם הצרפתי (אגב, שחתן פרס ישראל השתא, זאב שטרנהל, ביסס את המוניטין שלו על תיאור הגותם; מומלץ לקרוא את ספרו "יסודות הפאשיזם"), אלא זוהי התנהגות טיפוסית בשולי חברת מהגרים, מהגרים שהיגרו לחברה תחרותית שבה המדינה נסוגה ונסוגה. כמו בשפל.

5. באחת הכתבות על רשת נערות הליווי התורנית באמריקה (נדמה לי, שזו עסקה באותה רשת שבה נלכד כדג מפרפר אליוט שפיצר, מושל ניו יורק), ציינה הכתבת בהשתוממות שאחת ממארגנות הרשת היא "אשת ספר"! אשכרה אישה שלמדה ספרות!!!

מה הניגוד בין ספרות לרשת הליווי לא ברור לי. להפך, אפילו…

6. שירי ארצי ראיינה את שלמה ארצי ב"שבעה לילות" האחרון והזכירה לי כמה אני אוהב את שלמה ארצי (זה ממש לא קוּל, אני יודע; וכן, הוא מיינסטרים שבמיינסטרים, מה לעשות). ולמרות שאיבדתי קשר עם אלבומיו האחרונים, שנראים לי, משמיעה פה ושם, לא רלוונטיים במיוחד, אני מעריך אותו – בנוסף על ההערכה לכשרונו – על שלא הזדהם בזיהום הישראלי, זה שמזהם מפורסמים במעמדו. בהיותי פרח-מבקרים כתבתי פעם מאמר בוסרי על שלמה ארצי ושלום חנוך. הנה הוא, ואנא, תסולח הבוסריות.

7. יש פופוליסטים מזן מיוחד – פופוליסטים שפועלים בתוך האליטה, שהאליטה היא קהל היעד שלהם. כאלה שמכוונים להלכי הרוח הנמוכים יותר של האליטה ומשלהבים אותם וכך זוכים ב"השפעה" ובסוג מפוקפק של "התוויית-דרך" (שבעצם היא היגררות אחרי הלכי רוח קיימים).

8. אני קורא עכשיו אט אט את ספרו (השלם; לא הפרק שתורגם לעברית) של פרדריק ג'יימסון על הפוסטמודרניזם. ספר מרשים ביותר, מרשים ביותר. וחשבתי לי, שאחד היתרונות המעטים של ה"גאפ" התרבותי בינינו לבין אמריקה (אותו "גאפ" תרבותי, הדומה להתבוננות בקרני אור המגיעות מכוכב מרוחק אלפי שנות אור, בעוד הוא-עצמו כבר איננו קיים) הוא שאנחנו יכולים לחזות את העתיד, עתידנו התרבותי בישראל, דרך הקריאה בשרטוט המציאות האמריקאית. כי, לשם הדוגמה, מה שג'יימסון מתאר ב – 1990, כמציאות בת שני עשורים בקירוב, התחיל אצלנו רק בשנות התשעים.

9. אחד הביטויים, הפגעים, של הגלובליזציה הנוגעים לספרות הוא ריבוי העיסוק בשואה בספרות הישראלית, כשקהל היעד הוא כמובן גרמניה וארצות אחרות. כי באופן אותנטי (סליחה על המילה) הספרות הישראלית התמודדה עם השואה בעיקר בשנות השמונים והתשעים. עכשיו, לכתוב על השואה לקהל ישראלי – יש בזה קצת מטעמו של פאסטיש.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  On אפריל 14, 2008 at 3:34 PM

    מהפסקה הראשונה עולה כי מי שרוצה לכתוב חייב לקרוא והרבה. ואני ממש לא בטוח. יש המון בני אדם והמון מנגנונים נפשיים, המתעוררים בהמון צורות שונות, וייתכן מאד כי לא רק הדחף אלא גם צורת הכתיבה והסגנון יושפעו ממשפט ברחוב, ממחשבות שאדם נושא עמו שנים, מדברים אשר חווה ולא רק מספרים שקרא. נכון שאי אפשר לפעול כאילו אחרים מעולם לא כתבו ולא כותבים, אך מקומה של הקריאה בתהליך הכתיבה אינו חייב להיות כה מאז'ורי. ככלל, נדמה לי כי אתה מייחס לספרות יותר חשיבות ממה שיש לה, ואני אומר זאת מבלי לגרוע הן מחשיבות זו והן מההערכה שלי לכתיבתך.

  • אסתי  On אפריל 14, 2008 at 4:14 PM

    לגבי שלמה ארצי.
    לא הייתי אומרת את הדברים אם זה לא היה רלוונטי לדבריך על כך שלא "הזדהם בזיהום הישראלי"

    כשהייתי בדור שלום ואנחנו היינו אלו שבין השאר ארגנו את העצרות בכיכר ברביעי לנובמבר, פנינו אליו כמה וכמה פעמים, ומלבד השנה הראשונה בה כולם רצו להופיע בכיכר (וגם הוא) – קיבלנו ממנו סירוב
    זה לא התאים לו כל כך, לתדמיתו המיינסטרימית והיה לו חשש שככה יאבד מקהלו.
    אז, אגב, הוא איבד אותי מקהלו.

  • אסף  On אפריל 14, 2008 at 4:19 PM

    חזרתי למבוא של משה רון ואני מניח שאתה מתכוון ל
    The Political unconscious
    או שמא זה באמת רק תרגום של פרק מהספר המלא
    על פוסטמודרניזם והקפיטליזם המאוחר?

    בכל אופן – הרגשתי את אותה התחושה שאתה מתאר אצל גיימסון כשצפיתי בסרט
    Network
    מ-1976 של סידני לומט
    http://www.imdb.com/title/tt0074958/

  • אריק גלסנר  On אפריל 14, 2008 at 8:20 PM

    על התגובות.
    דוד – אני שמח להערותיך, ואין לי בעיה עם מחלוקות.
    דבריך מעניינים. נכון, גם אני מסכים, שיש מצב של סופר "טבעי". אבל לעניות דעתי זה מאד מאד נדיר. זה מה שהפריע לי בסרט של שמי זרחין – ברח לי השם – על הסופרת הטבריאנית. הייתה שם איזו פנטזיה על סופרת שצומחת בפרובינציה, סופרת טבעית, ושתל אביבי גונב לה את יצירותיה. צמיחה כזו, שוב, ללא קריאה, היא נדירה (ו"הוכיחו" זאת קטעי הפרוזה האיומים למדי שהופיעו בסרט).
    ולגבי ייחוס החשיבות לספרות, אולי המופרז. יש בזה אמת, מפרספקטיבה מסוימת. אבל לפעמים מה שמאמינים בו בלהט – הופך לכזה(:
    לאסתי – תודה על המידע. אני לא בטוח שהשיקולים שלו במקרה הזה הם בהכרח חמדניים.
    לאסף – אני מתכוון לספר "postmodernism or the etc" כן, זה עם "הקפיטליזם המאוחר בסוף. ספר עב כרס שמתוכו תורגם רק החלק הראשון. ".

  • טלי  On אפריל 14, 2008 at 8:30 PM

    כתיבת ספר היא תהליך ארוך ומייגע (לא מנסיון…) וכדי לכתוב ספר ששווה משהו צריך שהנושא יבער בליבו של הכותב.

    יש "גלים" של נושאים- היתה בזמנו פריחה כשהתחילו לכתוב ספרי דור שני על השואה, ובהחלט יכול להיות גל נוסף שנובע מאלף ואחת סיבות פנימיות רגשיות וחברתיות, אני קצת מפקפקת בכך שמישהו יכתוב על זה רק כי זה "אין" בחו"ל.

    איזה טרנד אתה מזהה כרגע? איזה ספרים/סופרים אתה מכליל ברשימה?

    ואגב, הסרט הוא "אביבה אהובתי". סרט מקסים, לטעמי. (-:

  • דודי  On אפריל 14, 2008 at 8:48 PM

    אולי נכון שסופרים מסוימים כותבים על השואה לצרכי ייצוא, אבל נראה לי שהם מיעוט בין העוסקים בשואה.

    יש סיבות הגיוניות שבגללן יעסוק סופר ישראלי בשואה. העובדה שהספרות הישראלית כבר התמודדה עם הנושא בעבר אינה משנה – האם יש איזה נושא חשוב מספיק שלא טופל בעבר? וממילא, אם נחזור לסעיף 1, אם לא נקרא כל-כך הרבה, אז לא נוטרד מחוסר מקוריותנו.

  • אריק גלסנר  On אפריל 15, 2008 at 1:42 AM

    הדברים הם יותר סובטיליים מכפי שאולי הצגתי אותם. נכון, כתיבה על השואה היא מעשה "הגיוני" מבחינות רבות. אבל בתת ההכרה, או בסמוך-למודע, עומדות בפני סופר כמה אופציות: האחת, לדון בכאביו שלו ובתקופתו שלו והאחרת לדון בנושא טראגי ו"מכובד" ועצום כמו השואה. באיזשהו משקום, הדחף, האותנטי, אני מסכים, גובר על שאר הדחפים, האותנטים גם הם. כלומר, יש כאן עניינים דקים שמכריעים לטובת העיסוק בשואה. שאין בו פגם, כמובן, אבל שלטעמי גורם לספרות הישראלית להסב פניה מהכאן והעכשיו. וכן, בין העניינים הדקים יש גם כמה עבים שקשורים ביכולת המכירה של הספר העתידי. נכון, זה לא מופיע בכזו גסות לנגד עיניו של הסופר. בכלל, בני אדם לא עושים את הרע, להבנתי, מתוך רוע צרוף. לרוב, מתוך חוסר מודעות, קטנות מחשבה, קטנות רגש.
    בדיוק ראיתי לפני כשעתיים את הסרט המצוין של טוד היינס על בוב דילן, ובו קיבל דילן בתחילת דרכו ביקורת על כך שהוא שר שירי פולק שהתאימו לשנות העשרים ולא לזמנו. "הגיע הזמן שתשיר את מצוקות הדור שלך", אומרים המבקרים. וכך היה.

  • א  On אפריל 15, 2008 at 1:53 AM

    האם זה אותנטי לא להשתמש במילה אותנטי?

  • mאיה  On אפריל 15, 2008 at 2:17 PM

    להזכר ולו בסופר/ת אחד/ת – ואני מתכוונת *סופר* לא סתם צעצוע שמכנה עצמו סופר – שלא קרא וקורא ספרים. מה זה "טבעי"? אפשר לדון והתפלסף על המושג 'טבעי' שנים ולא להגיע לשום מקום (בערך כמו עם המושג 'אותנטי'). אין כזה דבר "סופר טבעי שלא קורא ספרים". זה קישקוש, זה עוד מיתוס לעצלנים.

  • אריק גלסנר  On אפריל 15, 2008 at 8:38 PM

    בעיקרון אני מסכים. עם כי יש דוגמאות לאנשים שקראו קריאה מצומצמת, של יצירות מופת מעטות, ובחוש "טבעי" ניסו להעמיד מונומנט דומה. ייתכן, אינני זוכר כרגע בוודאות, שזה היה המקרה של מקסים גורקי בצעירותו.
    צריך גם לזכור שיש כאן פרדוקס מובנה: כי הרי הסופרים הטובים הראשונים – נגיד כותבי התנ"ך, או הומרוס – לא קראו כל כך הרבה, יש להניח, ובכל זאת יצרו יצירה בעלת ערך (אם כי עורך קפדן היה יכול לקצץ את ספרם מעט(: ).
    אגב, מאיה
    , ה – m הולם אותך!
    קצת כמו די.ג'יי אספ.
    אבל, נכון, היום סופרים שלא קוראים , או קוראים מעט, הם בדרך כלל או מגושמים ומביכים בגילויי אמריקה שונים, או פלאגיאטורים
    (כי קריאה מרובה מאפשרת יצירת סגנון אישי דווקא משום כך שאתה "מושפע, מהרבה אנשים. ולא כותב כמו אתגר קרת, כי זה הסופר היחיד שיצא לך לקוראו)

  • mאיה  On אפריל 16, 2008 at 1:51 PM

    אני שמחה שאנחנו מסכימים. "בעקרון". 🙂

    לגבי גורקי אני לא ממש בקיאה, אבל כבר מדבריך עולה שה"עקרון" אכן מתקיים – כלומר, הוא קרא לפחות "כמה" יצירות מופת. והרי בתקופתו יצירות המופת היו כשמן: מופת אמיתי; שלא כמו היום ימי האינפלציה והפלוצ ימי הפוסט (מודרניזם) בהם כל מכתם גרפומני זוכה בתואר "גאוני". זתומרת ש"יצירות מופת מעטות", כדבריך, שקרא גורקי הם בהחלט לא כלום ולכן וכו' וגו'

    לא הצלחתי להבין למי אתה מתכוון ב- די. ג'יי. אספ. – לצערי ולבורותי…. אבל גם ככה צחקתי זה נשמע נחמד. אשמח ללמוד ולדעת למי התכוונת. אני נזכרתי ב-ג' די. סאנלינג'ר. וב- קיי. משו רולינג…

    בכל אופן אני סתם מאיה מארץ המאיות

    אגב. בעניין הומרוס ושות': כבר אריסטו אמר בפואטיקה במילים שלי כמובן ומתוך הזיכרון ש—שעם הזמן היצירה הולכת ומשתבחת. כלומר הזמן עובד לטובתנו. זו פרמידה. שהרי כך אנו למדים ומוצאים את הקול שלנו ואת המבט האישי. בדיוק כפי שציינת. ובאמת כל מגלי אמריקה למיניהם מבדחים במקרה הטוב. אגב. אתה יודע הרי שיש מיליון תיאוריות על הומרוס. בכל אופן לדעתי אין להשוות להומרוס איש ובטח לא לתנ"ך שהוא הגדול מכולם ובטוח לא נכתב על ידי איש אחד. בכל מקרה זה לא הוגן ההשואות הללו

    חג שמח וכשר אני אוכלת מצות שיפון
    🙂

    וקצת פיתה גם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: