בעיקר על נועה ירון

רומן אינטליגנטי מאד כתבה אשת הטלוויזיה בעבר והחוזרת בתשובה בהווה, נועה ירון (הוצאת "עם עובד"). הרומן, "מקימי", שגיבורתו כוכבת טלוויזיה ששמה עלמה, מתאר את תהליך החזרה בתשובה של הגיבורה, שאינו שונה בהרבה, יש להניח, מהתהליך שעברה הסופרת.

 

אני רוצה לרגע להפריד בין המסקנות שאליהן הגיעה הגיבורה לבין המניעים שהובילו אותה למסקנות הללו. אם נעשה את ההפרדה המתודית הזו לרגע נוכל לקרוא ברומן כביקורת התרבות המערבית האורבנית ומוסד האצולה המפלצתי שלה: הסלבריטאות. כי לא פחות משהרומן הזה הוא רומן על "חזרה בתשובה" הוא רומן על המחיר הבלתי נסבל שגובים החיים האורבניים המערביים גם ודווקא ממי שנמנים עם "המנצחים" לפי הקריטריונים שלהם.

 

הסלבריטאות, על פי ירון, היא מסכה בלתי נסבלת, חונקת. בצילומים לכתבה בעיתון על המלתחה הפרטית שלה מחליטים פרנסי העיתון שהמלתחה של עלמה לא מספיק מעניינת ויש להחליף את המלתחה "הפרטית" שלה לצורכי הכתבה: "בתוך מאה שלושים עמודים של שקרים לעקרת הבית, שקרים לנערה המתבגרת, שקרים לגרושה הבודדה, שקרים לשמנה, שקרים לשטוחה, שקרים למקומטת, יהיה עוד כמה דפים עם המלתחה הפרטית של גיא וחגי (המלבישים ששלח העיתון – א.ג.) שמבטאת את הפנימיות שלי" (עמ' 21). המסכה הסלבריטאית מנגעת גם את היחסים האינטימיים ביותר, כפי שמספר לעלמה אדם מפורסם וותיק ממנה בעסקי הסלבריטאות: "וזה עוד לא כל כך נורא, חכי שתראי מה יקרה להורים שלך. אין דבר יותר מגעיל מלראות בתוך העיניים של אבא שלך שאפילו הוא קונה את השקר הזה. ואמא שלך שתתחיל לסחוב אותך אתה לכל מקום שהיא תוכל" (עמ' 18).

 

"החזרה בתשובה", עוד לפני שמתייחסים לתוכן הספציפי שלה, היא הימלטות בעור השיניים מתרבות שמוחקת את הפנימיות. "יש בתוכי בת-מלך גולה שנלחמת במלך אכזר. אני מגלגלת את המילים החדשות על הלשון" (עמ' 136). מחיקת הפנימיות שמתבצעת בתרבות שמקדשת את המראה החיצוני חונקת את "בת המלך", הנשמה. "החזרה בתשובה", שוב, לפני שמתייחסים לתוכנה האימננטי, היא בקשה לשקט בתרבות המונים רועשת, היברידית, כאוטית ורבת גירויים. במובן הזה יש קשר הדוק בין "החזרה בתשובה" לרצון לצאת מהקיום האורבני, מתל אביב. "איך שאני נכנסת לאילון, אני מרגישה את היצר הרע שלי. כאילו שנכנסתי אליו הביתה. פתאום כל האופציות פתוחות לפני…כל ההצעות הכי מלוכלכות" (עמ' 177). למרות שיש כאן תוכן מוסרי-דתי ("יצר הרע"; "מלוכלכות") יש כאן גם את הסיוט "הניטראלי" של הקיום האורבני ("כל האופציות פתוחות בפני").

 

"החוזר בתשובה", לפי מה שעולה מספרה של ירון, הוא שועל שרוצה להפוך לקיפוד, בפרפרזה על הניסוח המפורסם של ישעיהו ברלין. השועל מרחרח בהרבה מקומות, מתעניין ברעיונות רבים, ואילו לקיפוד רק רעיון אחד, אבל עליו הוא מוסר את נפשו. ברלין מחלק פילוסופים וסופרים ידועים לפי החלוקה הזו. למשל: פושקין וגתה – שועלים, דוסטויבסקי – קיפוד. ואילו טולסטוי, מנסח ברלין באופן מזהיר, היה שועל שהתשוקה הכי גדולה שלו הייתה להיהפך לקיפוד. גם "החוזר בתשובה" רוצה להפוך משועל לקיפוד, מאינספור רצונות סותרים להחזיק ברעיון אחיד, לכיד. זו תשוקה לשקט אבל גם תשוקה לסדר. השחרור מהסלבריטאות, מהחיים נעדרי-הפנימיות, מהרעש והכאוס, הוא התכנסות, התעטפות בממברנה: "אני כבר יודעת היום איך ללכת ברחוב בלי שיראו אותי. צבעים שקטים, לבושה בגולף עד הסנטר, סוודר רחב, חצאית רחבה, גרביים שחורים, נעליים שטוחות או כמעט שטוחות. זהו החופש שלי" (עמ' 12).

 

אבל ירון מכוונת את גיבורתה למסקנה ספציפית, לא רק מה "לא" אלא גם מה "כן". וכאן הופך הספר למיסיונרי. אני רוצה להבהיר: "מיסיונרי" לאו דווקא לגנאי. לאו דווקא לגנאי כי כל מה שעוזר לאנשים לעבור את הלילה השחור שהוא העולם הזה אין לי טענות נגדו. אבל לא לגנאי גם בגלל שהאיכות "המיסיונרית" של הטקסט הזה נובעת מהתחכום הספרותי שלו (למרות מראית העין של ספר "קולח" ו"קריא").

 

הרומן מתוחכם, ראשית, כי ירון יודעת להפיג את הרצינות ברגעים קומיים. הטקסט מלבב וחי ומצחיק. למשל: "במקום לריב עם עצמי ולשנוא את עצמי, יש עם מי לריב ואת מי לשנוא. קוראים לזה זוגיות" (עמ' 83). מלבד שההומור נצרך לגופו, הוא משמש את הסופרת לקרב אותנו לעלמה וכך לשכנע אותנו שהתהליך שהיא עברה יכול להתרחש גם לנו, קוראיה. לכן גם מקדימה לתאר הסופרת את היחס השלילי של עלמה עצמה לחזרה בתשובה של אחד מידידיה. כך היא גורמת לנו, הקוראים החילוניים, להזדהות עמה.

 

וכאן אני מגיע לרכיב שהופך את הטקסט הזה למתוחכם ביותר. ירון יודעת בדיוק אלה השגות יהיו לקורא החילוני שלה על התהליך שהיא עברה והיא נערכה לכך מראש, תמיד מקדימה בצעד את הקורא. את הקשיים הפסיכולוגיים עם משפחתה היא מתארת בפרוטרוט. את הביקורת על החברה החרדית מותח המחזיר בתשובה הכריזמטי והמעמיק של עלמה בעצמו. והשיא המתוכנן בקפידה של הרומן: דו קרב שעורכת עלמה עם חוזר בשאלה, שהזמינו הוריה על מנת להניאה מהחלטתה, ושבו היא מנצחת ניצחון משכנע. הניצחון מושג כי עלמה עוקפת כל דיון רציונלי בשאלת הדת בטענה, המשכנעת, שההחלטה שלה לא עוברת בכלל דרך האינטלקט: "אני בניגוד אליך לא קראתי בספר על זה שיש בורא לעולם. אם הייתי קוראת על זה בספר או שומעת על זה בהרצאה, אולי היינו יכולים להתווכח ויכוח מעמיק, אינטלקטואלי כזה. אבל מה לעשות? אני הרגשתי. אני הקטנה והטיפשה הרגשתי" (עמ' 250).

 

נכון, אמונה זה רגש חזק, לא-רציונלי. אבל כך, אגב, יכולה להיות גם כפירה. חוסר רצון עיקש לכוף את ראשך לפני מי שגם אם הוא קיים אין אתה מוכן לקבל את מרותו, לסלוח לו. ההתנסות שעברה ירון אינה "מוכיחה" אלא שיש אנשים שהדת בשבילם היא סם חיים. שהדת והאמונה היא צורת הקיום האותנטית שלהם. לא יותר וגם לא פחות.

סלנג

שתי מלות סלנג רווחות לאחרונה, בלי פרופורציה, שבא כבר להקיא. "בקטנה", העממי, ו"לגמרי", התל אביבי ו"המתוחכם" יותר. נמאס שחבל על הזמן.

בריחת המוחות

הנתונים על בריחת המוחות האקדמיים הישראלים מדאיגים. ישראל, כך קראתי, נמצאת במקום הראשון בעולם ב"בריחת מוחות". כל השיקולים הכלכליים של הבורחים מובנים. אבל מותר גם לראות בויתור הזה על הארץ את הקללה היהודית הוותיקה של "היעדר השורשים", את חוסר ההכרה בחשיבות של ריבונות, ואת הרצון הפרזיטי ליהנות מפירות זרים, של עמים שכבר נאבקו על השגת ריבונותם. 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: