על "אדום עתיק" של גבריאלה אביגור-רותם

שתי דמויות עומדות במרכז "אדום עתיק", הרומן החדש (והארוך) של גבריאלה אביגור-רותם. רעננה, מעצבת בגדים בשנות השלושים לחייה, ובארי, ארכיטקט בשנות החמישים לחייו. הרומן, המתרחש בשש השנים שבין רצח רבין לפרוץ האינתיפאדה השנייה, נחלק בין המונולוגים של השניים, הנמסרים לנו לסירוגין.

 

רעננה, בת למשפחה מסועפת ביותר, ששורשיה נטועים עמוק בראשית הציונות, נקלעת לרומן הרסני עם גבר נשוי, בעלה של דודתה האמנית שהתאבדה. כשהרומן מתנפץ, רעננה מתרסקת וכמעט צועדת בעקבות דודתה, היא עוברת עם אימהּ מהמרכז למושב מבודד בגליל. בעקבות פגישה אקראית עם בארי, גרוש פעמיים ואב לבת פמיניסטית ודעתנית, שגר בחיפה, מתחילה פרשיית אהבים הססנית ומפותלת (ונטולת-משגלים) בין השניים.

 

אבל הסופרת לא רצתה לספר רק על רומן בין גבר אחד לאישה אחת, מפותל והססני ככל שיהיה. היא רצתה יותר מזה. היא רצתה, ראשית, לספר על משפחה ישראלית, "מלח הארץ", שהציונות בשבילה היא עסק משפחתי. בפאמיליאריות הזו, למשל, סבתהּ המיתולוגית של רעננה, צופקה, בת המאה, מגיבה לרצח רבין: "הבן של רוזה – הרגו אותו!" (עמ' 16). וכך אנחנו מתוודעים לשלל דמויות ססגוניות מבני המשפחה: הדוד אבינועם, הביטחוניסט ופריק של ידיעת הארץ, הדודה זרובבלה הגנדרנית' והאחות טלוש, היורדות מהארץ, האימא רוחמה, שאחרי מות האב, בית"רי שהיה על ה"אלטלנה", "יוצאת מהארון" ומתגלית כשמאלנית מצפוניסטית שמצטרפת ל"ארבע אמהות" ועוד ועוד. עוד רצתה הסופרת לומר משהו על נשיות, יחסי אם-בת ופמיניזם, ולכן היא מתמקדת ביחסים בין רעננה לאימה: "אם הרכב ייתקע לך, את מי תקללי? את הבגאז' או המנוע? אבאים זה הצד של האין-מנוע, לא? (עמ' 73). לכן היא גם שולחת את רעננה לביקור בקורס ללימודי מגדר. לבסוף, רצתה הסופרת לומר משהו על הקרבה בין ימי האינתיפאדה השנייה לראשית הציונות. לכן, בין המונולוגים של בארי ורעננה, בין ההחמצות האינסופיות המאפיינות את יחסיהם, שזורים קטעי פרוזה הכתובים במכוון בעברית ארכאית מצמתים מרכזיים בעבר הציוני (ובעיקר כאלה הקשורים בנשים): רחל המשוררת על ספינת ה"רוסלאן", דבורה בארון הגולה באלכסנדריה בימי מלחמת העולם הראשונה, מבט של חלוצה על יום נפילת תל חי, ברנר באבו כביר ביום הירצחו, וכמה וכמה קטעים הקשורים בשרה אהרונסון ובגברים השרמנטיים שסבוה כדבורים.

 

אבל למרות הכוונות הטובות, ולמרות הימצאותם של קטעים מבריקים ורבי כשרון פה ושם, העסק לא עובד. הוא לא עובד מכמה סיבות עיקריות. הראשונה היא המאמץ והזיעה שניכרים בטקסט, ובעיקר בלשונו. הלשון של צמד הגיבורים עשירה מאד ומשלבת סלנג, שפה גבוהה, ביטויים באנגלית, ביידיש ובערבית, והיא גם מלאת שנינה. נעה בין רבדים, כמו שאומרים. למשל, רעננה: "למחרת דיאלתי לטלוש: אמא עשתה פרסה לפרינג' של השמאל" (עמ' 151). ועוד דוגמה מרעננה: "יכול להיות שהז"ל הנ"ל היה באמת מופת-דה-מופת והז"לית בקושי עשתה צל" (עמ' 75). או, למשל, בארי: "ואילו היית מת היום, אז מה; אתה מת. המשמרת שלך הסתיימה. אתה תחזיר ציוד ותסופח למחלקת ישני-עפר. תוצא ל'רגילה' בלתי רגילה" (עמ' 103). אבל השנינות והדחיסות הלשונית הזו, שגובלת לעתים אכן בוירטואוזיות, "העסיסיות" הרב רובדית הזו, מייגעת. היא מייגעת כי היא מוגזמת; היא מייגעת כי היא מייצרת תחושה של עליצות כפויה מלמעלה, ביד הסופרת, ולא מלמטה, מהדמויות עצמן, וכך נוצרת תחושה של עליצות ו"חגיגה" לשונית מזויפות.

 

בקטעים ההיסטוריים הוירטואוזיות הלשונית של הסופרת מגיעה לפסגות. אבל זו וירטואוזיות ריקה, אטיודים בכתיבה ארכאית, כיוון שהקטעים אינם בוראים סיפורים שלא שמענו עליהם והם ראוותניים, אך בייחוד: הם מודבקים לעלילה בת זמננו.  

 

התימה "הפמיניסטית" ששזורה ברומן מציגה פמיניזם ילדותי, בכייני ומביך. כך, למשל, מלינה חברתה הפמיניסטית-מגדריסטית של רעננה: "אחד העם, למשל, הוא יש לו מצבה מכובדת משיש ורוד, ולאשתו יש מצבה שטוחה, ומה כתוב עליה? פ.נ. רבקה, אשת אחד העם. כאילו, כל הזמן היא אשתו. וביאליק לא יותר טוב. לו יש מצבה גדולה, ולידו, בחצי גודל, מאניה ביאליק, רעיית המשורר ח"נ ביאליק. ועל אולגה ברש כתבו, אלמנת הסופר אשר ברש" (עמ' 70). וכך מחנכת את שומעות לקחה המרצה הסמכותית ללימודי מגדר, גולדי: "אירה יאן (…) אצלנו נזכרים בה רק אפרופו ביאליק, כועסת גולדי,  כמו שבצילה בינדר נזכרים אפרופו אלתרמן" (עמ' 275). גם הדיון ביחסי אם-בת אינו נובע בטבעיות מהטקסט, אלא כמו מהבהב לקורא בבוטות: "עצור! טקסט רציני לפניך! כעת נעסוק ביחסי אמהות ובנות על פני שלושה דורות!". ממש אין צורך בעטיפה האחורית המדגישה שהטקסט דן "בעיקר (ביחסים) בין נשים לנשים". הרומן עצמו בנקודה הזו הופך להיות טקסט של כריכה אחורית: דקלרטיבי, שכלתני, חשוף. גם המבט ההיסטורי לאחור, שמנסה למצוא איזה "סיסטרהוד" ו"גירל-פאואר" בעלייה השנייה, למשל במפגש מומצא בין רחל המשוררת לשרה אהרונסון, מאולץ ושטחי.

 

אבל בצד הזיעה הלשונית הניגרת מבין השורות הבעיה החמורה ביותר בטקסט היא התחושה שהרומן בין צמד הגיבורים אינו טבעי אלא מומצא-בידיים. הרומן הגימנזיסטי בין השניים, רווי ההחמצות ומעוט-המשגלים, נמתח באופן מלאכותי, על מנת שהספר יתפוס נפח (כי אם לא איכות אולי הכמות תעזור). כשהצמד נפגש בתל אביב הבת הדעתנית של בארי, שנוכחת בפגישה, הורסת אותה, וכשהם קובעים בזיכרון יעקב פוגש בארי במקרה קליינטית שרעננה חושבת לאהובתו וכולי. מין "קומדיה של טעויות" שמותחת את הרומן לחינם. וכשהשניים מתאחדים לבסוף, השבח לאל, פעם אחת בודדה, מתחילה מחדש סאגה נוספת של החמצות: פעם הוא לא עונה לטלפון ופעם היא, פעם היא רוצה לספר לו על ההריון ופעם לא. אחרי שנפגשו סוף סוף לדק הם שוב נפרדים לעד.

 

התוכחה שהרומן הזה מעורר במבקר מועצמת בגלל הכשרון הברור של הסופרת הנידונה כאן. לו היה הרומן פחות מתאמץ להיות שנון ופשוט נותן לכשרון הלשוני של הסופרת לנבוע בטבעיות, לו הייתה הסופרת שוקדת יותר על הפחת חיים בצמד דמויותיה (שלעתים באמת נעורות לחיים ואז חוזרות להיות מריונטות), לו הייתה בוררת את האמירה הפמיניסטית-היסטורית המעניינת מתוך המוץ הבכייני, לו הייתה שוקדת על יצירת קשר אמיץ יותר בין מקטעי העבר לסיפור האהבה בהווה, היה הרומן הזה יכול להיות רומן מוצלח. גם במצבו הנוכחי של הרומן מצליחה אביגור-רותם לומר משהו על החזרתיות המעגלית הטראגית של ההיסטוריה הציונית, שעלתה למודעות בחריפות עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. היא מצליחה לומר את זה ממש בסוף הרומן, בפרודיה הפסימית שהיא עורכת על הסיום המפורסם של "מכאן ומכאן" לברנר, הסיום האופטימי-חורק-השיניים של "כל החשבון לא נגמר" (אצל אביגור-רותם מסתיים הרומן בפסימיות פרודית כך: "שמעתן חדשות? זה לא נגמר, כל העסק הזה, עושה רושם שזה רק מתחיל"). זה הרגע בו מתלכד העבר בהווה, הלשון הארכאית חודרת להווה הסלנגי העולץ, הרומן מייצר סוף סוף אמירה משמעותית. אבל זה מועט מדי ומאוחר מדי.

 

 

    

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרומי  On אפריל 24, 2008 at 9:00 PM

    http://svorai.blogli.co.il

  • תולעת ספרים סקרנית  On אפריל 26, 2008 at 9:20 AM

    תקרא את הספרים של צרויה שלו. יש שם מספיק תאורים פלסטיים שיעוררו ויפיחו חיים גם באבריהם של דיירי המחלקה הסיעודית בדיור המוגן ברעננה.
    זה עידן הפאסט-תרבות כנראה. אם משאירים משהו לדמיון זה לא עובד. צריך לתת תמונה פלסטית של האקט עצמו בתקריה גניקולוגי. אם אפשר בבקשה עוד תצלום. אולי בכלל סרט. רק אז נבין. רק אז הפנטסיה תזרים דם ממוחינו לאברינו המוצנעים

    מעניין שמה שאצלך נראה כמכשלה, אצלי זה הישג. סוף כל סוף סופר ישראלי עכשווי שמוכן להתאמץ.
    נדמה לך שהטקסטים של פוקנר יצאו לו מהשרוול?
    אתה מחפש ספרים רזים של מישהו שקם בבוקר והחליט שהוא סופר? תקרא את הרומן של….גלסנר.

    לסיכום: ספר נהדר. ספר דרשני. ספר מאתגר. ספר שצריך וכדאי לקרוא פעמיים ויותר כדי לגלות כל פעם מחדש איזה עוד רובד ואיזה עוד הקשרים יש בין השורות שלו

  • אדום כדם  On אפריל 26, 2008 at 11:50 AM

    אדום עתיק לא יצא לפני משהו כמו 10 חודשים?
    בתגובה לקישור לגב' סבוראי.
    במקום להסתמך על הטרוניות הפרטיות של סבוראי כמו שצפוי מכל בן משפחה שנותר וחצי תאוותו בידו אני פונה לכאן:
    http://www.kinnblog.com/blog/files/adom_atik.pdf.pdf
    משום מה נראה לי לא רק יותר אוביקטיבי אלא גם הרבה יותר משכנע.
    עוד כמה סופרים קראו איזה 400 ספרים לטובת הדיוק ההיסטורי ברומן ספרותי?
    יותר מזה – עוד כמה חוקרים הטריחו את עצמם לכל כך הרבה מקורות כדי לדייק

  • תולעת ספרים  On אפריל 26, 2008 at 7:32 PM

    אני חושבת שהכותב סתם מקנא באביגור רותם שקראה 4000 ספרים רק כדי להגיע לדיוק היסטורי, ולכן היא חכמה יותר מכל הסופרים בעולם ובמיוחד יותר טובה מיוכי ברנדס אהרון אפלפלד ועגנון. .
    לפי דעתי הכותב קיבל כסף מהוצאת ספרים מסוימת אחרת איך אפשר שלא להבין שאדום עתיק הוא הספר המהותי ביותר אי פעם בספרות העולמית.

  • תולעת סקרנית  On אפריל 28, 2008 at 1:36 PM

    לך תבחר לך תפוח רקוב לכרסם

  • דלישס  On אפריל 30, 2008 at 3:58 PM

    באותה נשימה?
    בסדר- אפלפלד ואביגור רותם
    אבל ברנדיס עם מישהו מהם? עלבון לאינטיליגנציה

  • דודי  On אפריל 30, 2008 at 4:54 PM

    לא סופו של מרד אלא תחילתו, או משהו דומה.

  • דודי  On אפריל 30, 2008 at 4:55 PM

    כנראה אסור מרכאות בכותרת. הגיוני מאד.

    משפט הסיום – דומה לסיום של "מלך בשר ודם".

  • אריק גלסנר  On אפריל 30, 2008 at 6:07 PM

    נכון. צודק.

  • רותי  On ינואר 24, 2009 at 1:19 PM

    קראתי כ-200 עמודים
    עד עמוד 50 לא ידעתי על מי מדברים – אין שמות
    לא ניחשתי
    פילפולי לשון רבים מיותרים
    דמויות ערטילאיות – לא ברורות
    החלק ההיסטורי יותר מדי מלוקק
    שיחות פילוסופיות ארוכות שלא תורמות מאומה
    הפסקתי – משעמם
    דוקא אוהבת לקרוא – אבל לא להרגיש פריירית ומשועממת

  • המומה  On יולי 22, 2009 at 2:15 PM

    כתחקיר? ספר ביום זה 11 שנים בלי הפסקה…..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: