משהו על דן מירון

פורסם בקיצור נמרץ במוסף הספרותי של "מעריב" ב – 2005

 

ארבעה-חמישה צוקי-אנשים – שעודם בשדה-ראייתנו – גורמים לנו לא לפקפק באופק הנישא של הספרות העברית הקלאסית, המתרחק והולך מאתנו, מיטשטש והולך. וביניהם – ולא החמישי – דן מירון.

 

לכן מקוממת ומדהימה כל כך המסה צרת האופקים, הצדקנית, החנפנית, המתפתלת, המיתממת, הלא מדויקת ונעדרת הכנות שפרסם מירון בגיליון האחרון של כתב העת "אלפיים".

 

מירון – אם להציג מייד את עיקרה של המסה: "מ'בעיר ההריגה' והלאה" – טוען בה כי "בעיר ההריגה" של ביאליק היא יצירה שאינה ראויה להיכנס לקאנון העברי. או בלשונו: "האם עדיין ראוי להקצות ל'בעיר ההריגה' מקום בפסגת הישגיו השיריים של ביאליק ובפסגת הקאנון של השירה העברית החדשה? דומה שהתשובה על שאלה זו חייבת להיות שלילית" (עמ' 231).

 

הטקסט מלא הסתירות הזה, שמייד תפורטנה, מבקש להוכיח את הטיעון הזה בשני אופנים: באופן מוסרי-עקרוני מחד גיסא ובניתוח "ספרותי"-"ענייני" מאידך גיסא. הכשל הגדול של מירון – הלא ייאמן כמעט ביחס לאדם במעלתו – נעוץ באופן הראשון. אולם אפתח דווקא בכשלים "הספרותיים" שמוצא מירון ב"בעיר ההריגה", בכדי "לנקות את השולחן" להתמודדות עם טיעונו העקרוני.

 

מירון טוען לשלושה "קשיים" בפואימה של ביאליק (שנכתבה, כזכור, כתגובה לפוגרום בקישינב ב – 1903). ראשית, מירון מדגיש את חריגותה של "בעיר ההריגה" הן ביצירת ביאליק והן בשירה הכמו-נבואית באופן כללי. ביאליק משתמש בה ב"מונולוג דרמתי" שמושם בפי האל וכך יוצר דמות "קפריזי(ת) ובלתי יציב(ה)" (עמ' 180), הרוֹדָה באופן פתטי בשליח שיוצא בשליחותו ל"עיר ההריגה". זו "בעיה ספרותית חמורה" (עמ' 173), אליבא דמירון.

ה"כשל" השני – לפי מירון: תפנית "הנעדרת כל היגיון" (עמ' 180) – הוא ביטולה של השליחות, "הקריסה" של האל בעיצומה של הרטוריקה הזועמת, והוראתו לשליח היוצא ל"עיר ההריגה" לאגור את כעסו ולצאת אל המדבר ושם לשחת את כעסו ארצה.

הצגת מאפייני היצירה הללו כ"קשיים" מעוררת השתאות. הרי בזה בדיוק כוחה של "בעיר ההריגה"! בשרטוט אל גרוטסקי-פתטי הנע בין סמכותיות מופרזת ומופרכת לחולשה ורחמים עצמיים נלעגים; אל המשתמש ברטוריקה של אל קנא אך מודה ש"ירד מנכסיו" ו"אלוהיכם עני כמותכם". גם ביטולה של השליחות בעיצומה אינו נעדר "כל היגיון". הוא הרי ניצב בליבתה של היצירה ומבטא את הייאוש הניהיליסטי, את חוסר התכלית, שחש האל (וביאליק עצמו) במעשה התוכחה כלפי ניצולי הפוגרום.

 

אולם מה שמדהים באמת היא העובדה שמירון עצמו יודע שקושיותיו אינן קושיות ופירכותיו אינן פרכות. מקורא ענק כמותו לא נעלמו "התשובות" הברורות מאליהן ל"קושיותיו". הוא יודע כי "בעיר ההריגה הוא שיר מודרני, מעניין, אפילו מרתק, בגלל האנושיות המומחזת של האל, שיש בה מסממני האבסורד" (עמ' 176). הוא יודע היטב כי ביטולה של השליחות עוד לפני תחילתה נובע "מן ההגיון הפנימי העמום אך התקיף" (עמ' 181) של היצירה. ואם כך הוא הרי שבטלו מעיקרם ה"כשלים" המפונטזים של מירון!

 

את הכשל השלישי אפילו מירון מבין שלא יוכל להציג כ"בעיה" (עמ' 197). ה"כשל" נוגע לפער הקיים בין הייצוג "המסודר" של "בעיר ההריגה" לכאוס המיוצג ביצירה. בכל זאת, מירון מתפתל – למרות ש"פער" כזה הוא מעשים שבכל יום בעולם הספרות – על מנת לקדם ביחד עם שני "הקשיים" האחרים את מה שעומד (לכאורה! – ועל כך מייד) בבסיסה של מסתו והיא ההתקפה המוסרית-עקרונית על "בעיר ההריגה".

 

נפנה, אם כן, להתקפה העקרונית של מירון. מירון שואב מים שאובים וממחזר את התקפתו של המבקר אברהם קריב, בעקבות מלחמת העולם השנייה, על היסוד "האנטישמי" שהתקיים לטעמו של קריב ביצירותיהם של מנדלי מוכר ספרים וברנר. באותו אופן נחרד מירון מכך שביאליק שופך את מרירתו ביצירה על ראשם של הנרצחים ומתפעל במסתרים מאוֹנָם של הרוצחים. מירון בא לתבוע את עלבונם של "יהודים של כל ימות השנה, שהיו קורבנות על-לא-עוול-בכפם לעלילת דם" (עמ' 156) ושיצירתו של ביאליק, המבקרת אותם, הייתה "לגביהם בבחינת פוגרום שני, 'פיוטי'" (שם. כך!). "הדעת והחוש המוסרי", טוען מירון, "אינם סובלים" את "בעיר ההריגה" (עמ' 156). והוא ממשיך בהתלהמות, ובמין רטוריקה "הומניסטית", "אמריקאית", חיוורת, חלושה, חסודה, לא כנה ואנכרוניסטית (במובן הפחות שכיח של המושג): "קשה להבין כיצד מוצא בתוכו אדם חילוני מודרני את ה'היבריס' הדרוש כדי לקבוע בשביל אנשים אחרים, שהיו דבקים מאד בחייהם, שחיים אלה הם 'מחוסרי טעם'(…) מבצע כאן ביאליק(…) אקט דוחה, מעורר חלחלה, של העמדת עצמו מעל לבני אדם אחרים ושימת עצמו שופט ומעריך לא רק של מעשיהם הטובים והרעים  אלא גם של עצם ה'ערך' של קיומם, כאילו זקוקים חיי אדם להצדקה בגין איזה 'ערך' הגלום בהם" (עמ' 157). ממש כאיזה רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, "סניגורן של ישראל", מתייצב כאן מירון בהתחסדות כנגד ביאליק שפגע ב"עם ישראל כולו", בתארו את השורדים מהפוגרום כ"עלובים הם מקצוף עליהם ואובדים הם מרחמם" (עמ' 157). בטיעון דמגוגי ונפתל מערב מירון את השואה – שהתרחשה, כזכור, יש לקוות, גם למירון, כארבעים שנה אחרי פוגרום קישינב – בהתקפה הנחרצת והמהוססת (ההססנות מחזקת את הנחרצות והנחרצות המופרזת מחזירה את ההססנות וחוזר חלילה) בו זמנית שלו על "בעיר ההריגה". והוא מכריז ברמה כי "כקוראי שירה" אנו "קובעים בכך את אי הרלוונטיות הרגשית-השירית שלו" (עמ' 161).

 

ובכן, בשבילי, "קורא שירה" עלוב שכמותי, "בעיר ההריגה" "רלוונטית" יותר מרובה ככולה של השירה הנכתבת בשעה זו ממש בדירות הסמוכות לדירתי. אבל הבה נמשיך. מירון – ממש כבתולה מלודמיר ולא כנאנסת מקישינב – נחרד מהפלסטיות "הפורנוגרפית" בה משורטטת אונס הנשים היהודיות ב"בעיר ההריגה" (עמ' 206-207). הוא טוען – שוֹמו שמים ושִרְקי ארץ – שביאליק שאב חלק מהחיוּת המשוקעת בתיאורים הללו מלבטים וקונפליקטים פנימיים, מרגשות סדו -מזוכיסטיים וווֹיֶריסטים שלו (עמ' 210). הוא מלין – כמו איזה מטיף דת לא מעודכן (המסתמך על "מחקרים "עכשוויים"!) – על האטימות שמאפיינת הן עיתונאים המסקרים אירועי זוועה והן את תגובתו של ביאליק "העיתונאי" על מראות שרידי הפוגרומים.

 

הדיון של מירון, לפני שניגש לעיקר הבעייתיות העצומה שבו, מלא גם בהתפתלויות "קטנות" שאינן לפי כבודו. ראשית, ההיתממות. ביאליק הוא לא חריג כל כך ב"דור התחייה" בכך שנתן מוצא להלך רוח "ניהיליסטי" ו"אנטישמי". הביטויים של ברנר ב"להערכת עצמנו בשלושת הכרכים" על הדם היהודי השפוך והמעופש אינם פחות חמורים מהביטויים של ביאליק. לא לחינם מירון אינו מזכיר את ברנר במסתו (למעט בהערה זניחה; אך שמא גם את כתבי ברנר מוציא מירון מהקאנון כיוון שהם "אי-רלוונטיים"?). בנוסף, על אחד הקטעים הבוטים ב"בעיר ההריגה" מעיר מירון שחומרתו עוררה "חלחלה אפילו באחד העם קר המזג". ובכן, אחד העם לא היה כל כך "קר מזג" בכל הנוגע ליצירות שהייתה בהן נימה חריפה של ביקורת עצמית או שראה בהן סכנה לשימור "המוסר הלאומי" הייחודי ליהודים (ותעיד התערבותו בעקבות מאמרו של ברנר "על חזיון השמד"). מירון מעיר כי "בעיר ההריגה" לא התעלתה למדרגתו של "כתבים מבית המוות" של דוסטויבסקי ש"חינך" את עצמו "תוך מאמץ מוסרי ואסתטי עילאי לשמור מכל משמר על היחס לאובייקטים(…) כאל הוויות אנושיות אינדיבידואליות שלמות" (עמ' 205). אולם, אין לגזור גזירה שווה בין יצירה שנכתבה חמש שנים אחרי שדוסטויבסקי יצא מהכלא ואחרי עשור שנים שבהן עבר תמורה נפשית דרמטית ביחסו ל"עם הפשוט" ליצירה כמו "בעיר ההריגה" שנכתבה סמוך כל כך למאורע שהיא מתארת.

 

אבל כל אלה הם פכים קטנים. הבעייתיות האדירה שבטיעונו של מירון היא הכנסתם של שיקולים מוסרניים לשיפוטה של יצירה ספרותית. "בעיר ההריגה" היא יצירה אדירה שכוחה עודו במותניה בגלל הזעם העצום האצור במלותיה, בגלל הסרקזם והגרוטסקיות שהיא מתיכה בתוכה ומטיחה בקוראיה. מיום שקראתיה לראשונה לא עניינו אותי במיוחד נסיבות כתיבתה. עניין אותי הקתרזיס  שפעפע בכל גופי בזמן ועם תום הקריאה בה.

 

אז מה עניין שיקולי מוסר להערכתה של יצירה? האם ימליץ מירון ל"קאנון" הצרפתי לסלק את סלין משורותיו בגלל הבוז המאכל שרוחש פרדינן בארדאמי, גיבור "מסע אל קצה הלילה", לעניים הצרפתיים? האם ימליץ לרוסים לשמר את "כתבים מבית המוות" בגלל ההומניזם שלו אך לגנוז את "כתבים מן המחתרת" כיוון שדוסטויבסקי מבטא בהן עמדות אנטי-הומניסטיות? האם ימליץ לעמיתיו באוניברסיטת קולומביה לגנוז את "סוף הדרך" של ג'ון בארת מכיוון שהיצירה המבריקה הזו צינית מאין כמותה? האם ימליץ לו עצמו לגנוז את כתבי גנסין, אהובו ואהובי, בגלל תשוקת המוות "הניהיליסטית" המרחפת בין דפיו? מאיזה עולם מושגים ז'דנוביסטי יוצא מירון להדרתה של "בעיר ההריגה" מהקאנון העברי?

 

הטיעונים על הסובייקטיביזם שבו דישן ביאליק את המראות המצמררים, "הפורנוגרפיים"

, ש"בעיר ההריגה" הם טיעוני הבל. זו בדיוק הסיבה שהיצירה הזו אלמותית! היא יצאה מחלבו ודמו של המשורר. האם גם "הקומדיה האלוהית" של דנטה דינה להיגנז כי העונשים היצירתיים המתוארים בה אינם עומדים בקנה המידה ה"הומניסטי" של דן מירון?

 

איך ניתן להסביר את "הנפילה" הזו של חוקר מבריק כמו מירון? את השגיאה הבסיסית כל כך בשיפוטה של יצירה ספרותית? וחשוב לציין שגם במסה זו עצמה לא התעמעם הברק והוא בא לידי ביטוי בתיאור החריף של "הפיצול" הנפשי שעבר ביאליק בבואו לכתוב את "בעיר ההריגה" וכן בהדגשת היסוד הז'אנרי "העיתונאי" המתקיים ביצירה.

 

את סיבת "הנפילה" של מירון נמצא  במניעיו – המודעים-למחצה, להבנתי – בבואו לכתוב אותה. בפתח המסה טוען מירון שלו הייתה תביעתו של האל משליחו לא לשפוך דמעות על בני עמו "קריאה לאיפוק(…) לשם צבירת האנרגיה הנפשית(…) בהתאם(…) לשירת ביאליק הציונית המוקדמת" (עמ' 158) – אז ניחא. כלומר, מירון כביכול יוצא רק נגד "הניהיליזם" וחוסר הסולידריות והרגישות של ביאליק ב"בעיר ההריגה" ולא נגד "המסר" הציוני שלה. אולם בהמשך המסה יוצא המרצע מן השק ומתברר מוקד כעסו העיקרי של מירון, שקלקל את השורה. מירון מתנגד לשימוש הציוני שנעשה בפואימה ומכנה אותו "משולל בסיס מוסרי" (עמ' 232). כן, פה קבור הכלב. את מירון – שוב, לא לגמרי במודע, להבנתי – הרגיז – או: לא בדיוק "הרגיז", אלא נראה לו שמתאים להתרגז על זה –  השימוש הציוני "הגברי", חסר האמפטיה והרוך, בפרעות קישינב לקידום ענייניה של הציונות. והכעס הזה שיבש עליו את דעתו.

 

אם נבין זאת תוברר לנו גם שורה ארוכה של חנופות-שלא-לצורך שמפזר מירון לאורך הטקסט כלפי "הווייה" פוסט-מודרנית ופוסט-ציונית (למשל, שימוש שלא לצורך בפוקו ובג'ודית באטלר; התלהבות שלא לצורך מגרוסמן המוקדם). המאמר הזה, אם כן, מתחבר לעיסוק האינטנסיבי של מירון בספרות היידיש (ספרו האחרון הוא על ספרות היידיש). עיסוק זה – שהנו בעל חשיבות עצומה כשלעצמו – פוסט-ציוניים עושים בו שימוש אינסטרומנטלי לניגוח הציונות ומירון, נדמה, טועה לחשוב אותם לבעלי ברית. אנשים שגלאטשטיין, ברגלסון, שלום עליכם או ליילס, מעניינים אותם כשלג דאשתקד, נתלים באילן הגבוה ושמו דן מירון – ואף מכופפים אותו – בבואם לקרקר את הבירה הציונית באמצעות "האלטרנטיבה" כביכול של תרבות האידית.

 

אני, כאמור, אינני קורא את "בעיר ההריגה" קריאה "ציונית". היא פשוט אינה מעניינת אותי כשאני בא לשאוב מהיצירה הכבירה הזו את תנחומיה המוזרים. אבל מירון, בגין פלירט פוסט-ציוני עגום, מבקש לבטל את ערכה של אחת מיצירות המופת הגדולות הקיימות בלשון העברית.

 

ולסיום: האם אין ההתנפלות הפראית הזו של מירון על ביאליק, האשמתו של ביאליק בבגידה, בזניחת "היהודים של כל ימות השנה", גם השלכה חושפנית של מחבר המסה עצמה? וידוי לא רצוני? האם לא יודע מירון כי מזה חמש עשרה שנה הפקיר הוא, "הצופה לבית ישראל", את "היהודים הפשוטים", את שדה הספרות הפרוץ והמיותם, ופנה לו לארצות הים ולהתעסקות ב"קלסיקונים" בלבד?

 

במלותיו של ביאליק (בשירו "לאחד העם")אני פונה אל מירון לחזור אל הקרב הרלוונטי במקום לבזבז את זמנו וזמננו בפלירט שלא מקדם את התרבות העברית ולו במילימטר: "לא רב צבאך, המורה, אך לנו יש רב – פניך המאירים עוד ילכו עמנו בקרב".   

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ביטאת רגישות  On יוני 12, 2008 at 12:06 AM

    כל דבריך משכנעים. עצוב שאולי גדול המבקרים שנותר לנו (אם כי אינו מגיע כמובן לדרגת קורצווייל ושטראוס, מה לעשות, היו ימים), נתפס כנראה להכרח להתיישר לפוליטיקליקורקט, ואולי גם האמריקניזציה עשתה את שלה (אמנם לשם כך אין הכרח לנדוד לארה"ב). למרות כל האמור, דומני שבכ"ז יש רמז למשהו עתידי, שעתיד להתברר, בהסתייגותו של מירון מהביטוי 'האנטישמי' ביצירה, כי עם כל הידיעה המוחלטת ש'אנטישמיות' זו באה מתוך כאב איום וכנה על גורלם הנורא של היהודים זה דורות, הרי כמו בקריאה ביצירת ברנר, מתעוררת אי נחת עמוקה מהביטויים האנטי יהודים, ומתקבלת התרשמות שלאחר השואה הוא לא היה כותב כך. הרדוקציה של כותבים גדולים אלה עמוסי רגש כנה, מתקבלת למשל בטכסטים אקדמים-אנטישמים עכשוויים בישראל, וגם בטכסטים ספרותיים-אנטישמים מוכרים ומכובדים לפי דרישות הפוליטיקליקורקט, שרמתם האמנותית כמובן לא נוגעת בקרסולי ביאליק וברנר.

  • אריק גלסנר  On יוני 12, 2008 at 8:21 PM

    על תגובתך

  • גיורא לשם  On יוני 20, 2008 at 5:51 PM

    תתקשה לתאר לעצמך עד כמה אני אני מקבל את טענותיך

  • אריק גלסנר  On יוני 21, 2008 at 12:59 AM

    גיורא על תגובתך.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On נובמבר 3, 2008 at 10:03 PM

    בביקורת זו בהחלט עשית חיל!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: