בעיקר על זבאלד

אוסטרליץ

"אוסטרליץ" של וו.ג. זֶבַּאלד, הוא רומן מרשים אולם אינו מאורע ספרותי מונומנטלי, כמו שהפרסום והשיווק שלו מנסים לשכנע את קהל הקוראים הישראלי. זבאלד, שנפטר בטרם עת בתאונת דרכים ב – 2001, הוכתר כגאון ספרותי בספרות הגרמנית. על סמך קריאה ב"אוסטרליץ" וברומן הקודם שלו שתורגם לעברית, "המהגרים", אינני בטוח שההכתרה הזו מוצדקת.

 

יש קרבה מוזרה בין זבאלד לגאון אמיתי של הפרוזה הגרמנית במחצית השנייה של המאה ה- 20, תומס ברנהרד (שגם הוא לא זכה להגיע לשנתו הששים). זבאלד, בעיני, הוא תומס ברנהרד האפוליני. השטף המכניע של הפרוזה הברנהרדית, שטף "דיוניסי", שרגשות זעם ותוקפנות מניעים אותו, הופך אצל זבאלד לשטף מכניע "אפוליני", שידע רב ורגשות מלנכוליים פרי התבוננות מדוקדקת מרכיבים אותו. אבל הפרוזה של שניהם כאחד טוטאלית, עוטפת עד מחנק, בלתי ניתנת לעצירה.

 

השקיעה בקריאתו של זבאלד יוצרת אצל הקורא דממה פתאומית, דממת מוות, כמו שרוי הקורא בחדר אטום לרעשים ומתבונן מבעד לזגוגית משוריינת בחיים האוזלים מולו. הפרוזה שלו, בניגוד לברנהרד, צוננת, "קלאסית", ורק מתחתיה מבעבעים תהומות. אבל התחושה הזו, "הקלאסית", צריכה להדליק נורת אזהרה אצל המבקר: האם יש גיבוי בגוף הטקסט לתחושה הזו או שהכשרון של זבאלד מצטמצם ליכולת ליצור את התחושה ה"קלאסית", יכולת שאינה מגובה בתכנים קונקרטיים שהופכים את היצירה הזו לקלאסית באמת.

 

אז מה אם כן ערכו של הרומן? הרומן מספר על סדרה של פגישות, לאורך כשלושים שנה, בין מספר גרמני חסר שם לבין היסטוריון של ארכיטקטורה שנושא את השם המוזר אוסטרליץ (אתר הקרב בו הביס נפוליאון את יריביו). הרומן מורכב מכמה מונולוגים, שנישאו בפגישות הללו, ובו פורש אוסטרליץ את קורות חייו באוזני המספר. המונולוגים הללו מתמזגים – ביכולת אמנותית מרשימה – עם השטף המונולוגי של המספר עצמו כך שנוצרת רקמה אחידה ומכניעה-תחתיה של פרוזה לאורך כל הרומן. הרקמה הזו מורכבת בחלקה הלא-קטן מתיאורים קונקרטיים מפורטים של יצירות ארכיטקטוניות ואתרים ארכיטקטוניים שהמספר ואוסטרליץ שורים בהם או מזכירים ודנים בהם. חלק מהאתרים האדריכלים האלה מופיעים בתמונות שמלוות את הרומן ותורמות ליצירת האופי ה"תיעודי" שלו. הכשרון הגדול של זבאלד נעוץ בתובנות המעמיקות והמרגשות שהוא מחדיר באופן מתוחכם ולא-מורגש כמעט לתוך התיאורים "היבשים" והקונקרטיים האלה. למשל, כך נוסק המספר מהקונקרטי, כשהוא מתאר דביבון כלוא בגן חיות: "יושב לו בפנים רציניות על שפת פלג ורוחץ אותה חתיכת תפוח שוב ושוב, כאילו קיווה שבעזרת הרחיצה, שחרגה מזמן מגבולותיה של כל יסודיות הגיונית, יוכל להימלט מן העולם המזויף שנקלע אליו" (עמ' 6). דוגמה נוספת לנסיקה מהקונקרטי למטאפיסי, שהפעם נובעת מהתבוננות בעשים: "טמפרטורת הגוף שלהם היא שלושים ושש מעלות (…) מפלס שהוכיח את עצמו בטבע שוב ושוב (…) וכבר עלה בדעתו לפעמים (…) שכל צרותיהם של בני האדם קשורות איכשהו בסטייה שסטו ביום מן הימים מן הנורמה הזאת ובחום הקל שהם לוקים בו כל הזמן" (עמ' 80).

 

סיפורו הנחשף אט אט של אוסטרליץ הוא סיפור על ילד יהודי, מפראג, שנשלח ערב מלחמת העולם השנייה למשפחה אומנת באנגליה. זכרון הוריו אבד לו ורק בערוב ימיו, מתוך המבוי הסתום שהגיעו אליו חייו, פונה אוסטרליץ לחקור את עברו. זבאלד קושר באופן מעודן מאד, אך חזק מאד, את החקירות הארכיטקטוניות המדוקדקות של אוסטרליץ לאורך הרומן עם נושא השואה. בעצם, החקירות הללו מתבהרות במרומז כחקירות על ציביליזציה מפוארת, הציביליזציה האירופאית בעידן הקפיטליסטי, שיילדה בתוכה השמדת-עם. כך, למשל, מתאר אוסטרליץ את ההדחקה של חייו, עד ערבם, ואת שובו של המודחק מבעד לאותה הדחקה: "לגבי הסתיים העולם בסוף המאה התשע-עשרה. לא העזתי לחרוג מן הגבול הזה, אף על פי שכל תולדות הבנייה והציוויליזציה של התקופה הבורגנית, שהיו נושא מחקרי, הוליכו בעצם אל הפורענות" (עמ' 118).

 

לכן גם, מתוך אותו קישור מעודן בין הארכיטקטורה "הבורגנית" ל"שואה", משתלב באופן "טבעי" תיאור של מחנה עונשין גרמני בתיאוריהן של תחנות רכבת ומבני ספריות ברחבי אירופה. גם האירוניה הנלווית לשם אוסטרליץ, מבטאת את הרעיון בדבר הקשר בין הרוח וההיסטוריה האירופאיות להשמדת היהודים (והאירוניה נחשפת כאשר מגיע הרומן לקטע על תחנת הרכבת "אוסטרליץ" בפאריז, שממנה שולחו יהודים אל מותם). אירוניה נוספת, מעודנת ביותר וכמעט לא מורגשת, מבחינה ברומן בין תיאורי הטבע היפים שבו ותיאורי מפעלות האדם. לכאורה, אלה כאלה מלווים באותו תיאור מדוקדק, עז-שטף, אולם מפעלות האדם, רומזת האירוניה הדקה של זבאלד, הובילו לפשעים ולרצח, בניגוד עז ל"מפעלות" הטבע.    

 

באופן מעט פרדוקסלי, עד אמצע הרומן, כשסודו של אוסטרליץ הילד המהגר לא נחשף עדיין, והוא משוחח עם המספר על חייו באנגליה ועל ענייני תרבות שונים, שומר הרומן על איזון מרשים מאד בין תכונותיו הצוננות, ה"קלאסיות", לעניין שהוא מעורר בקורא. אולם דווקא כשמתחילה "הדרמה", כשאנחנו מתוודעים לילדותו של אוסטרליץ (המבקר לראשונה בפראג ונפגש עם חברתם הקרובה של הוריו), סובל הרומן מנפילת מתח משמעותית, גם אם המרקם ה"קלאסיציסטי" נשמר. את הסיבה הראשונה לכך קשה מעט לומר אולם אין מנוס: לקוראים ישראליים הסיפור של אוסטרליץ אינו לא-מוכר. בחברה שמוצפת בסיפורי-שואה קורעי לב ורבי נפתולים סיפורו של אוסטרליץ אינו מעורר תשומת לב מיוחדת. השנייה: פשוט, אחרי שנתגלה הסוד שהעיב על חייו של אוסטרליץ, המתח ברומן נפרק. כך מצאתי את עצמי, בניגוד לחלק הראשון של הרומן, לא "מתגעגע" אליו בהפסקות הקריאה.

 

דרור בורשטיין, ברשימה יפה על הרומן שפרסם ב"הארץ – ספרים", טען שהרומן הוא כנראה הרומן החשוב של השנה. אני חולק עליו (האם להזכיר פעם נוספת את הרומן הגאוני "מחר בקרב חשוב עלי"?). אוסטרליץ הוא רומן מעניין, מרשים, אנין אבל לא נטול פגמים.

החיים

הלכתי בצהרי ששי אחד לקפה השכונתי כי חשבתי: א. אקרא קצת בשמש הנעימה. ב. אולי אפגוש מישהו, מי יודע? (מחשבה קבועה, שאף פעם כמעט לא מתגשמת, אך בכל זאת לא מתייאשים מלחושבה). אבל שמש לא הייתה במיקום הספציפי של הקפה וחזון הקריאה המסודר והיפה התפוגג, וכך שתיתי קפה מיותר ועישנתי סיגריה מיותרת. 

חזרתי לדירה. כעת התלבטתי אם ללכת לכושר. כל אחת מהאפשרויות הסותרות קרמה בדמיוני חזון משלה: א. יום ששי, יום של חופש ומנוחה, למה להזיע? ב. כושר- תחושה טובה בגוף. כך פסחתי על שתי הסעיפים כי כל החלטה גררה אתה סרח של תחושה שיפגום בטהרתה.

אז אלה הם אם כך החיים – לא ממוקדים, מלאי דחפים סותרים, מלאי סיגים. 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חיים  On אוקטובר 27, 2009 at 10:54 AM

    מומלץ להוסיף לקריאתך את טבעות שבתאי של אותו זבאלד שם תמצא להערכתי יותר זבאלד ממה שאתה מחפש. לא סוד כמוס של אוסטרליץ שנבקע בשלישו השני של הספר אלא את סוד כתיבתו של זבאלד עצמו.
    זבאלד עבר הווה עתיד.

    • רונית  On אוגוסט 19, 2016 at 3:37 PM

      תודה רבה על הרשימה!

  • עדי  On דצמבר 11, 2010 at 2:24 PM

    תודה על הרשימה! נהניתי מאוד מהרעיון שלך להעמיד את זבאלד צד בצד ליד תומס ברנהארד, כאילו הם שני צדדים של אותו עניין! זה רעיון מאוד פורה. ובחופשיות של הרעיון הזה הוא באמת מתאים לרשימה בבלוג, שהיא פתוחה יותר לספקולציות, בלי מחוייבות קפדנית של עיתון. ברנהארד – דיוניסי! זבאלד – אפוליני! לא חשבתי על כך מעולם. ברוח הזאת, אני ממשיכה את הרעיון שלך, אפשר לומר: ברנהארד בונה הרבה מהפרוזה שלו סביב נושא המוזיקה. לעומתו, זבאלד נאחז במיבנים, בהנדסה וארכיטקטורה, וכמובן הוא ממש מצרף צילומים ומתאר את מה שמצולם בהם. כך שלאחד יש מוזיקה ולשני יש בנייה וארכיטקטורה, פלסטיות, "משישות" (מה שאפשר למשש). המוזיקה ותומס ברנהארד: בספרים האוטוביוגרפיים נמצאת זלצבורג, ההתקפה על זלצבורג המוזיקלית, הנגינה של המספר בכינור (איך הוא מתאמן באיזה ארון צדדי, מין מחסן קטן, בפנימייה), וכמובן "הטובע", וגם "אחיינו של ויטגנשטיין" עם המחלוקת בין המספר לחברו הטוב בעניין מי המנצח הטוב, האם הפרו-נאצי או היהודי הנמלט (שכחתי את שם המנצחים המפורסמים האלה של שנות החמישים). ב"מחיקה" – אני לא כל כך זוכרת מה עם נושא המוזיקה. ב"בטון" אני כבר לא זוכרת מה היא העבודה שהמספר רוצה לכתוב, ואיכשהו אני בטוחה שהיא מתחום חקר המוזיקה. אני חושבת שההשוואה הזאת הועילה לי, כי היא הסבירה לי למה תומס ברנהארד הוא (בעיניי) סופר גדול ועצום, רב השראה, שהספרות שלו גואלת, ולמה זבאלד עם כל ההערכה והעניין בעבודה שלו והכרת התודה למאמץ שלו ולמפעל שלו – איננו סופר עצום. לצערי אין בי כוחות להמשיך את הנימוקים שלי, וגם לא בטוח שהם יעניינו איזשהם קוראים כאן. אמשיך את התרגיל הזה ביני לבין עצמי. מכל מקום, תודה לך, אריק גלסנר, על הרעיונות המעוררים שלך. ביי, עדי

    • רונית  On אוגוסט 19, 2016 at 3:38 PM

      תודה עדי – הנימוקים מאוד מעניינים, אבל ההשוואה הרי לא מסבירה למה תומס ברנהארד הוא עצום.

  • einataloni  On אוקטובר 7, 2011 at 8:56 PM

    אולי מצאתי כאן, ואלי אני טועה, מן שאלה ששואלת, ואולי גם עונה- מה חשוב לספר טוב? (ספר המאה) סגנון כתיבה או עלילה? אגב, אני לא חושבת שדוסטוייבסקי או טולסטויי עינינו אותי בגלל האידיאולגיות הפשטניות שהם העבירו בספרי המופת שלהם, אלא דווקא בגלל סגנונם המורכב. לאחרונה עלילה טובה נראת לי כמו ז'אנר זול והשפה, הניסוח, הבנייה והשבירה מרתקות אותי ומעוררות השראה של ממש. למשל ברנהרד ב"בבטון", שם באמת לא קורה כלום ועדיין, הקורא (אני) נחנק.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 7, 2011 at 9:19 PM

    תודה על תגובותייך, עינת.

    אני מסכים שסוגיית הסגנון היא חשובה (ואני אף החלטתי לנסות לתת לה מקום רחב יותר בביקורותיי בעתיד). אבל על אף מושמצותה אני חושב שהחלוקה של סארטר בין שירה (עניינה בשפה) לפרוזה (עניינה בעולם) היא חלוקה מכווינה. נכון, יש פרוזה מעולה ויש שירה פרוזאית מעולה (נגיד, שימבורסקה). אבל כמין מיפוי ראשוני אני סבור שסארטר צדק.

  • einataloni  On אוקטובר 8, 2011 at 1:55 PM

    אז אין מה לדבר איתך על יואל הופמן, אני מניחה

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 8, 2011 at 2:09 PM

    מצאת מקום חרפתי [מלך כוזר],

    הופמן אינו מספיק מוכר לי על מנת שאחרוץ דעה (דעתי האישית על מגבלותיה, כמובן). שנים, אינטואיטיבית, ומקריאת מקטעים קצרים, הנחתי שהוא לא משורש נשמתי וההיפך ולכן נמנעתי מלקרוא. ואיכשהו בעבודתי כמבקר לא יצא לי לבקר ספר שלו ולכשיצא, כלומר כשיצא ספר במשמרת שלי, העדפתי לא לבקר עד שאקרא את הקורפוס או עיקרו כי אחרת זה לא רציני. אעשה זאת אולי בעתיד.

  • einataloni  On אוקטובר 8, 2011 at 3:29 PM

    אני מקווה שתקרא אותו ללא תזה מוכנה מראש. מחכה בקוצר רוח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: