ביקורת על "קול צעדינו", של רונית מטלון, הוצאת "עם עובד"

לרונית מטלון יש סגנון עצמאי. הריאליזם שלה, שמְמפּה פיסות חיים קשות וקשות-יום, עלובות וכאלה שמנסות בהרואיות להיחלץ מעליבותן, אינו מסתפק בעצמו. מריאליזם נוקב וצונן מטלון נוסקת תדיר להפשטות, לכתיבה פיוטית, לדיונים אינטלקטואליים, לעתים לרגשנות מוּטחת, מופרזת, לעתים לכתיבה פרחית, מתריסה ומעצבנת (דוגמה לעירוב שעטנזי בין "פרחי" לאינטלקטואלי: "אחי בבגדי עבודה הכי מעאפנים, כל כך בגדי עבודה שזו כבר קריקטורה של בגדי עבודה"). הוא מיוחד, הסגנון, נדיר, לעתים מבריק, לפרקים יפה, לרגעים מזעזע, במובן הטוב. אבל הסגנון ההיברידי הייחודי הזה הוא גם זה שעומד בעוכרי הרומן החדש של מטלון, שהופך את חוויית הקריאה לאמביוולנטית. בספרות, כמו בחיים, העובדה שמישהו "מיוחד" היא גם מתכון לצרות צרורות.

"קול צעדינו" הוא רומן שמנסה להעלות באוב את דמות האם של כותבתו. סופרים שכותבים על אמם יצרו זה כבר תת ז'אנר (שתי דוגמאות חזקות: "מוות רך מאוד" של סימון דה-בובואר, ו"אומללות שמחה בחלקה" של פטר הנדקה). אי לכך יש כאן נימה דקיקה של קלישאה, של פסטיש (כלומר, פרודיה לא מכוונת). אבל הנימה דקיקה מאוד. לוּסֶט, האם, עלתה ממצרים וחיה עם שלושת ילדיה ואמה הזקנה בשכונת עוני בשולי פתח תקווה.  בשנות החמישים והשישים, בהן בעיקר מתחולל הרומן, מנסה האם לקיים את משפחתה בגבורה. אישה קשה, לוסט, עצבנית, נוירוטית, מנסה לשמור באופן חונק בגרון על כבודה העצמי (מול עשירי סביון שהיא עובדת בביתם, למשל). אישה מרה, שבעלה, מוריס, הרואי ופתטי בדרכו, נטש אותה ואת משפחתו לטובת פעילות פוליטית רדיקלית, נגד בן גוריון.

מטלון מנסה להבקיע אל תוך נפשה של האם. לנסות לסכם את חייה. החתירה הזו לסיכום, נדמה לאורך דפים ארוכים, אינה מתממשת. אבל, אז, לפתע, לפעמים, היא דווקא כן מתממשת. ההבקעה צולחת. נפש האם עומדת עירומה מול עינינו (דוגמה חונקת: "היה המבט האחד שהגיח ממנה בתצלומים: חומרה ששואפת לאיזה הדר… שפת הצילום שלה אמרה כביכול: אם נסגרה הדלת ההיא של הארוֹס הנשי, נלך עד הסוף עם החומרה"). ופעם אחת מרטיטה גם ההבקעה לנפש האב המובס, המתוודה על כשלונו לחיות "כמו כולם", על כישלונו לחיות נקודה, ולכן פנייתו לפעילות פוליטית דון קישוטית. ההבקעה פנימה מצליחה – כשהיא מצליחה – ללכוד את כאבי ההגירה והעוני; ללכוד את ההוד של חיים עלובים שהאם נאבקת בעשר אצבעותיה ובאלפי קמטי נפשה, להיחלץ מהם; ללכוד, לחשוף, את הדקדנס הלא סקסי שבתוכה מבוססת האם ומנסה לחלץ עצמה ממנו על ידי משיכה בציצת ראשה.

מטלון בחרה לספר את סיפור האם והמשפחה במבנה מרוסק, לא-כרונולוגי. זה, כמובן, "אמנותי" יותר מאשר סתם לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אבל אם בוחרים לוותר על עלילה מסורתית צריך ליצור מבנה חלופי שיפצה על היעדרה. כאן המבנה האסוציאטיבי, החשוף מדי, אינו מפצה על ההיעדר הזה והקריאה תובעת, לפיכך, סבלנות רבה. א-לה פרוסט מעצימה הסופרת רגעים זעירים בחיי האם, בוחנת אותם כמו תחת מיקרוסקופ, מפרידה אותם לנתחיהם הזעירים, מצביעה כך על עושרם של הרגעים שנבחרו להיבחן, על סמליותם, הפטאליות שלהם. לעתים הניתוח מצליח, מזהיר, עתיר יופי. אבל הטריק בסוג כתיבה כזה הוא לשוות לה מראה טבעי; להחליק את המורכבות האינסופית הטמונה בכל מחווה אנושית, ולו הזעירה, לתוך שטף הטקסט. כאן, לעתים, מרגישים את הזיעה, את ההתכוונות המאומצת לכתוב ספרות רצינית.

 ביקורת דומה יש לי על הנסיקה למופשט ולרובד האינטלקטואלי שיש כאן (דוגמה מוצלחת לנסיקה הזו, הנוגעת לתאוות שיפוץ הבית של האם: "התרוצצו בה שתי נטיות שאף פעם לא התגבשו לאידיאולוגיה נוקשה… הרוח המהפכנית-אוטופית שרוצה להחריב את הישן ולהקים חדש ומושלם תחתיו, והרוח הרפורמיסטית-ליברלית ששואפת לשפר ולתקן אפילו קצת את היש"). הטריק, גם כאן, הוא שהמטפיזי והעיוני יבקעו מאליהם מתוך הריאליזם ולא יולעטו בכוח בפיו של הקורא. כאן, לפרקים, הרובד האינטלקטואלי מואבס וגם לא תמיד משכנע.

ועוד עניין: הנפיחות. יש לי חשיפה, או וידוי.  כותבים, סופרים ועיתונאים כאחד, הם אנשים נפוחים. כל מי שחושב שיש לו משהו לומר לאומה הוא, בהגדרה, נפוח. זו המחלה המקצועית שלנו: כמו הנוכלות בקרב עורכי הדין והאטימות בקרב החיילים המקצועיים. החוכמה היא שהנפיחות לא תורגש בטקסט, שהסופר לא יטיל את צלו עליו. כאן היא מורגשת, והצל מוטל. הטקסט לא נותן לשקוע לגמרי בתוכו, כי מדי פעם מזכירה מטלון לקורא שזכות נפלה בחלקו לחסות בצלה האינטלקטואלי והספרותי.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שפי  On אפריל 27, 2008 at 1:07 PM

    "כל מי שחושב שיש לו משהו לומר לאומה הוא, בהגדרה, נפוח"… זה נכון בהגדרה הדתית, שעל פיה הכל כבר נאמר בתורה. כמו הפועל לחטוא שמצמידים לכתיבה.
    תראה, אם כבר הגדרות אז ספרות היא כולה סוג של אמנות, כמו שציור ומוזיקה, בהבדל שבספרות יש קצת הרשאה לרובד אינטלקטואלי.
    וגם לגבי מוזיקאים וציירים אנחנו שואלים את עצמנו אם יש להם מה 'לומר'.
    עכשיו תאמר לי שה'לומר' לגבי ציור ומוזיקה הוא בהשאלה, ואני אענה לך שגם לגבי ספרות ה'לומר' הוא בהשאלה.
    האם בעיניך גם מוזיקאים וציירים הם נפוחים בהגדרה?
    קראתי היום אמירה של ויקטור הוגו: "מוזיקה היא רעש חושב".

  • mאיה  On אפריל 27, 2008 at 1:38 PM

    אהבתי מאוד את ההתייחסות לעניין ה"נפיחות" – ממש נכון ומדויק.

    בעניין מוזיקה ואמנות ליצחק שפי: בלי להזכיר שמות ויצירות אז ברור שכן! אני מכירה יצירות – וזה כמובן נתון בידי המבצע שיכול לעמם, להדגיש, לרכך, בהתאם לאישיות ונטיותיו – שיש בהן את הנפח ה"הירואי" הזה, הבומבסטי, השואף "להרקיע שחקים", את הרגשנות, לפמעים כמעט עד כדי שמאלץ, לדעתי; חוץ מאשר אצל באך כמובן, לדעתי, בעיקר שלא בביצועו של גולד

    אותו דבר ביצירות אמנות

    העניין הוא שבמוזיקה ואמנות פלסטית אין את המילים, היסוד הרעיוני אינטלקטואלי, כפי שציינת. פשוט אז הנפיחות מתבטאת בדרך אחרת, במאצעות שפת של המדיום עצמו

  • mאיה  On אפריל 27, 2008 at 1:41 PM

    לא ענית לי מי הוא אותו ג'יי.די. אספ.

    ??

    סקרנית אני

  • mאיה  On אפריל 27, 2008 at 1:43 PM

    לתקן, שיש בפירוש יצירות אמנות פלסטית שקיים בהן בהחלט יסוד רעיוני ואף מילים ואף יסוד אינטלקטואלי, שבא לידי ביטוי בשפת המדיום הספציפי. אך אין בהן הגות ופרוזה

    פפפ..

  • שפי  On אפריל 27, 2008 at 2:05 PM

    לא קלטת את הטיעון שלי, מן הסתם באשמתי. אולי תביני אותו יותר טוב אם למשפט "וגם לגבי מוזיקאים וציירים אנחנו שואלים את עצמנו אם יש להם מה 'לומר'" אוסיף "שאחרת אין להם ערך".

  • אריק גלסנר  On אפריל 27, 2008 at 5:16 PM

    לשפי, מעניינת הערתך. היא נוגעת בסוגייה של "אמנות לשם אמנות" לעומת אמנות בעלת "מסר". נדמה לי, עם זאת, שאפילו בגישה אסתטיציסטית, הסופר רוצה "לומר" משהו. פלובר, האסתטיקן, רצה "לומר" משהו על נשים פרובינציאליות, על תאוות הידע (בובאר ופקושה) וכו'. האמירה אינה בהכרח הנחייה איך לחיות. ממש לא. אבל חיווי דיעה על העולם. לפיכך יש נפיחות – מבורכת, כל עוד אני לא מרגיש את האגו הפרטי של הסופר, אלא את האגו האמנותי, אם אפשר לומר כך.
    ושוב, תודה על הערתך שעדיין הותירה אותי בצריך עיון.
    מאיה-אם (זה כינוייך בפי!) די ג'יי אספ. הוא הכינוי של אסף אמדורסקי כתקליטן, באותה שפה "טכנית", מקוטעת, אנגליציסטית ואנטי-הומניסטית בה נתברכה התקופה בה זכינו לחיות.
    (אח, הפאתוס!)

  • יוסי  On אפריל 27, 2008 at 10:40 PM

    שכחת את אחד הספרים הנפלאים של בן על אמו – "הספר אשר לאמי" של אלבר כהן שהוא פנינה שלא רבות דוגמתה. נדמה לי שהוא תורגם לאחרונה מחדש.

  • אריק גלסנר  On אפריל 27, 2008 at 11:59 PM

    תודה על המידע.
    לא קראתי את הספר.
    כשאתפנה (ביולי 2105 אני מתכנן חופשה של יומיים) אשתדל לקורא.

  • mאיה  On אפריל 28, 2008 at 12:35 AM

    WOW

    ואני הלכתי עד סאלינג'ר

    מאיה-אם…? הממ
    טוב בסדר

  • נ  On אפריל 28, 2008 at 9:57 AM

    למה רק השורה האחרונה בטקסט כתובה בפונט שאפשר לקרוא אותו?

  • yossi  On אפריל 28, 2008 at 3:08 PM

    Arik – "The book of my mother (Alber Cohen) is only 80-90 pages, you can read it in an hour – you will not be sorry…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: