גם על פלובר

התפרסם ב"מקור ראשון"

 

סבתא שלי, גוסטב פלובר ו"האידיאה של הספרות"

א

סבתי זיכרונה לברכה אהבה שירה. כמעט בכל אירוע משפחתי, סעודה בעיקר, סימנה סבתי סימון אוורירי, ניד סנטר זעיר או הנפה חלקית של ידה, לאחד מבניה, לאות שהרגע הגיע ושישקיט את המסובים (ה"שא, שא", תביעת השקט ותשומת הלב המקורית, הפכה לפרודית במשפחה שלנו ברבות השנים, מְחקה את עצמה בזקנתה, כשהיא נאמרת על ידי דודיי ובני דודיי, כפי שנאמרה בצעירותה, כשנאמרה במקור בפי סבתי). או אז קמה סבתי הגרומה, כשקטע עיתון מצהיב מזוֹקֶן בידה הרועדת, או, לחילופין, ספר, מצהיב אף הוא מזוקן ומִשְמוש, שקטע עיתון, מיועד כנראה לארוחה משפחתית אחרת, משמש בו כסימניה, והחלה לקרוא את השיר שנבחר.

 

סבתי, שהייתה צנועה, לא הישירה מבט אל איש מהמסובים בזמן הקריאה. כולה רצינות-מרוכזת בשיר שלפניה, קראה אותו בקול רוטט, וכשהסתיימה קריאתו התיישבה במהירות מחדש, כמו-מטשטשת את שאירע זה עתה, מכונסת זמן-מה בעצמה, כאילו חשיפתה לציבור מצריכה כמה דקות התאוששות. כשזקנה סבתי, הייתה, כשהגיע הרגע המתאים, מעבירה ללא אומר את קטע העיתון או הספר שנבחר לאחד מבניה או נכדיה (פעולה שלא נעדרה לעתים גוון קומי כי לא תמיד היה ברור באיזה צד של העיתון מצוי השיר שנבחר או לאיזה עמוד בדיוק בספר כיוונה סבתי; כמה וכמה שירים נקטעו כך באיבם כשסבתי מתקנת את הקורא ומוליכה אותו אל המטרה המיוחלת).

 

סבתי, אמנם לא באופן מוצהר ואולי גם לא מנוסח-לעצמה כך, תפסה את קריאת השירה בזמן הארוחה כמילוי אחר ההוראה המשנאית במסכת אבות: "שלושה שאכלו על שולחן אחד, ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים. אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד, ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של המקום ברוך הוא". ואכן, לעתים מזומנות החליף את קטע השירה בארוחות המשפחתיות קטע הגות דתי (המהר"ל, הרב קוק, הרב "הנזיר", הרב בר שאול וכדומה). התחלופה הטבעית הזו העידה שבעיניה של סבתי השירה אינה שונה במהותה מכתבים דתיים פורמליים.

 

השירים שבחרה סבתי השתייכו לקבוצה מצומצמת של משוררים: ש.שלום, י.צ.רימון, א.צ.גרינברג, אולי ביאליק פה ושם, וכמובן זלדה (אותה הכירה סבתי ואחותה אף הייתה חברתה של זלדה). לא קשה לראות שהמשוררים שנבחרו בידי סבתי היו משוררים רליגיוזיים. אבל לאו דווקא תוכנה של השירה הספציפית העמיד בעיני סבתי את השירה בשורה אחת עם כתבי הדת. הייתה זו מה שאני מכנה "האידיאה של הספרות" במחשבת סבתי, שיצרה את הקשר ההדוק שהתקיים בתפיסתה בין הספרות והשירה לעולם הדתי.

 

למה כוונתי? סבתי הייתה אישה אנינה מבחינה מוסרית. כל הצד המכוער או הארצי ביחסים בין בני אדם בעולמנו היה מאוס עליה באופן אינסטינקטיבי. אחת המיתולוגיות המשפחתיות מדגימה את זה היטב. כשפגשה סבתי את אמי ושמעה שהיא פסיכולוגית סרב המידע להשתקע בראשה והיא התייחסה בהתחלה אל אמי כמורה. הימים היו אמנם ראשית שנות השבעים בארץ, כשמקצוע הפסיכולוגיה היה רחוק מלהפוך לעיסוק ותחום מובנים מאליהם כפי שהוא היום (ואפילו היום הם אינם כאלה בכל חלקי החברה הישראלית). אבל נדמה שעצם המהות של הפסיכולוגיה, שמנתחת, מבררת ומעלה תכני נפש פנימיים סבוכים, עכורים, "נמוכים" ולא פוטוגניים, הייתה זרה ומוזרה לסבתי. כל חייה ניסתה סבתי לעקוף את עולם היצרים "הנמוכים": את האגואיזם האנושי המובנה, את המתיחויות הבין-אישיות, את היצרים הפרועים, את כל מה שקשור בכסף ובצבירת נכסים.

את המפלט מהצדדים הארציים של הקיום מצא האופי האצילי של סבתי בשירה, או, יותר נכון, ב"אידיאה של הספרות". הספרות נתפסה בעיניה לא כמאגר ספציפי של טקסטים יפים, בעלי ערך אסתטי, ולא רק כמאגר של טקסטים רליגיוזיים שהולמים את השקפת עולמה. הספרות הייתה בעיניה מכלול, רעיון, אידיאה. כדי לנסות להגדיר את האידיאה הזו אשתמש בתיאור שפתחתי בו בראשית דבריי: סבתי הקוראת שירה על שולחן האוכל. הספרות היא הניגוד של האכילה הגסה; היא סמל לכל מה שטהור, מעודן, רוחני, שואף-למעלה בקיום האנושי. לפיכך העמידה סבתי את השירה בגובה דומה לזה של הדת. כשם שהדת ביטאה בחייה את הנשמה במאבקה עם עולם החומר כך גם השירה. השירה, ארחיק לכת ואומר, הייתה, בעיניה של סבתי, צורה, סטרוקטורה, "מסמן צף", כך שהתכנים, המילוי או "המסומן" הספציפיים, אינם חשובים כל כך. לא חשובה כל כך הספרות כשלעצמה אלא "האידיאה של הספרות".     

 

ב

בנעוריי, בזמנים שלמדתי בישיבות, תאוות הספרות והשירה של סבתי הייתה תמוהה בעיניי, גם אם נסלחת. איך אפשר להשוות כתבי קודש קנוניים לשיר של זלדה? את המהר"ל מפראג לי.צ. רימון?

לעומת זאת, כשבגרתי, ומצאתי את עצמי נמשך לספרות, נראתה לי "האידיאה של הספרות" של סבתי לא מתאימה לאופן שבו תפסתי את הספרות. בעוד סבתי ניסתה, בחיים ובספרות, לחמוק מהדיס-הרמוני, מהאפל, מהיצרי, מהלא מהוגן, אני דווקא חיפשתי את כל אלה בספרות שקראתי ואהבתי. הגדרתו של הסופר והמבקר האנגלי א.מ. פורסטר את הספרות, כמבטאת וחושפת את "החיים הסודיים" שמנהלים בני אדם במקביל לחייהם הפומביים, נראתה לי מאד. ו"החיים הסודיים" הרי לא לחינם הם סודיים.

 

אחד מתפקידי הספרות החשובים היה בעיניי לבטא את הסתירות הלא-מתיישבות של הטבע האנושי, לעזור באיחוין לזמן-מה, ולו בעצם כינוסם במרחב גיאוגרפי מובחן ולכיד: הספר. הספרות, חשבתי, תפקידה להדגיש את הטרגיות של הקיום, לתאר את הקרב המתיש וההרואי שאנחנו מנהלים בין תשוקותינו לדרישות החברתיות וחוקי הטבע, וכן בין תשוקותינו לבין עצמן. אמנם במונח "תשוקות" לא פסחתי במחשבתי על דחפים רוחניים ודתיים, שבהחלט הנם בעיניי חלק מהטבע האנושי, אבל ההפרדה בין הדחפים הרוחניים לאלה שאינם, נראתה לי מלאכותית ובוגדת בייעוד של הספרות.

עם זאת, ברבות השנים הלכה והתחדדה בי תחושה מטרידה מאד, הנוגעת לאופן שבו תפסתי את הספרות, ושגרמה לי להרהר מחדש באופציה שהציעה סבתי.

 

קשה לי קצת לנסח את התחושה הזו כיוון שהיא מורכבת מכמה אגפים. יותר מכך: היא גם יכולה להראות מוזרה לחלק מהקוראים, ובמיוחד למעטים-המאושרים מביניהם שהספרות היא צורך טבעי עבורם. אולי אנסה לנסח אותה כך: לאיש-החושים הממוצע יש בפעולת הקריאה רכיב לא-טבעי וזאת משום שהעולם הממשי עובר בספרות תמורה ו"תרגום" למדיום לא חושני (לכל הפחות: חושניות מסוג אחד מחליפה חושניות מסוג אחר). לא לחינם מתוארת הספרות אצל פרויד כסובלימציה; ישנה כאן התְמרה של חושניות העולם הקונקרטי בחושניות סימבולית וסובלימטיבית. הספרות מאפשרת לנו לראות את העולם הסוער מבעד לחלון שקוף של בית קפה, כשאנחנו יושבים מוגנים מבפנים, ואת ידינו מחממת כוס תה מהבילה.

 

ומה רע בזה, תשאלו? ההכרה הזו, איך לומר, יצרה בי תחושה של מציאות מ"יד שנייה". כאילו הספרות היא תחליף לדבר האמיתי ובהיותה תחליף היא אינה מְספקת. שוב ושוב כששקעתי ברומן, ובמיוחד לפני ששקעתי בו, הציקה לי ההרגשה שאני נסוג מהמציאות ומקסמיה לעבר מציאות פרוֹטזית-תחליפית.

 

לתחושה הזו שלי, תרמו שתי מגמות תרבותיות רבות-עוצמה המאפיינות את התקופה בה אנחנו חיים.

המגמה הראשונה: אנחנו חיים בתקופה שבה החופש האישי של רובנו חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. בהרבה תחומים אנחנו לא כפויים לחיות בדמיון אלא בעלי חירות לעצב את חיינו כרצוננו. לחופש הממשי הזה מצטרפת תעשיית אשליות שלמה של פרסומות, השקפות עולם ויצירות תרבותיות, שמשדלות אותנו להאמין שהחירות שלנו בלתי מוגבלת, שאנחנו יכולים להיות "מי שאנחנו רוצים שנהיה". האווירה התרבותית הזו מקשה במיוחד על השקיעה בקריאת ספרות, כי הספרות בנויה כולה על נסיגה מהעולם האמיתי, על החלפת "החיים" בעולם "רוחני", למעשה על סוג מסוים של דחיית סיפוקים.

 

המגמה השנייה: אנחנו חיים בתרבות ויזואלית שהיא בפני עצמה סוג של "סיפוק מיידי". הקשר בין הייצוג הויזואלי ל"דבר" אותו הוא מייצג שונה מהותית מהייצוג של המילה הכתובה את אותו "דבר". הייצוג הויזואלי הוא מיידי, אחד לאחד, ואילו הספרותי סמלי ודורש פענוח.

 

ג

התחושה המטרידה הזו, שליוותה את הקריאה שלי במשך מספר שנים, ושהציקה לי מאד, בייחוד ככל שגברה המחויבות שלי לעולם הספרות, נבלמה בשני אופנים. את האופן הראשון אציג מייד ואת השני אשאיר להמשך.

 

האופן הראשון בו נבלמה התחושה המטרידה נבנה מההכרה שאכן התיאור של הספרות כמדיום שמאפשר לגעת בעולם ממקום בטוח, הוא תיאור נכון. הספרות היא אכן סוג של מציאות מ"יד שניה". התיאור נכון – ובכל זאת אין אסון בכך. מדוע? כי הספרות היא אמנם מדיום של ויתור, נסיגה מהעולם, אבל כולנו, בלי יוצא מן הכלל, נסוגים ומוותרים. הפער בין התשוקות האנושיות לאפשרות מילוין בעולם הזה הוא בלתי עביר. למלך כלאביון. אני יודע, לאנשים צעירים זו מחשבה מחללת-קודש, קשה לאדם צעיר להבין את זה ולקבל את זה, ולכן גם אני, בצעירותי, חרדתי מפני המסקנה הזו. אבל ההתבגרות מביאה אתה את ההשלמה ופותחת את הדרך להנאה שלמה יותר מספרות.

 

אולם כשהשלמתי עם ההכרה הזו חשבתי – בחרדה קלה, אני מודה – שבסופו של דבר היא אינה כל כך רחוקה מ"האידיאה של הספרות" של סבתי. הרי גם אני מסכים שהספרות באה על מקומו של העולם, שהספרות היא פעילות רוחנית שמחליפה את הפעילות הגשמית במציאות. יש אמנם הבדל ניכר ביני לבין סבתי. אני סבור שדווקא הטיפול בעולם התשוקות והיצרים "הנמוכים" מעניק לספרות את האיכות המאלחשת שלה, המרפאת, בעוד סבתי ביקשה לעקוף אותם כליל. אבל האופי של הספרות אינו שונה כל כך בתפיסתי ובתפיסתה.

 

ד

התעוררתי לכתוב את הדברים שלעיל בעקבות פרסום כרך ממכתבי פלובר בבחירתו, תרגומו והערותיו של דורי פרנס (הוצאת "ידיעות – ספרים"). התרגום הזה הוא אירוע תרבותי ממדרגה ראשונה. פלובר (1821-1880), שפרסם בחייו שלושה רומנים וכמה סיפורים קצרים, כתב אלפי מכתבים לידידיו ובני משפחתו. המכתבים הללו הם אוצר בלום של מחשבה ומחשבה ספרותית מעמיקות ומרתקות, ועומדים בגאון כיצירות שוות זכויות לצד הרומנים שלו. אני מניח שאזדקק כמה וכמה פעמים בעתיד, ב"מבקר חופשי", אל התובנות והדיונים שפלובר מעלה באסופה העשירה והרלוונטית הזו. אבל כאן אני רוצה להתייחס לאופן בו פלובר תפס את הספרות, ל"אידיאה של הספרות" בעיני פלובר.

 

תפיסתו של פלובר את הספרות היא דתית לכל דבר. בעקבות פרסום "מדאם בובארי" החל פלובר להתכתב עם גברת פרובינציאלית, שפנתה אליו, וקשר המכתבים הזה ליווה אותו במשך שארית חייו. הגברת, מדמואזל לֶרוּאַיֵיה דה שאנטֶפּי, הייתה אישה אדוקה. "במבט ראשון", כותב הסופר הבריטי הפילו-פלובריאני, ג'וליאן בארנס, שדורי פרנס מביא את דבריו בהערותיו, מצטיירת המתכתבת "כחברה לעט בלתי מתקבלת על הדעת בעבורו…רווקה בת 56…דתיה…אך השניים שונים פחות מכפי שנראה" (עמ' 56). הקשר בין פלובר האתאיסט והרווקה הדתייה אינו מופרך משום שפלובר היה אדם דתי ביסודו ובתפיסתו את האמנות.

 

התפיסה הדתית של האמנות ניכרת לכל אורך ורוחב המכתבים. החל מאורח החיים הנזירי של פלובר (שהופרע אמנם על ידי פרצי תשוקה מזדמנים); התבודדותו בפרובינציה והתמסרותו המוחלטת לספרות. פלובר, כמו התנא הרווק בן עזאי שהתמסר ללימוד תורה, מסביר את רווקותו בכך שהספרות ממלאת את כל חייו. הוא נוזף בחניכו, הסופר גי דה מופאסאן, על כך שהוא מבזבז את אונו ומרצו בביקוריו התכופים בבתי זונות במקום להקדיש את האון והמרץ הזה לספרות.

 

בנוסף לכך, האופי הדתי של תשוקת הספרות שפיעמה בפלובר בא לידי ביטוי בהערצה העמוקה שלו לרבי האמנים של הספרות, הערצה והתבטלות שאינן שונות מהערצתם והתבטלותם של אנשים דתיים את "גדולי התורה".

 

פלובר גם מנתק בין העבודה הספרותית ויצר ההתפרסמות, ומציע בכך גרסה משלו ללימוד תורה "לשמה". רגעים מסוימים בתהליך הכתיבה שמתאר פלובר מזכירים תיאורים של מיסטיקנים: "יש גם רגעים אחרים שבהם אני בקושי מסוגל להכיל את התעלות נפשי. משהו עמוק וחושני עד אין סוף גואה בפרצים פתאומיים בתוכי, כמו פליטת זרע של הנשמה. אני מתערפל ומשתכר ממחשבתי שלי, כאילו מגיע אלי, מאיזה חריץ אוורור פנימי, משב חם של בשמים" (עמ' 217).

 

בחלופת מכתבים מרתקת בין פלובר לידידתו הקרובה, הסופרת ז'ורז' סאנד, באה לידי ביטוי התהום בין מי שלדידו הספרות משנית לחיים לבין מי שהספרות בשבילו היא החיים. "האם אני אידיוט או קדוש?" (עמ' 336), תוהה פלובר על דבקותו בספרות ("אני חי ממש כמו שבלול. הרומן שלי הוא הסלע שאליו אני דבוק, ואיני יודע בכלל מה מתרחש בעולם" – עמ' 379).

 

מה שורשה של תשוקת הספרות הדתית של פלובר? האם היא תשוקה, בגרסה קיצונית שלה, ל"יופי" ותו לא? יש סימוכין במכתבים שפלובר תפס את שיגעון הספרות שלו כשיגעון אסתטי ביסודו. אבל כמו בהרבה עניינים, אסור להאמין לעדותו העצמית של פלובר במקום אחד, ולהתעלם מעדויות אחרות.

 

פלובר היה אדם של סתירות מופלגות: רומנטיקן "רוחני" וריאליסט "מטריאליסטי", אדם הספוג באירופאיות ומשתוקק בכל מאודו לקיום ברברי, סופר מודרני במפגיע ואיש העולם העתיק, נזיר מסתגף ואיש חושים לוהט. פלא הוא שהסתירות הללו לא שיסעו את נפשו לגזרים והביאו אותו לשערי הטירוף (הוא היה קרוב לשם, בהתמוטטות עצבים שאירעה לו בראשית שנות העשרים לחייו, כשזנח את לימודי המשפטים בפריז). אבל בייחוד בהסברים שלו למהות האמנות ומהות התשוקה שלו אליה, מתגלים הסתירות והפערים הלא מגושרים. כי בצד אמירות על החיפוש אחר "היפה", "הסגנון", אמירות על עליונות "הצורה" על "התוכן", מדבר פלובר על האמנות במושגים של "אמת", "רעיון" ו"כוח" (למשל: "מה שחסר לכולנו, איננו סגנון … מה שחסר לנו הוא העיקרון היסודי, לב העניין, גרעין הרעיון" – עמ' 155).

 

ה

המורשת של פלובר, הרצינות בה תפס פלובר את העיסוק בספרות, מדרבנת אותנו לנסות להגדיר מהי הספרות עבורנו. האם היא שעשוע? משחק? תרבות פנאי? פולחן דתי? פֶטִיש? הוויה אצילית ומקודשת? כנראה שעבורנו, בניגוד לפלובר, כל התשובות נכונות.

 

אבל כאן אני מגיע לאופן השני בו נבלמה התחושה המטרידה שלי, שתוארה לעיל, ביחס לספרות.

תחת הרושם של אותה תחושה מטרידה התחלתי לבחון את עצמי בזמן הקריאה. אחת לכמה זמן, כשנתקלתי ביצירה שהרגשתי שהיא מזעזעת אותי, נוגעת באופן פנימי ברקמות נפשיות, ניסיתי לאמוד, לנתח ולהעריך את סוג החוויה שעברתי. והנה הפרדוקס שהתגלה לי: בקוראי ביצירות אהובות עלי במיוחד, החוויה מ"יד שנייה" שעברתי חזקה, למעשה, מהחיים עצמם; יצירות מסוימות, באורח פלא, מאפשרות לנו לגעת  בחיים באורח שהחיים עצמם לא מאפשרים לנו, אם אפשר להגדיר זאת כך. הגילוי הזה, שיצירות, גם אם מעטות, משיבות לי את חיי באופן מועצם, היה בשבילי גילוי מרעיש ומרגיע; הקרע בין המציאות לספרות אוחה באופן מפתיע.

 

אמנם, ואת זה לא ניתן לשנות, רגעי הכניסה לתוך ספר הם רגעים של מעבר מ"המציאות" להוויה "לא-טבעית". אבל אחרי ששקענו בקריאה, היצירות הגדולות מחזירות לנו את חיינו בחזרה באופן שלו בחרנו להישאר מחוץ למפתנן, מעולם לא היינו משערים את קיומם של חיים תמציתיים, חריפים, מעוררים ושווים-לחיותם כאלה.

 

הרגעים הנדירים בהם הספרות משפיעה עלינו כך אינם רגעים אסתטיים גרידא, אלא חשיפה רעננה ומפתיעה של הקיום, ולפיכך משהו שמזכיר חוויה דתית. החוויה הספרותית המופתית, המפעימה, הקדושה אפילו, היא מפגש שמאפשרת לנו הספרות עם החיים הויטאליים ורבי העוצמה, שאותם אנחנו מחפשים ומוצאים במידות שונות של הצלחה מחוץ לכתליה.    

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירה  On ינואר 14, 2011 at 6:12 PM

    אריק גלסנר ,הוצאת לי את המילים על אנשים טובים של ברעם,התכוונתי לארגן קבוצת קריאה לשיחה עליו אבל תמצתת ואעדיף שאתה תנהל שיחה זו,האם אפשר לעשות קבוצת ספר איתך,אנחנו ביהוד
    תןדה שנתת מילים לתחושות
    מירה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: