קצר – על ספרות וניו-אייג'; דו-קרב חרישי

הספרות, ליתר דיוק: הפרוזה, הספרות והפרוזה כאידיאה – סותרות את הניו-אייג', ואת הבודהיזם והתורות המיסטיות ("הקבלה", בין השאר) שהוא שואב מהם השראה.

 

הספרות, הפרוזה, הפרוזה והספרות כאידיאהתובעות מהאדם להכיר בטראגיות של המצב האנושי, בקיום האנושי כמצב של סתירה מובנית בין תשוקות קוטביות: בין גוף לנפש, למשל; בין אידיאת ה"חירות" לאידיאת ה"שוויון", למשל; בין האינדיבידואל לחברה, למשל; בין האסתטי לאתי, למשל; בין התשוקה למופשט לבין ההתאווּת הלא-מינית-בהכרח לקונקרטי, למשל; בין אהבה לסקס, למשל.

 

הן, הפרוזה והספרות כאידיאה, אינן מבשרות לאדם אפשרות לקיום הרמוני, כי קיום כזה אינו אפשרי בעיניהן, כאן על פני האדמה. הן כן מאפשרות הקלה רגעית, פינוי "מקום" זמני שיכיל את "הטראגי". הן מאפשרות "ניהול משבר" ולא פתרונו.

 

יש כאן טשטוש ובלבול מסויימים: כיון שאנחנו חיים בחברה שמקדשת את החומר, הספרות נתפסת כיום כנציגת "הרוח". זה נכון. זה נכון כיום. אבל כשם שהספרות – שוב: כאידיאה – סולדת מציביליזציה שמתכחשת לרוח, היא חשדנית בה במידה כלפי תרבות שמתכחשת לגוף ולאגו (כפי שהיה בזמנים שהרומן התפתח במאות ה – 16 וה – 17, אצל ראבלה, למשל, כמדומני; במובן אחר, מורכב, אצל סרוואנטס; כפי שהיה במאה ה – 20 בסאטירה האנטי-סובייטית). כי כשם שהמיניות הפרועה היום יוצרת ניכור-פנימי, ניכור של האדם מחלקיו הלא-מיניים, מנפשו (ואין זה משנה אם "נפשו" מורכבת מנוירונים ונוירוטרנסמיטורים; הקובע כאן הוא ה"פנומנולוגיה" של "הנפש"); כך ההתכחשות למיניות, וגם למיניות הפרברטית כביכול, זו חסרת השובע, "הדמונית", יוצרת ניכור.   

 

 

ואילו  הניו-אייג' –

הניו-אייג' קיצוני לכאורה מהספרות ורך ממנה. הוא קיצוני כי הוא מטיף לויתור על הבשר, לויתור על האגו. ובגרסאות המרוככות שלו הוא מטיף לקיום הרמוני, איזון עדין בין צרכי הנפש, ובינם לבין תביעות הגוף. הרעיונות הללו יפים, אין ספק; הם יפים הרבה יותר מאשר האידיאולוגיות הציניקניות, המטאריאליסטיות, שסייעו-כה, על דרך השלילה, לשגשוגו של הניו אייג'. אתם, עם הציניות והמטאריאליזם האלה, האנושות אכן אינה יכולה לחיות. פשוט אינה יכולה (לפחות חלקה המודע/הלא-אטום/הפגיע/ייתכן ודווקא החלק היצרי והחושני במיוחד!). 

אבל הרעיונות הללו יוצרים ניכור-עצמי. ניכורו של האדם לגופו, ניכורו של האדם לאגו שלו; הרעיונות הללו מתעלמים מהסתירה המובנית בקיום האנושי, ששום עבודת טיוח מתוחכמת לא תוכל לה. מכאן תחושת הצחיחות כשקוראים/מאזינים לאידיאולגיה ניו-אייג'ית יפהיפייה וטהורה (בלי ציניות!). כי היא מתכחשת, מכחישה, חלקים באנושי.   

 

הספרות, הפרוזה בעיקר, אמיצה ותובענית הרבה יותר מהניו-אייג'. היא דורשת מהאדם להכיר במצבו השסוע, הטראגי, על כל הכאב, הבלתי נסבל לעתים, הכרוך בכך. היא דורשת מהאדם לחיות תלוי באוויר, למעשה. לכן, לספרות ופרוזה טובה יהיו לנצח אוהדים מועטים בהרבה. לקיצוניות אפיל גדול מזה שלדרך האמצע; לרכות אוהדים רבים מדרך שאינה מציעה פתרונות שלמים, שלהפך, חותרת לשקף בצלילות את האי-פתרון.

 

אוהדי הספרות המעטים, אותם אלה, החזקים-החלשים, שאינם מוכנים להתנכר לחלקים בנפשם, או לגופם. גם אם האי-התנכרות הזו מסבה להם סבל.   

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרומי  On אפריל 16, 2008 at 9:27 AM

    קצת קשה להתווכח לגבי הניו-אייג', כנושא רחב, מגוון, ולא קוהרנטי, ולכן אני אתייחס לבודהיזם דווקא.
    נכון שהבודהיזם שואף לקיום הרמוני, ונכון שבמצב של נירואנה ספרות אינה אפשרית – אבל הבודהיזם מותיר כר נרחב לספרות דווקא מתוך השאיפה לנירואנה והביקורת על מה שאינו נירואנה.
    רובנו ככולנו לא נזכה להגיע להארה. לכן המצב הקיומי שלנו מספק לסופר הבודהיסט דווקא את ההזדמנות להדגיש את כל אותם ניגודים טרגיים שעליהם אתה מדבר, והוא לא צריך להתכחש אליהם. העובדה שהוא מכיר בפתרון אפשרי לניגודים הללו אמנם מעצבת את האופן שבו הוא כותב, אבל לא שוללת את קיומם בטקסטים שלו.

  • אחת מהצפון  On אפריל 16, 2008 at 10:45 AM

    אריק, כדי לאפשר התייחסות רצינית לפוסט- האם תוכל להגדיר מהו ניו אייג' מבחינתך?
    כפי שכתב המגיב לפניי- זו לא תורה אחת.

    ואם באופן כללי ותדמיתי מדובר- "הרוחניים" מחברים בין גוף ונפש ולא מאיינים את הגוף. הם אינם סולדים ממיניות ומהפרשות (ולא משנה לאיזו מה"תורות" התכוונת).

    מה שנכון- רבים מביניהם מרדדים את שפתם ורוחם
    בסגנון דוחה (אותי, בכל אופן): תזרום, תסלח לעצמך, חבק את הילד הקטן שבך וכד'.

  • נטשה  On אפריל 16, 2008 at 10:52 AM

    כתבת:
    "הספרות, הפרוזה בעיקר, אמיצה ותובענית הרבה יותר מהניו-אייג'. היא דורשת מהאדם להכיר במצבו השסוע, הטראגי, על כל הכאב, הבלתי נסבל לעתים, הכרוך בכך"

    אבל זה בדיוק העניין. מצב האדם לא חייב להיות שסוע והכאב יכול להמנע, הכל תלוי באימון התודעה, בהבנת האשליה שבכאב, שבאידיאלים הבלתי אפשריים, בראייה כוללת יותר ואמיתית יותר של המציאות.

    כתבת "ניו אייג'" והיית צריך להשתמש במילה פחות מגונה: דת.
    בעוד שלדת יש תכלית, לספרות אין, לא תכלית קבועה בכל מקרה. היא אינה מבקשת לחנך, אלא משקפת, כשהיא במיטבה, את המאבקים הנסתרים של האדם בינו לבינו ובינו לבין סביבתו.
    הספרות לא נועדה להשפיע, בעוד שכתבים דתיים מכל סוג שהוא כן. הם נועדו לשחרר את האדם ממגבלותיו, להראות לו שיש דרך אחרת.

    דיברת על ניכור אבל אפשר לראות זאת מנקודת מבט אחרת:
    תיקון.
    תיקון החלקים הפנימיים שמקשים פעם אחר פעם על חיינו. המטרה היא לא להתנכר להם כבלתי קיימים, שהרי זה בלתי אפשרי, אבל בעבודה עצמית מסורה הם יעברו טרנספורמציה ויקרבו אותנו אל השלם שאנחנו יכולים להיות אבל איננו, משום הצדדים הללו שמקטינים אותנו כל כך.

    ואני מאמינה שכל אדם היה רוצה להלך פתאום בארץ נכריה, המנוכרת מן הסבל, מן התלות בו, מן השיפוט העצמי, ולהשתחרר כליל.
    ואם זהו ניכור- הלוואי שישרה על כולנו.

  • אריק גלסנר  On אפריל 16, 2008 at 7:07 PM

    הערתך מעניינת ומקובלת עלי. אבל חיים מוארים, תסכים אתי, הם נדירים ביותר, נדירים ביותר. ובחלק נכבד מהמקרים ה"מוארים" חיים בסוג של הונאה-עצמית.
    לאחת מהצפון: הניו-אייג' בגרסתו המרוככת מדבר על סוג של הרמוניה. נכון, כלל אינו מתכחש לגוף ולהפרשותיו. אבל הספרות מדגישה את הסתירות, את העובדה שההרמוניה היא תמיד, כמעט תמיד, זמנית. וגם אם קבועה היא כרוכה בסוג של אלימות פנימית המופעלת על המשיכות הסותרות. ושוב, אפשר לחיות בטוב, אני לא מאמין בחיים של סבל. אני מאחל לעצמי ולכל ב. ישראל חיים טובים (גניבה ספרותית התרחשה כאן). אני אבל לא מאמין גם בהתכחשות לכך שהחיים מורכבים מסתירות. יש לי תחושה, וכאדם שגדל על משנת הרב קוק, שאינה רחוקה כל כך מהגישות ההרמוניסטיות של הניו-אייג', שיש הכחשה של הסתירה.
    לנטשה, כנ,ל. אני מקווה בעבורך, בעבורי, שנגבר על הסבל. אני מאמין ביכולת הזו אבל, בפרפרזה על פרויד, אני מאמין באושר-מתון-נסבל.

  • שירלי  On אפריל 16, 2008 at 10:40 PM

    קראתי פעם בביוגרפיה על הרב קוק, שברנר הלך לאיזו הרצאה שלו, וכשיצא שאלו אותו איך היה והוא אמר:"אורות אורות אורות, ואני, רק חושך לי בין חדרי לבי" (או משהו כזה).
    (-:

    בגדול האבחנה שלך נשמעת נכונה, כלומר בין הספרות האיזמלית לניו אייג' האיינג'לי, אבל נראה לי שאתה מקטלג דברים נמהר מדי.

    קבלה למשל. קבלה זה קורפוס ספרותי ודתי כל כך ענף. איך אפשר לצמצם אותו לכדי אידאה מסויימת? יש שם גישות סותרות. אני לא מדברת על הקבלה מתוּוֵכת המכונים למיניהם, אלא על אלפי הטקסטים הקיימים ומתארים את המציאות (תחתונים ועליונים) בצורות שונות . נכון שבחלק מהמקומות הרעיון של התיקון מרכזי (ואולי גם אסקפיסטי בו זמנית, גלות וחורבן והדרכים להתגבר עליהם דרך מיסטיקה), אבל זה ממש לא הכל! לפעמים התיאורים הם תיאורי מראה של המציאות ובמקסימום מציעים איזו תובנונת שתפליט קרעחץ של נחת, או להיפך, של ייאוש. הרמוניה? לא ממש.

    אני רוצה להביא פה דוגמית:
    הזוהר נדרש לדרישתו של האל כלפי הנביא הושע לקחת לו אישה זונה כדי להרגיש מקרוב מה זה האומה הזונה (וגם להוליד ילדה בשם לא רוחמה וכיו"ב). מעשה לא ניו אייג'י בעליל. מה לזוהר יש לומר על זה?

    ההיכל הראשון. התחלה תוך אמונה, והוא ההתחלה לסוד האמונה [שהוא סוד מבנה הספירות, או לי נראה יותר נכון, סוד איך הספירות מתנקזות אל המלכות] ובמדרגות של חזון האמונה. נביאי אמת היו רואים מתוך אספקלריא שלא מאירה [מלכות] ובגלל שהיא התחלת האמונה כתוב "תחלת דבר ה' בהושע" כי ראה מתוך המדרגה הזו שהיא התחלת כל המדרגות לעלות למעלה וסוף כל המדרגות לרדת למטה. ובגלל שהושע ראה מתוך ההתחלה הזו [שהיא] סוף כל המדרגות הוא היה צריך לקחת אותה אשת זנונים מכיון שישראל נאחזו ונמשכו משמה למטה אצל אותו מקום שנקרא אשת זנונים מכיון שעזבו ולא דבקו באותה אשת חיל. ומשם ראה את כל ההיכלות שהם בצד הטומאה, כולם היכלות טמאים, הם מטמאים למי שדבק בהם, ובגלל זה כתוב קח לך אשת זנונים. האם נביא אמת זקוק לזה? אלא, בגלל שאסור לבן אדם ליכנס באותם ההיכלות, בכדי שלא יימשך אחריהם, כמו שנח עשה, כמ"ש וישת מן היין וישכר ויתגל. והושע פחד להסתכל באותם היכלות שישראל נטמאו ונדבקו בהם, שלא יימשך אחריהם…עד שאמר לו [אלהים] קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וכתוב וילך ויקח את גמר בת דבלים [עייני פסחים פ"ז סוף ע"א גמר שהכל גומרים בה (כנראה מקור המילה היפה)] לדעת במה דבקו ונטמאו ועזבו את סוד האמונה עבור אל נכר, ועל זה ראה מתוך ההיכל הזה התחלת כל המדרגות .
    (זוהר חלק ב' דף רמה/א).

    מה יש לנו פה? הזוהר מבקש מהושע להתהלך בביבים כדי להרגיש מה זה, אחרת לא יוכל לראות טוב את דבר האל.
    יש פה טרמינולוגיה של טומאה וטהרה, אבל מורכבת. הוא דווקא נדרש, כנביא, להתהלך במכוני הליווי (וזה כבר אמרת, בצדק, כרוך בספרות טובה (-:

    ויש עוד הרבה. דווקא הקבלה ערה מאד לעולם הגופני, (ואף פעם לא דחפה להתנזרות וסיגופים, ושנאת הגוף). תיאורי האל אנתרופומורפיים, עד כדי תיאורים מדוייקים של איבר המין שלו. המשפחה השמימית מטורפת. כולל גילויי עריות. (לפעמים דווקא מה שקורה שם, יכול להעיד על הכאן). רצית ספרות שעוסקת בסקס? יש לך את זה שם לגמרי בשפע. ארוטיקה בלי סוף.

    ספרות טובה עושה עבודת מראה טובה וכך גם קורפוסים ספרותיים מיסטיים מסויימים (לא מדברת כרגע על האפקט שהם יוצרים אלא על התכנים, הרעיונות).
    אבחנתך גורפת מדי.

    (ועוד לא דיברנו על המזרח. ספר הזן של ג'ושו, למשל. ספרות מצויינת, ולא הרמונית בעליל, להיפך. חדה כחרב).

  • אריק גלסנר  On אפריל 17, 2008 at 1:07 AM

    תודה על המידע והתובנות (וגם על בין השטין – (: ).
    ועדיין, ועדיין, גאולה דרך הביבים אבל גאולה. כלומר, הזוהר כדת הוא בעל אופק גאולי.
    אני לא כופר באפשרות לגאולה, ואולי גם "הספרות", שמיניתי עצמי בעזות מצח יש להודות לדבר בשמה אינה כופרת בכך. אבל נדמה לי שהגאולה הספרותית – כמו הסיום של "החטא ועונשו", למשל; כמו, כמובן, הסיומים של יצירות ברנר – כרוכה בהכרה חורקת-שן בויתור שנדרש על מנת להיגאל. נדמה לי, שבמשיחיות המיסטית הדתית, או בפיתוחים המוכרים לי של הניו-אייג' אין כיבוד של הויתור הזה. אבל בהחלט יש לי מה ללמוד והספר שציינת על הכוונת (כשאתפנה מלקרוא את ספרות הגאולה של רבני-המכר הישראליים…)

  • שירלי  On אפריל 17, 2008 at 11:33 AM

    שוב, אריק, בגדול אתה צודק, כפי שאמרתי בתחילת דבריי, אבל הייתי רוצה להציע הבחנה קצת אחרת. כשם שיש כל מיני סוגים של ספרויות, כך יש כל מיני סוגים של טקסטים דתיים.

    נראה לי שמדוויק יותר יהיה לומר שגם בקורפוס הדתי שני הקצוות קיימים. בדיוק כשם שמעטים קוראים את ברנר, לעומת רבי המכר הגאוליים (קתרסיס אמרנו?), כך גם בחיי הדת. הרמב"ם כתב את "מורה נבוכים" למתי מעט. בדיוק לאותם שעליהם הפנטזייה החזל"ית, למשל, האגדות על עולם טוב ומיטיב והתשובות המוכנות מראש על אלוהים וטיבו, לא הצליחו לעבוד . לנבוכים, לספקנים.(הוא כתב את זה לתלמידו האחד,, הבודד).
    יש בדיחה על זה:
    יהודי יושב במטוס עם איזה ספר, ולידו גוי קורא ספר ניו אייג'י "שבעה חוקים להצלחה" או משהו כזה. היהודי רואה אותו ומסתיר קצת, מרב "תשע דרכים להפוך את החיים למקום שהיית רוצה להיות בו", בושה את הספר שלו. בסוף הגוי שואל "מה יש לך ביד"? והיהודי, ממלמל בבושה, בלחש: "מורה נבוכים".
    הרמב"ם הסתיר שם, בין השיטין כפירה במיטבה. בכל תרבות הם קיימים, המכרסמים המחוררים האלה (-:

    וכך גם במרחבי הספרות המיסטית. יש צורך עממי בגאולה. אי אפשר להתכחש לו. אולי בכל אדם הצורך הזה קיים וראוי להיות קיים, אבל יש גם אנשים שזה לא עובד עליהם, עטיפות הצלופן האלה, והספק המכרסם גדול מדי.(הכי יפה שהם קיימים בכפיפה אחת, בדיסטורשן בלתי נסבל. התקווה באנוש, והייאוש התהומי ממנו).
    אם חפצה נפשך בעיון בחלק הזה של הדת, אולי הזוהר אינו הכתובת הכי מדוייקת (אם כי יש גם שם חלקים בללתי גאוליים בעליל)סתם אסתטיקה צרופה ויפהפייה.

    ישנה חסידות אחת,חריגה למדי, החסידות מבית מדרשו של ר' מרדכי ליינער מאיזביצ'ה , בעל מי השילוח. יש עליו ועל חסידותו וחסידויות קרובות (הקוצקער הדכאוני, ר' שמחה בונם מפשיסחא, האינדיבידואליסט הקיצוני) מאמר יפה של רחל אליאור: "תמורות במחשבה הדתית בחסידות פולין, בין 'יראה' ו'אהבה' ל'עומק וגוון' ", תרביץ סב, תשנ"ג). היא מסכמת את גישתם: "נקודת המוצא של עבודת האדם היא אי ודאות וספקנות הנובעות מיחסיות הזמן והמקום ומריבוי הלבושים והמהויות המונחים ביסודה של המציאות".

    הרבה ספק, חתירה למצוא את השאלות בפנים, האמת עולה שם בחשיבותה על הגאולה,תמיד תבדוק איפה אתה עובד על עצמך, ושוב ושוב, ייאוש טוב.

  • חני  On אפריל 17, 2008 at 12:36 PM

    נגעת בשני תחומים קרובים מאוד לליבי – הספרות והבודהיזם, וניסחת יפה קשיים שהעסיקו גם אותי.
    ראשית אני רוצה לעשות הפרדה בין הבודהיזם והניו אייג'. הבודהיזם זאת תורה עתיקה , כמו היהדות, עם זרמים ותפישות שונים.
    הזרם הקרוב לליבי הוא הזן בודהיזם שלפי הבנתי דווקא מעודד מאוד את ההתבוננות במציאות כפי שהיא.אני יכולה להעיד שלי ההליכה בדרך הזאת, לפחות תקופה מסויימת, עשתה מאוד טוב, אבל אני יכולה להבין על מה אתה מדבר. מתוך הרצון להיות "מוארים" יכולה לעלות הדחקה של רגשות שליליים, התנכרות לגוף, אשליות – הסכנות שהצבעת עליהן, ואולי זאת באמת הסיבה שבגללה היום אני כבר פחות בעניין באופן מעשי, אם כי נותרה לי פינה חמה בלב לדרך הזאת.
    ובהזדמנות הזאת: חג שמח!
    וחסר לתגובה הזאת שהיא תימחק לי כמו הקודמת שכתבתי…

  • אריק גלסנר  On אפריל 18, 2008 at 11:52 AM

    גם לך, חני!
    ובקשר לדיונון שרבע-התפתח בבלוג הזה, רציתי להוסיף משהו: בניגוד לתיאוריות המזרחיות, שעד כמה שאני מכיר יש בהן משהו קיצוני, תביעה לויתור קיצונית (שוב, מהיכרותי המוגבלת"), נראית לי מעניינת דווקא גישה שצמחה בתוך התרבות המערבית והיא הסטוֹאה. אני לא מכיר מספיק אבל מפה ומשם, ההתנהלות הסטואית (אנשים לא אוהבים את המילה "התנהלות", משום מה, למרות שזו מילה תנ"כית) נראית לי מעניינת כי היא פרגמטית ולא טוטאלית בשיפוטיה.

  • שירלי  On אפריל 18, 2008 at 7:15 PM

    פארדוכסים…
    כן. תפיסה שמכילה מורכבות וניגודים כבר נשמעת טוב.
    וגם פה, צריך לערוך הבחנה בין תפיסת היקום והמוסר לבין ההשלכות הפראקטיות הנגזרות מהן
    כלומר, מה עושים בפועל. (לא תמיד הן באות בכפיפה אחת).
    זה חיוני במיוחד למציאות הישראלית.
    מכאן, אגב הבעייתיות הטמונה בהשוואת ספרות לפרוגרמת חיים. כי כוחה של הספרות: במראה שהיא מציבה. לחיות את זה?
    או.קי. אפשר להכיל את הסתירות, לנסות להתנהל עם השסע, אבל המציאות תובעת יותר.

    לא בטוח שאפשר לכונן את ההתייחסות למציאות רק באמצעות אחת מן הדרכים.

    (ואגב, אנחנו מכירים פראגמנטים טקסטואלים שנשארו. היום חוקרים גם יותר את דרך החיים של אותם פילוסופים קדמונים. לא בטוח שהם לא הסתייעו בכל מיני פראקטיקות שהיו מסווגות היום כניו אייג'יות.

    מסתבר שהאקדמיה שלהם התנהלה קצת אחרת.

    (יש הבדל בין ליצור פילוסופיה לבין להעבירה הלאה).

  • שירלי  On אפריל 18, 2008 at 7:51 PM

    כשאני מדברת על תביעות המציאות, אני מנסה להבין,
    כשאתה מבקש מאנשים לחיות בסתירותיהם הספרותיות, מי האיש הזה שעומד לנגד עיניך? בוהמיין בשנות השלושים? אמא שמגדלת שלושה ילדים? קשיש בן שמונים ושתיים שחי מקצבה של ביטוח לאומי? מנהיג בהסתדרות?

    המראה שהם רואים באמצעות ספרות חדה יכולה לזעזע להם את החיים, אבל איך הם ממשיכים הלאה? ומהו האומץ הזה שאתה מציע עבורם? ובאיזה שלב של חייהם?

    בכל אופן, תודה על הדברים שהעלית, דווקא כך, בסתירתם. זה עוזר לי לכוונן, לחדד (או אולי לרכך) כמה דברים לעצמי, שאני מסתובבת איתם הרבה זמן בלי מוצא.

  • אריק גלסנר  On אפריל 19, 2008 at 12:12 AM

    אני חוכך בדעתי בעצמי בנושאים הללו. כתבתי את הפוסט כתגובה, סלידה ליתר דיוק, מפטפטת שאני שומע סביבי על ויתורים על האגו או מאנשים שמחפשים פתרונות-חיים הרמוניים ובטוחים שימצאו אותם.
    אני חושב שהאפשרות להיות מאושר כרוכה בויתור ובחריקת שיניים מסויימת (אולי שיניים זה לא האיבר הנכון לתיאור מה שדורש חריקה).
    אני כן מאמין באפשרות לאושר, ואני מאחל לעצמי להגיע לשם ומהר, אבל לא באמצעות סירוס אגו ומין ולא באמצעות כזבים של קיום הרמוניסטי.
    ולגבי הספרות: אני חושב שהספרות מאפשרת לך לחוות את הטראגיות של הקיום גם אם במישור האישי התגברת עליו; כלומר, התגברת עליו באמצעות הויתור המסוים – וראית עולמך בחייך והספרות, ממרחק בטוח, כשאתה שוכב במיטתך וקורא מילים (ומילים, לא תמונות; זה קריטי) אתה יכול לאלחש את הרמץ בנפש שמודע לויתור – ואותו נאלצת להדחיק מעט, כדי לזכות באושרך – כלומר, אתה מאלחש אותו דווקא על ידי ההתייחסות עליו. עמוק כמוק, בתהום-ההדחקה, הוא דורש ליטוף, הויתור הטראגי, התייחסות. וזו יכולה לעשות הספרות.
    כך שיש לה תפקיד בריבוי האושר דווקא על ידי ההתייחסות לכאב.
    טוב, זה לא מעובד אבל זה הכיוון של מה שאני חושב. ואני צריך להמשיך לחשוב על כך.

  • שירלי  On אפריל 21, 2008 at 12:32 AM

    הלא מעובד הזה שלך, כתוב יפה.
    התיאור של הנגיעה ברמץ המודחק דיבר אליי.
    ונדמה לי שהתהליך כולו אינו כלל תהליך לינארי, כלומר, ההתגברות הזאת במישור האישי,שהזכרת כאילו היא דבר מה שקרה ועתה נותר לבַכּוֹתוֹ.

    אנחנו חיים את קיומנו הטראגי ואת הוויתור על האמת הכרוכה בו, לצורך התמודדות ותפקוד, ואת רגעי האושר הספורים, בהבלחות ובקדימה ואחורה.
    בגלל זה אני כל כך אוהבת לקרוא טקסטים מיסטיים, מה שמכונה "ספרות סוד", כי מהו הסוד אם לא הבלחת הרמץ? נגיעה קטנה גדולה באמת קיומית כלשהי, שנרמסת תחת אבק היומיום המשחר קדימה?
    בדל של רגש, של חוויה, של מחשבה. שניים שהלכו בדרך ודיברו, ומשהו הבזיק להם. אישה ששמה לב ואמרה לאישהּ כי היא רוצה שמעשה האהבה יקרה במרחב שלה, על קוציו ודרדריו, מבכרת את הכניסה אליה , לשדה האבנים ,מההליכה לארמונותיו (זוהר פרשת ויצא, למשל).ונוגעת ברמץ הוויתור שכל כך הרבה נשים עושות.
    הטקסט המבליע את הצרכים והכמיהות וההבנות. ודורש הקשבה פנימה והחוצה,ממש כפי(אני משערת) שעולה מן התיאור שלך, בקריאתך.הספרותית
    אני מחזיקה בתפיסת עולם הומאופתית (תיסלח לי על הפומפוזיות, ואתנער מיד מן הטעות הכרוכה בשיוכה האוטומטי לניו אייג'), ולכן דברייך על הדומה הנוגע בדומה, במישור הספרותי מדבר אליי מאד.
    אותו פער תהומי בין מצגת השווא של החיים , ובין ההתחוללות הפנימית. באמת, בתפיסות הניו אייג' (אם נשים אותן לרגע תחת גג פח אחד, גס ורועש), יש נטייה לטפל "בנוגד", להכניס כוחות כאלה או אחרים למרחב הנפשי. כאילו די באמירה או במחשבה ה"מוארת" כדי לעשות מהפכה במערך הנפשי ה"חשוך" .
    (מה שנקרא: מן השפה ולחוץ, תרתי משמע).
    ועניין אותי לדעת, בהמשך למה שכתבת, מדוע ההעדפה של המלים על פני התמונות כל כך קריטית בעיניך.

  • אריק גלסנר  On אפריל 21, 2008 at 5:07 PM

    מעניינים דברייך.
    תמונה, בניגוד לשפה, היא שכפול העולם. שפה היא התמרתו. תמונה היא גוף; שפה היא נפש. (הנחרצות רק לשם התמצות).
    לדעתי ניחומים והתגברות על העולם אפשר לעשות דרך השפה ביתר קלות מאשר דרך התמונות. התמונה היא תרבות-הצלם בעיניי. זה נשמע קיצוני – ואני לא קיצוני במיוחד – אבל חלק מהכוח של הספרות היא היותה נעוצה במסורת היהודית-נוצרית של הכתיבה ולא במסורת היוונית של הגוף.

  • איתי()  On אפריל 21, 2008 at 10:48 PM

    היי אריק,
    נגעת כאן בנושא שמאד מעסיק אותי. הסתירה בין האמנות לבודהיזם, בין "האמן המיוסר" ל"יוגי המאושר"… בנימה עלי מוהרית אומר, שטרם מצאתי תשובה לסוגיה זו.
    בהמשך לדרומי וחני, כמה דברים:
    בבודהיזם, האמת הנעלה הראשונה מתוך ארבע, היא "קיום הסבל". זה הבסיס, ולא הבלים על יקום הרמוני ומאושר בלה לה לנד.
    "סבל" כאן משמעו דוּקהַה – שניתן גם לתרגם כ"חוסר שביעות רצון", הנובע בין השאר מכך ש-
    1. אין לדברים קיום עצמאי (כלומר הם תלויים בדברים אחרים לקיומם. זה קרוי אנאטה)
    2. כל קיום הוא בן חלוף – אניצַ'ה.

    בזן בודהיזם, לוקחים לפעמים את הגישה היחסותית הזאת צעד אחד קדימה, וכותבים בלשון פרדוכסלית (שמהדהדת את הסתירות שבקיום האנושי, עליהן דיברת). למשל
    "הנה הגיבן שו. סנטרו תקוע בטבורו, כתפיו מעל לראשו. קרביו – תחתונים למעלה עליונים למטה. (..) הוא תופר וכובס וכך יש לו די כדי למלא את בטנו.
    ..כשהשלטון מגייס עובדים לעבודות כפיה – הוא, כבעל מום, פטור מלקיים את המכסה
    והנה, אפילו זה ש*גופו* מעוות, מקיים את עצמו וחי עד תומן את השנים שהעניקו לו השמיים. שערו בנפשכם כמה שפר חלקו של זה שמידותיו הטובות מעוותות."
    [צ'ואנג טסה, קולות האדמה. תרגם יואל הופמן]

    באופן אישי, בעבר פעמה בי התשוקה להיות אמן, שבדיעבד היתה כרוכה בהערצת דימוי האמן הסובל, ואן גוך, ג'ים מוריסון קפקא וכל השאר. ההכרות עם הבודהיזם הזניקה אותי קדימה מבחינת בגרות רגשית, והביאה לי אושר שלא ידעתי שאני מסוגל לו. להרגשתי, התובנות שלי, וגם הכתיבה, לא נפגמו, להפך.

  • אריק גלסנר  On אפריל 22, 2008 at 1:00 AM

    תודה על הדברים. מחכים

  • שירלי  On אפריל 22, 2008 at 12:30 PM

    תמונה היא באמת איבר קפוא בגוף , שעושה בו מאמצי הפשרה והחייאה, בלי תועלת. (אולי בגלל זה החברה הישראלית בקומה היום, כי למרות המילה המתעתעת "הנפשה", כל ההוּ הַא של התנועות בצלמית הטלויזיה, לא מצליח להחיות את מה שקפא בנפש הקולקטיבית מעודף שעות צפייה.
    הכתיבה יש לה כוחות חיוּת אף על פי שהמסורת היהודית נוצרת בתוכה גם מסורת אוראלית לא מבוטלת (עדיין בגבולות השפה, כמובן).
    ומעבר לפוטנציאל של האותיות לחולל חיים, הדרישה של הכתיבה לאחוז בקולמוס או מקלדת ולהוציא משהו מעצמך, במקום להיות פאסיבי מול התמונות, כבר יש בה להפשיר מעט איזה רסיס מושלג בנשמה.

  • ד  On אפריל 24, 2008 at 9:29 PM

    והפעם התובנה הקטנה הזו מאוד עניינה אותי ונגעה לי. תודה רבה לך.
    קוראת מתמידה מאוד.

  • אריק גלסנר  On אפריל 25, 2008 at 1:20 AM

    רוני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: