בעיקר על מונטיין

מישל דה מונטיין נולד ב-1533 ליד העיר בורדו. מצד אמו היה מונטיין צאצא למשפחת יהודים אנוסים מספרד. אביו, שהיה תקופה ראש עיריית בורדו, נהה אחר רעיונות ההומניזם שהחלו לחדור לצרפת במאה ה – 16 וחינך לאורם את בנו. מונטיין כיהן כשופט, כחבר בפרלמנט של בורדו ואף שהה בחצר המלכות בפריז. הימים היו ימים סוערים בצרפת, ימי מלחמות הדת בין הקתולים לפרוטסטנטים ומציאות שלטונית מעורערת באופן כללי. עם מות אביו, וירושת האחוזה, החליט מונטיין ב – 1570 לפרוש מהחיים הציבוריים, להתבודד, ולבלות את ימיו בחיק הספרות. בשנים הללו כתב את "המסות", שהפכו לציון דרך בספרות המערבית. ה"מסה" (essay), שמבחינה אטימולוגית משמעותה בחינה, דיון, אבל גם התנסות, ניסיון, הייתה ז'אנר חדש שמונטיין למעשה המציא. ה"מסה" הנה דיון עיוני שצבוע בצבע האישיות של המִדיין. כעת הופיע (בהוצאת "שוקן") תרגום חדש של אביבה ברק לכרך הראשון (משלושה) של המסות, ולו מבוא מועיל של ד"ר נדין קונפרטי-צור (ממנו שאבתי את המידע שלעיל).

כמו רבים ציפיתי לתרגום המסות הללו שנים רבות. אבל, אם לשפוט לפי הביקורות הנלהבות שכבר התפרסמו עליהן, נדמה לי שאני בבדידות מזהרת באכזבתי מהן. כן, אני יודע, אי אפשר להימנע מהקומיות שיש בהכרזה ש"התאכזבתי" ממונטיין, כי עם כל הכבוד לי וגו'. אבל נראה לי שבין שלילה פוסטמודרנית של "התרבות הגבוהה" לבין סגידה אוטומטית לכל מה שבשם "קלאסיקה" מכונה צריך להיות שביל זהב. שומה על המבקר לבחון את היצירה כפי שהיא, כפי ערכה לקורא בן המאה ה – 21, ואם הוא חש פקפוק בערך הזה שומה עליו להציג אותו. המפגש עם מונטיין חידד אצלי את הדחפים הפוטוריסטיים שיש לי; את חוסר הסיפוק מהמסורת התרבותית ואת הכמיהה ליצירות עכשוויות שיבטאו את האושר והסבל של העידן שאנחנו חיים בו.

אגב, ההתחבטות הזו ביחס למורשת התרבותית המערבית דומה להתחבטות של "דור התחייה" העברי ביחס למורשת התרבות היהודית. וכמו שביאליק ניצב אל מול ארון הספרים היהודי וזיהה שחלקו כבר לא רלוונטי כך גם צריך להתייחס בסלקטיביות למורשת המערבית. 

ברור, או ליתר דיוק: הבה אבהיר, המסות של מונטיין משופעות בחוכמה וביופי. אביא כמה דוגמאות. אחד הרעיונות שחוזרים בכמה וכמה מסות (כל מסה מוקדשת, בעיקרון, לנושא אחד) הוא רעיון חריף ומבדח. מונטיין, הספקן השיטתי, מנתח איך התנהגויות זהות מובילות לתוצאות שונות. למשל, מונטיין מצביע על כך שלא ניתן לקבוע במסמרות מהי הדרך הנכונה של הנכבש לעורר רחמים וחמלה בקרב האויב הכובש. דוגמאות שונות בהיסטוריה, שהוא מלקט, מצביעות על כך שלעתים גאוותו וחוש הכבוד-העצמי של הנכבש מעוררות את התפעלותו וסלחנותו של הכובש ולעתים דווקא את חמתו. "אמנם כן, נושא ריק, רבגוני והפכפך מאין כמוהו הוא האדם. קשה לבסס עליו משפט ודאי ויחיד" (עמ' 31). רעיון מעניין, שמונטיין חוזר עליו בכמה מסות, נוגע לכך שהנפש אחראית למצב רוחנו יותר מאשר הנסיבות האובייקטיביות. כבן למסורת הסטואית מונטיין מדגיש את המחשבה, שזוכה בעידן שלנו לתומכים נלהבים, הבאה: "הדברים החיצונים לנו נוטלים את טעמם ואת צבעם מן התבנית הפנימית שלנו ממש כמו שבגדים מחממים אותנו לא בחומם הם אלא בחום גופנו אנו" (עמ' 97). בין המסות היפות (והמפורסמות) שבכרך הזה נמצא את המסה שכותרתה יפה כבר כשלעצמה : "העיסוק בפילוסופיה משמעו ללמוד למות" (עמ' 113). וגם את המסה המפורסמת והיפה מאד, "על הידידות", שנכתבה בעקבות ידידות-נפש בין מונטיין לאציל אינטלקטואל, אטיין דה לה בואסי, שמת באיבו, ובה מנתח מונטיין את עליונותה של הידידות על פני יחסים תלויי-מין או שארוּת.

אז מה הבעיות שלי עם המסות?

א.      רעיון רענן, שחוזר לאורך המסות, הוא הסלידה של מונטיין, המודה בחן כובש שזיכרונו חלש, מלמדנות משמימה. כפי שהוא כותב בשרמנטיות: "אני עצמי איני אוהב אלא ספרים נעימים וקלילים, המגרים את סקרנותי, או גם ספרים שאני מוצא בהם נחמה והמלמדים אותי כיצד לנהל את חיי ואת מותי" (עמ' 295). אולם למרות התפיסה המרעננת הזו, המסות של מונטיין גדושות בלמדנות הומניסטית, עמוסות בציטוטים ובדוגמאות מהספרות הקלאסית (היוונית והרומית). בשביל הקורא המודרני, ההישענות הכרונית הזו על אסמכתאות וציטוטים מייגעת ופוגעת בתחושה שחשיבה מקורית, שאינה כבולת-מסורת, לפניו. האפולוגטיקה השגורה גורסת שאלה אינם "ציטוטים" ו"אסמכתאות"; שמונטיין משתמש בהם באופן אינסטרומנטלי ומטמיע אותם במחשבתו המקורית. אולם הן מייגעות וטרחניות ומוהלות את החשיבה המקורית של מונטיין במים.

ב.      המסות משובצות באזכורים אוטוביוגרפיים מסקרנים. אולם ההבטחה של מונטיין בפתח הדבר "אל הקורא": "רוצה אני כי יראוני כאן באור טבעי, פשוט ויומיומי, בלא כורח ובלא הצטעצעות: כי את עצמי אני מצייר" (עמ' 27) אינה מקוימת. הנקודה הזו קשורה בהדיקות להערה הקודמת. בניגוד לפרוסט, שהוא תלמיד של מונטיין (את הנקודה הזו אהב להדגיש יורם ברונובסקי ז"ל, שהעריץ את שניהם), המותאם לרגישות המודרנית שלנו משום שהוא לא נזקק לציטוטים ואסמכתאות על כל צעד ושעל ומשום שחלק נכבד מתובנותיו הן אוטוביוגרפיות, מה שהופך אותן למקוריות מיניה וביה, מונטיין גם פחות אוטוביוגרפי וגם נזקק לציטוטים.

ג.        חלק מהמסות פשוט זרות לקורא המודרני. למשל המסה שנושאה הוא: "אם מושלה של עיר נצורה צריך לצאת ממנה לשם ניהול משא ומתן", או "נוהלי פגישה בין מלכים", שגם הם, כלומר הנהלים, אני מניח, אינם מדירים שינה מעינינו המודרניות. מסות אחרות היו חדשניות בזמנן, כמו המסה "על הקניבלים", בה שטח מונטיין תפיסה נועזת-לזמנו של רלטיביזם תרבותי. אבל האם בתחילת המאה ה – 21 אנחנו זקוקים לעוד פובליציסט פלורליסטי? מסות אחרות הן חדשניות, אבל מונטיין מאריך בהן, והפעם התזזיתיות המודרנית קצרת רוח כלפיהן, בגין אורכן ולא בגין תוכנן.  

אנגליה

ואם כבר אני בענייני פרות קדושות. אנחנו, בפרובינציה, רואים באנגליה את אחד ממרכזי התרבות, שעינינו נשואות אליו. חנוך לוין תמצת יפה את רגשי הנחיתות הלבנטיניים שלנו בשיר "לונדון". אחד ממצודות התרבות האנגלו-סקסית היא הוצאת הספרים היוקרתית "פינגווין". והנה, נטלתי השבוע כרך של הוצאת "פנגווין", של הסופר ארנולד בנט, שמעניין אותי מזה-זמן. בפתח הספר, בביוגרפיה קצרה, בישרה לי ההוצאה בסמכותיות ובלי להניד עפעף, שבנט, ששהה בפריז מ – 1903, פגש בה "people such as Turgenev". ובכן, טורגנייב נפטר ב – 1883, כשבנט היה בן 16 ועדיין באנגליה. מחמם את הלב לראות שגיאה גסה כזו ב"פינגווין", האין זאת?          

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: