על דויד אבידן

משהו על שירה ועל דוד אבידן

כיבדו אותי לא מכבר בהזמנה לדבר על המשורר דוד אבידן, לרגל פתיחתה של תערוכה מעבודותיו המוצגת בגלריה "דנון" (אבידן היה, כידוע, אמן רב-תחומי; משורר, קולנוען, וגם אמן פלסטי).

חשבתי לעצמי, לקראת הפתיחה, מדוע אני אוהב חלק משיריו של דוד אבידן בעוד שמשוררים אחרים רבים, וטובים לדעת רבים אחרים, אינם מניעים בי תמורות נפשיות ורגשיות משמעותיות?

השירה והפרוזה הן שתי אומנויות אחיות שנקיק תהומי מפריד ביניהן. למתבונן מרחוק נראה הצמד כשוכן על אותו רכס, אבל למי שקרב עדיהן מתגלה הערוץ העמוק שמפריד ביניהן בתווך.

בהכללה פראית: אמנם שתי האומנויות הן אומנויות של מלים אבל בעוד חומר הגלם של השירה הוא מאגר המלים עצמו חומר הגלם של הפרוזה הוא המציאות. לכן אנחנו מדברים לפעמים בביקורתיות על "פרוזה של משורר", פרוזה שחולשתה נובעת מכך שהיא נסמכת על להטוטי שפה ואינה מצליחה ללכוד נתח מציאות (דוגמה ל"פרוזה משוררית" חלשה-יחסית היא הרומן "לא מעכשיו לא מכאן" של יהודה עמיחי).

לפיכך, ועדיין באותה הכללה פראית, הפרוזה, הקרובה יותר למציאות, מזקיקה פחות עבודת-נפש סובלימטיבית לעומת אחותה השירה. ההישענות הכבדה של השירה על סובלימציה, הישענות שנובעת הן מכך שחומר הגלם שלה הוא עולם המלים (עולם "תחליפי" וסמלי כשלעצמו) והן מכך שהיא פחות נזקקת לנרטיב סדור ומסדיר כמו הפרוזה, מביאה אותי לבכר על פניה את הפרוזה.

ואם כך הוא, חזרה שאלתי למקומה: למה אבידן כן ורבים וטובים אחרים לא?

 

התשובה שנתתי לעצמי נחלקת לשניים: תשובה תמטית-ספציפית ותשובה צורנית-עקרונית.

הפער הזה בין העולם לעולם-המלים העסיק והטריד את אבידן עצמו, והמודעות לפער מקרבת אלי את שירתו. "בין נשים לבין מלים אני/ בוחר במלה. בין אשה לבין/ מלים אני בוחר/ באשה. אבל/ אני שומר לעצמי את/ המלה האחרונה", כתב אבידן. "איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?", תהה אבידן בשיר מפורסם אחר. כלומר, עולם המלים אינו אוטרקי ואינו אוטונומי, סבר אבידן, ואם הוא אינו נשען על כוח (ארוטי, במקרה הזה) בעולם החיצוני הרי שהוא מדולדל, חלוש, רפה, חיוור.

גם השימוש של אבידן באוקסימורונים כדוגמת "הנמר הממושקף" או "קוהלת הצעיר" מבטא את הפער שהטריד אותו בין עולם-המלים למציאות (בין המשקפיים לנמריוּת; בין תבונת הזקנים של קוהלת לגוף צעיר ושוקק). אבידן, בקיצור, יודע גם לבוז למלים, לבוז למשוֹררוּת, ועם שירה כזו, מודעת לעצמה ולמגבלותיה, אני מרגיש בנוח, אני מרגיש את האותנטיות שבה.

 

אולם לא רק תמטית עוסק אבידן בפער בין המציאות לעולם-המלים ולשירה. יש משהו עקרוני יותר באופי של חלק משיריו שמבטא את הפער הזה.

 

שלושה משלים לי למעשה השיר; משל זכוכית המגדלת, משל המנסרה ומשל טורבינת הרוח.  

זכוכית המגדלת והמנסרה נוטלות אנרגיה מסוג אחד (חום השמש במקרה של זכוכית המגדלת; אור השמש במקרה של המנסרה) ובלי לשנות את אופי האנרגיה הזו עושות בה מעשים; זכוכית המגדלת ממקדת את חום השמש ואילו המנסרה מציגה את ספקטרום הצבעים של אורהּ. והנמשל: המשורר נוטל אנרגיה קיימת, מובנת-מאליו בעבורו, אנרגיית המלים, ועושה בה מעשים: ממקד או שובר, מזקק או פורשֹ כטווס.

טורבינת הרוח, לעומת זאת, נוטלת אנרגיה מסוג אחד (אנרגיה קינטית) ויוצרת בה תמורה לאנרגיה מסוג אחר (אנרגיה חשמלית). והנמשל: המשורר נשען על חוויות חיים היוליות, טרום-מילוליות וא-מילוליות, ומתמיר אותן לאנרגיית השירה.

אולם טורבינת הרוח עושה את פעולת ההתמרה באופן "חלק". בגלל הגלגל שמוצב במרכזה, נשיבת הרוח על כנפי הטורבינה אינה נתקלת בקשיים בהניעה את הכנפיים ובהפיכת האנרגיה הקינטית לאנרגיה חשמלית. וכך גם בנמשל: המשורר אינו נתקל במעצורים בהמירו את אנרגיות החיים ההיוליות, שמניעות את כנפיו המשוֹרריוֹת, לאנרגיית השירה.

 

אולם אבידן בחלק משיריו הוא משורר מסוג אחר, רביעי, המצריך לפיכך משל רביעי.

גוף הנע במהירות בחלל ונתקל בגוף אחר, מאין מוצא לאנרגיה הקינטית האצורה בו פולט את האנרגיה הקינטית שלו בצורת חום. לכן, אגב, כשאנחנו חוטפים מכה מציף גל חום את האיבר שבו נפגענו.

והנמשל: אבידן אינו משורר ש"רוצה לומר דבר מה", כלומר אינו משורר שמשחק בארגז החול של המלים, מתייחס אליהן כמובנות-מאליהן וכמקור אנרגיה מועדף ואקסלוסיבי, שהוא מנסה להתמיר (מלשון תמורה) אותו לצרכיו. לא, אבידן אינו רוצה "לומר דבר מה", אלא "רוצה לטוס גבוה", יש בו "תשוקה חזקה לזרום", "ללכת בגדולות". אבידן, לפיכך, הוא הגוף הנע בחלל במהירות גדולה ורק מכיוון שהוא נתקל בכותלי המציאות ומגלה שאין לו "בעצם לאן ללכת", רק משום כך, הוא פולט, כתופעת לוואי, לא בהכרח רצויה מלכתחילה, את המלים, את השירה.

 

זו המשמעות של מושג "התנופה" שאנחנו משתמשים בו לעתים בביקורת ושרלוונטי לחלק משיריו של אבידן. מהי "התנופה"? "התנופה" נוצרת כשהמלים הן התוצר של חוסר היכולת "לרוץ" בעולם הממשי; שירה או פרוזה שמניעות אותן חוויות ארציות חוץ-שיריות וחוץ-מילוליות עזות וטעונות אנרגיה, שנבלמות בעל כורחן. או אז פולט הסופר או המשורר הרץ-רץ-רץ-ונבלם את שיריו או סיפורו, כתוצר לוואי שהנו המרה של התנועה המהירה שלו במלים.

 

משורר כזה, ששירתו אינה פרי בחירה, אלא פרי כורח ההיבלמות, ששירתו טעונה באנרגיית התנועה המהירה שנבלמה באלימות, הוא משורר שאני מבין ואוהב.

 

סעד לתיאור הזה שלי את שירתו של אבידן, כשירה שנוצרת מתנועה שנבלמה, נותן אבידן עצמו:

"המצב הנפשי והגופני לניסוח קולע/ של הרגשה קולעת הוא, כידוע,/ מצב-של-הפעמות. אבל דווקא/ מצב של הפעמות דוחף, בראש/ ובראשונה, לתנועה, ורק אחר כך כשההפעמות כבר/ אזלה, לתנוחה. אם נְדמה/ את התנועה לקו ואת/ התנוחה לנקודה, הרי כדי/ לגבות את מס-ההפעמות דרושה/ נקודה מידית, ואילו כדי/ להמשיך לקים את ההפעמות דרוש/ קו מידי". הביוגרפיה של המשורר, אומר אבידן, היא לפיכך "קו, נקודה, קו, נקודה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תודה על המאמר  On יולי 30, 2008 at 8:29 PM

    לאחרונה קראתי לראשונה את שיריו. מעולה.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: