בעיקר על תומס ברנהארד וחוייאר מריאס

אושר גדול! ודאות! תחושה שהגעת הביתה! על זה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אמנות הפרוזה! למרות הפחד הכוסס בלב כל מבקר ספרות, הפחד להצטייר כנלהב מדי, פתי, רך לבב, למרות זאת, לנוכח שני הרומנים הכבירים האלה, "הטובע" של האוסטרי תומס ברנהרד (ראה אור במקור ב – 1983; תרגמה ל"בבל" רחל בר חיים), ו"מחר בקרב חשוֹב עלי", של הספרדי חוויאר מריאס (1994 במקור; תרגמה ל"עברית-כתר" יערית טאובר בן יעקב), נמסים כל עבותות הזהירות כנעורת מפני האש. שני רומנים של סופרים גדולים, רומנים של תודעה יותר מאשר של פעולה, של צורה יותר מאשר של תוכן, של אווירה יותר מאשר עלילה.

קראתי אותם במקביל ל"שבת" המדובר של מקיואן, רומן פעולה משמעותי שאדון בו בשבוע הבא, אך שנופל מהשניים הללו. לולי דמסתפינא הייתי מפליג וטוען שהספרות הקונטיננטלית כיום היא ספרות של תודעה וצורה לעומת הספרות האנגלו-סקסית, שהינה בעיקרה ספרות פעולה, בהתאם למצב הגיאו-פוליטי (ואולי גם בהתאם למסורת הפרוטסטנטית?). לעתים קרובות הפעילות בספרות האמריקאית אהובה עלי וההשתבללות האירופאית מעצבנת אותי – אבל לא כאן.

"הטובע" של ברנהרד הוא, כדרכו, מונולוג קודח, זועם, קודר, מיואש, מוזיקלי להפליא. נושא המונולוג הוא פסנתרן-לשעבר, וירטואוז, שזנח את אמנותו כשפגש בשנות החמישים את הפסנתרן הגאוני גלן גולד ונוכח שלא יוכל להיות הראשון בתחומו. חבר נוסף של בעל המונולוג, ורטהיים, פסנתרן וירטואוז גם הוא, התאבד כעשרים שנה אחר המפגש עם גולד והמספר מייחס את התאבדותו למפגש המצמית עם הגאון. המונולוג גדוש חזרות אובססיביות, המגרדות את מקום הפצע שוב ושוב. החזרות האלה אינן משעממות לשנייה, הן מסממות, נרקוטיות. התוקפנות של הטקסט העז הזה אוכלת כל: את המספר, את ורטהיים, את גולד, את הקיום, אוכלת ושוב פולטת אותם על מנת ללעוס אותם שוב. הגאוניות – שהאינדיבידואל, גולד, נמחץ תחת משאה – היא מפלצת פרזיטית שהופכת את הגוף-המארח שלה, גלן גולד, לחפץ, לפסנתר, ואת הסובבים אותה למשרתיה, בגין בינוניותם היחסית: "כדי להיות גלן גולד הוא השתמש לרעה בכול, אם גם באופן לא מודע, חשבתי. אנחנו, ורטהיימר ואני, נאלצנו לוותר כדי לפנות לגלן את הדרך" (עמ' 64). המספר בוחר לוותר מראש, בחדווה של הרס עצמי: "ברור לחלוטין שאינני פסנתרן וירטואוז(…) בכלל לא אמן. ההידרדרות של מחשבותיי קסמה לי מייד" (עמ' 13). ורטהיימר, שלא הצליח להפוך את עצמו כמו המספר לראש וראשון (מהסוף) על ידי הייאוש המוחלט, נמחץ תחת הכרת בינוניותו-היחסית. והנה המלכוד של ורטהיימר: אדם צריך להיות מוכשר מאד כדי להבין את גאוניותו של גולד אבל לא מוכשר מספיק כדי לא להימחץ תחתיה. כרגיל אצל ברנהרד: זעמו על האוסטרים, בני עמו, מופלג, מופרז, ולפיכך, קומי מאד ("הפונדקים האוסטרים מלוכלכים ודוחים עד אחד" – עמ' 44). כשחושבים על זה, בכל הרומן, הספוג בהערצת המוזיקה, יש משהו אוסטרי מאד, בייחוד אם חושבים גם על מוצארט וסאליירי (לפחות בגירסה הקולנועית של מילוש פורמן).   

את מריאס (שחיבר גם את "לב לבן כל כך", שהיה כאן רב מכר גדול לפני כמה שנים) לבושתי לא הכרתי קודם לקריאת "מחר בקרב חשוֹב עלי". על הכריכה האחורית מצהיר עד מהימן כמרסל רייך-רניצקי, המבקר היהודי-גרמני הגדול, שמריאס הוא מגדולי הסופרים החיים היום. ומה יש לדבר? הוא צודק. הרומן הזה עולה בעיניי אף על ספרו של ברנהרד. כשהתקרבתי לסיומו התמלאתי תוגה על הפרידה הצפויה ומאז שסיימתי אותו אני ספוג געגועים אליו. זה לא קרה לי כבר זמן רב. התפעלתי מרומנים רבים בשנה האחרונה (בעיקר ישנים, לא כאלה שיצאו השנה) אבל חלחול לרקמות הנפש העדינות כמו שחלחל אלי הרומן הזה מזמן לא אירע לי.  ומה יש בו? לכאורה לא הרבה. גבר ניהל עם אישה נשואה פרשת אהבים קצרצרה. כשבאו לממש את אהבתם, אחרי שתי פגישות, מתה האישה לפתע בזרועותיו. ילדה הקטן ישן בחדר השינה ואילו האב נמצא בלונדון (העלילה מתרחשת במדריד). הגבר אינו יודע מה לעשות ולבסוף מותיר לילד הקטן בן השנתיים אוכל במקום נגיש ונמוג מהדירה כלא-היה. מאז הוא רדוף על ידי המשפחה שחדר אליה באקראי. הוא מגיע ללוויית האישה ומתחבר לבני משפחתה. הוא לומד לאחר מותה על האישה שבקושי הכיר ועל בעלה, שגם לו, מסתבר, יש סודות משלו.

אז על מה הרעש? מה נוקב כל כך ברומן הזה? אולי המלנכוליות העמוקה שלו, שהמקבילה היחידה שאני יכול למצוא לה היא המלנכוליות בנובלת של גנסין? אולי הגישוש הפרוסטיאני אחר הדיוק בתחושותיו של הגבר המספר, הלשון המבקשת ללחך כל פיסת תודעה משיני הזמן והאירועים (המספר משתמש תדיר במילה "או", כשהוא חותר להסברים חלופיים או משלימים לתיאור תחושותיו)? אולי התשתית הרעיונית המזעזעת הגורסת (במובלע) שכל מפגש אנושי, "סטוצי" ככל שיהיה, אינו מצליח להיות מנותק וסטרילי באמת? אולי דמותו הפסיבית אכולת הגעגועים העמומים של המספר?

פלפל

אכלתי פלפל משובח בקינג ג'ורג' בת"א, בכוך הקבוע. פתאום נכנס עוזי לנדאו, הזמין והצטודד-הצטופף לו, כמו כולם, עם מנתו. אינני רואה עין בעין עם לנדאו הפוליטיקאי, אבל היה משהו יפה בטבעיות של ההזמנה והאכילה בצוותא. לא עממיות מעושה.

השגריר

"השגריר" היא תוכנית טלביזיה מתועבת שמוציאה שם רע לפטריוטיות. משהו בעירוב של רייטינג, תרבות "החבר'ה" הישראלית ופטריוטיות מבחיל. פטריוטיות היא רגש נעלה כל עוד היא וולונטרית, פרטית, לא כשהיא מוכתבת מלמעלה. בטח לא כשהיא מוכתבת על ידי כוחות שוק המוניים כמו הטלביזיה. אז היא חונקת, לא-טבעית, וולגרית.

חומות יריחו

זה לא קשור לוויכוח הלגיטימי בין ימין לשמאל: אם היה אפשר למנוע את הפשטת האסירים הערבים לעיני כל בפשיטה על הכלא ביריחו היה צריך לעשות זאת. היה צריך, כמובן, ללכוד את הרוצחים שישבו בכלא, אבל אם, מבצעית, היה אפשר לחסוך את השפלת האסירים האחרים נעשה כאן עוול בהמי. במציאות מעורפלת ואמביוולנטית כל כך מבחינה מוסרית יש לפעמים רגעים צלולים: לבני אדם לא מגיע יחס מבזה כזה.

תקבולת כיאסטית

אולי אמרו את זה קודם. לא משנה. חלק מהאדישות והמנומנמות של הבחירות נובעות מכך שהאופי ה"כיאסטי", ה"שיכולי" (מלשון "שיכל ידיו") של הפוליטיקה הישראלית הצטלל בעשור האחרון. הצבעת לימין וקיבלת התנהלות שמאלית; הצבעת לשמאל וקיבלת, מאימת הימין, התנהלות מתונה.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתי()  On אפריל 21, 2008 at 11:08 AM

    שלום אריק,
    אהבתי את רוח ההתלהבות בביקורת שלך.

    יש משהו ב"טובע" שאינו מגיע – בעיני – לפסגות של "ילד" "בטון" (ספר דומה לטובע במספר נקודות) ו"אחיינו של ויטגנשטיין". מה זה בדיוק? אולי רק העובדה שקראתי את "הטובע" אחרי שקראתי את השלושה האחרים? לא אדע.
    ועדיין, ספר מצויין.

    לגבי לנדאו – לזכותו ירשם גם מאבק ארוך שנים למען איכות הסביבה.

  • אריק גלסנר  On אפריל 21, 2008 at 5:03 PM

    תודה.
    "הטובע" אכן אינו מגיע לרמת שניים שהזכרת (את "בטון" טרם קראתי).
    הספר הטוב ביותר שיצא לי לקרוא של ברנהרד הוא "מחיקה".

  • einataloni  On אוקטובר 19, 2011 at 12:43 AM

    בעקבות ההמלצה שלך התחלתי לקרוא את "מחר בקרב חשוב עלי" ואני עדיין תקועה בע"מ 50. מתגבשת בי ההבנה מה הניע אותי, ספר אחר ספר, לקרוא את פיתולי המחשבות בהן העלילה כמעט לא מתקדמת לשום מקום, אצל ברנהרד: הזעם, המיאוס, התיעוב. אצלו הרגשות הללו מניעים את העלילה כאילו מתחוללת מול חלונו מלחמה אדירה שמכלה את ביתו בלהבות. מעבר לכך- הרגשות הגואים הללו מגובים באיזו הצדקה היסטורית שהופכת את המלל הפנימי והאין סופי למן דיאלוג מרתק עם העולם החיצוני הבלתי אפשרי. אצל חוייאר מריאס הטכניקה (עבורי) נחשפת במלוא עליבותה: מונולוג פנימי שבסך הכל מתאר, בריחוק מסויים, כמעט באדישות, את המתרחש. בלי התשוקה המטלטלת, זה די משמים. נראה, עוד לא ויתרתי.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 19, 2011 at 3:34 AM

    ממש מסקרן אותי מה תחשבי בסוף. אנא התמידי! 🙂
    זאת כי אני שואל את עצמי האם אני אוהבו כל כך משום שהוא סופר מעולה או משום שהוא סופר "גברי". ואם האפשרות השניייה, אללי, נכונה, היא, האם אני אוהבו כ"סופר" גברי או כסופר "גברי" – כלומר, האם שיפוטי מוטה בגין הג'נדר שלי אך לא עד כדי לא להבחין בין טוב לרע, או ששיפוטי מוטה אף יותר, אהה.

    • einataloni  On אוקטובר 19, 2011 at 11:15 AM

      הממ. אני יודעת שסך הכל מדובר בכוונות טובות, ובכל זאת:
      התגובה שלך "כמעט" לא התייחסה לתגובה המפורטת שלי, אלא התייחסה להבדלי הג'נדר בינינו, או יותר נכון, התייחסה לעובדה שאני קוראת "נשית" או "קוראת" אישה. אני כותבת "כמעט" כי אולי הייתה התייחסות מובלעת. האם העבודה שציינתי שחסר לי אלמנט של מניע רגשי כדי להצדיק עומס מלל מייגע הופכת את הקריאה שלי לנשית? האם העברת את הדיון המעניין שאתה לפעמים פותח לגבי ספרות אמריקאית אל מול האירופאית לדיון בין קריאה/כתיבה נשית וגברית?
      אני מקווה שלא (אף על פי שאני "קוראת נשית" ואף על פי שהיא נגעה בעולם הרגש) בכל אופן, אם זה עוזר להתבונן על הדברים באופן מורכב: גדלתי על אהבת המינגווי, ג'וזף הלר ואפילו קורט וונגווט (גברים-גברים) ויש לי רתיעה עצומה מכל טקסט של תומס מאן (נשים-נשים)
      ואם יורשה לי- אני מוצאת את הכתיבה שלך רוויה בתחושות פנימיות סותרות, מרתקות ועדינות. הייתי קוראת לזה "כתיבה" "נשית" ואני לגמרי מתכוונת לזה בתור מחמאה.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 19, 2011 at 11:54 AM

    אוי, במה הסתבכתי 🙂

    ככלל, אני קורא את הערות מי שמוצא עניין מסוים בבלוג שלי בתשומת לב רבה אבל לא תמיד יש לי הפנאי או הפנאי הנפשי (או אף התשובות) לענות בצורה מפורטת.
    בכל מקרה, במקרה דנן ממש ממש לא התכוונתי בתגובתי לרמז שאת קוראת "נשית" האוהבת כתיבה "נשית". לקחתי את זה, כמו שאומרים האמריקאים, לבחינה עצמית: האם באמת מריאס יותר "טוב" מברנהרד כפי שאני סבור? והאם זה בגלל שהוא עוסק בתימה "גברית"? באיך סטוץ הופך לקשר באופן המוזר ביותר, כשבאמצע הסטוץ מתה הבחורה והגבר מוצא את עצמו נשאב לתוך חייה?
    אגב, זו המצאה גאונית אפילו מהבחינה העלילתית-דרמטית הצרופה והבסיסית: גבר בסטוץ עם אשה שבמהלכו היא מתה ותינוק נמצא בדירה, תינוק שאמו מתה זה עתה בזרועות גבר זר.מה עובר על הגבר?

    • einataloni  On אוקטובר 19, 2011 at 12:11 PM

      טוב נו, אני מומחית בחוסר הבנות…
      ובאמת הסיפור לא נראה לי כזה גליק. כי סטוץ במהותו הוא דבר שיטחי ואולי בגלל זה הוא מפזר את דמות המספר שוב ושוב אל כל קצוות האסוציאציות, כמו רובה על אוטומט, בהעדר נקודת כובד משמעותית. בקיצור- בין אם אני בחורה או בחור: זה פחות מדבר אליי.
      ובכל זאת, אנסה להתעקש.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 19, 2011 at 12:15 PM

    אבל כאן אולי דווקא כן יש נקודת מחלוקת בינינו, ואולי, רק אולי, היא כן ג'נדריאלית?…
    "סטוץ במהותו הוא דבר שיטחי", כתבת. אבל לזה אני לא בדיוק מסכים. על זה אני מוחה.
    ממש במקרה הכינותי מראש אתמול פוסט בנושא, אם יורשה לי להפנות לפוסט שלי:

    http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaunw

  • einataloni  On אוקטובר 19, 2011 at 12:20 PM

    קראתי ולדעתי הפוסט שלך מחזק את עמדתי. למרות פיסקת "בלי שיפוטיות" החותמת אותו.
    אם לחדד את השוני בהשקפותינו:
    קריאת הטקסטים שצפונים תחת הספה היא בעיני ברנהרד והיציאה לפאב היא מריאס.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 19, 2011 at 12:26 PM

    אכן מחלוקת 🙂

    אבל בטח יש משהו שאנחנו מסכימים עליו, למשל, סתם משהו שמדי פעם מבליח לרגע בשיח הציבורי לאחרונה, שחרור גלעד שליט!!!!!

  • einataloni  On אוקטובר 19, 2011 at 12:31 PM

    מי?
    🙂
    חג שמח

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 19, 2011 at 12:33 PM

    חג שמח!
    וכשי לחג הנה השיר הזה, שהפכתי להיות מיסיונר שלו:

  • פראני  On מאי 17, 2013 at 4:10 AM

    מאוהבת בחוויאר מריאס. אני בעמ' 45 ב"מחר בקרב חשוב עלי" (קוראת באנגלית. והתרגום של Margaret Jull Costa הוא נפלא). מצד אחד אני לא מצליחה להפסיק לקרוא, מצד שני הכתיבה שלו עושה לי פקעות בנשמה. יש משהו בספר הזה שמאד מזכיר לי את דילן תומאס ב- Under .Milkwood

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: