על אמלי נותומב

"חומצה גופריתנית" של הסופרת הבלגית אמלי נותומב (הוצאת "אסיה"; מצרפתית: חגית בת עדה) הוא רומן פרובקטיבי. הוא רומן פרובוקטיבי שנכשל אולם הוא נכשל לא משום שהוא פרובוקטיבי. ולבסוף, הוא רומן פרובוקטיבי שנכשל אך עם זאת נותר מעניין.

 

מילה על פרובוקציה. ברומן הראשון של דוסטוייבסקי אחרי חזרתו מסיביר, מחווה אחת הדמויות הציניות ברומן, דמות שמבשרת את שורת הגיבורים הניהיליסטיים של דוסטוייבסקי, ש"לו היו בני האדם חושפים את כל סודותיהם הכמוסים בפני החברה לא הייתה יכולה האנושות לעמוד אף רגע אחד בצחנה" (ציטוט חופשי מהזיכרון).

 

הפרובוקציה האמנותית היא תופעה שמציגה את היחסים המורכבים בין האמן לחברה, ולמעשה: בין היחיד לחברה. במאבק בין הפרובוקטור לחברה אין צדיקים ורשעים גמורים. הדחייה שדוחה החברה את הפרובוקטור, את היחיד משולח-הרסן, אינה דווקא "שמרנות צרת אופקים" אלא צורך של החברה להגן על קיומה. מאידך גיסא, לפעמים מה שנתפס לחברה כפרובוקציה בלתי נסבלת הוא ראיית עולם אותנטית של האמן שבוער בו הרצון לבטאה (ביצירה העברית חנוך לוין הוא הדוגמה הבולטת).

 

לומר באמנות את הדבר שאין לאומרו, להיות "פרובוקטיבי", וגם אם הפרובוקציה אותנטית, זה כשלעצמו אינו השג תרבותי משמעותי. היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר כושר הביטוי של האמן הוא בעל כוח משחרר לחלקים בחברה שהאמן היה להם לפה. היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר מצעקה מסוכסכת היא הופכת לנגינה ערבה; כלומר, כאשר "הצורה" של היצירה, האסתטיקה, "משחדת" ומרככת אותנו ואת "תוכנה", ומאפשרת לנו להאזין לקולות אנטי-סוציאליים. ולבסוף, היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר, להפך, האמן דווקא מזקק בשבילנו את "התוכן" הפרובוקטיבי וכך מאפשר לנו להתבונן בו מחוצה-לנו ו"להכיל" אותו.

אמילי נותומב היא סופרת מסקרנת מאד (ילידת 1967). ממה שאני מכיר יצירתה אפלה, אפלה באמת, ועוסקת בסוגיות הנוגעות ליחסי כוח ושליטה בחברה שלנו. ספרה "חרפות וגידופים" (ראה אור ב"עם עובד") הוא יצירה סאטירית עזה, מבחילה ומצחיקה כאחת. הסרט שנעשה על פי ספרה "בחיל וברעדה", שמתאר את קורותיה של עובדת זוטרה ממוצא בלגי העמלה בקצה שרשרת המזון של תאגיד יפני, הוא אחד הסרטים המטרידים ביותר שראיתי מימי.

 

ב"חומצה גופריתנית" צועדת נותומב צעד קדימה. נותומב בוראת תוכנית טלביזיה, מתוכניות ה"ריאליטי" שפשו בעולם המערבי בעשור האחרון. אולם ה"ריאליטי-טי.וי" בספרה של נותומב נקרא "ריכוז" ובמסגרתו נחטפים אזרחים תמימים למחנה ריכוז המנוהל בידי קאפואים, לנוכח המצלמות ולתאוות הצופים. הרייטינג של התוכנית מרקיע שחקים ולמרות מחאות וזעקות הנשמעות בעיתונים איש לא מצליח להוריד מהמרקע את התוכנית המצליחה.

 

הפרובוקציה החשופה ברומן אינה מונעת ממנו לעסוק בסוגיות חשובות ומרתקות ולכן לא הפרובוקציה כשלעצמה אחראית לכישלונו. לטעמי, הסוגיות הפחות מעניינות ברומן הן אלה היותר מובנות מאליהן בהינתן תקציר העלילה שלעיל. למשל, הביקורת על הרעבתנות של תרבות-ההמונים שדבר לא קדוש בעיניה אם תוכל לשעשע. הביקורת הזו מגיעה לשיא ברומן כאשר, למען הרייטינג, הצופים מתבקשים לערוך את "הסלקציה" בעצמם. התוכנית "ריכוז", רומזת נותומב, היא רק תוצר מסקני של תוכניות כמו ג'רי ספרינגר וריקי לייק. אבל הנקודה הזו לעוסה. גם הביקורת הסאטירית שהרומן מותח על הרלטיביזם הפוסט-מודרני אינה גולת הכותרת שלו בעיניי. כך, למשל, מצדיקה את עצמה הקאפו זְדֶנה בריאיון: "אני חושבת שאסור לשפוט אף פעם, כי מי אנחנו שנשפוט? (…) מה זה בדיוק נורמלי? מה זה בדיוק טוב, רע? זה עניין של תרבות" (עמ' 13). גם הביקורת על הקפיטליזם הדרוויניסטי (כך זדנה : "תגידו מה שתגידו, אבל אני חושבת שלא במקרה בן אדם מוצא את עצמו עם החלשים" – עמ' 14) היא ביקורת מוצדקת אך שחוקה.

 

הנקודות בהן נותומב מקורית באמת, בהן היא מתגלה כסופרת חשובה, הן אחרות. נותומב פורשת בלב הרומן את סיפור ההתאהבות של הקאפו הלא-מבריקה וחסרת-החן זדנה באסירה היפה, החכמה והאצילית, פאנוניק. המפגש בין השתיים, בין בעלת הכוח חסרת החן לחסרת הכוח בעלת החן הופך לביקורת מצמררת על השיטה החברתית ה"הגיונית" וחסינת-הביקורת מכולן: המריטוקרטיה. המריטוקרטיה, שלטון המוכשרים, הוא יסוד מוסד במערכת החברתית המערבית. מי שנולד עם חושי יזמות כלכלית ממולחים, מי שנולד עם כשרון מתמטי חריף, מי שנולד יפה זכאי ליותר בעולם מריטוקרטי. ולכאורה, מה ניתן לומר נגד זה? זו הרי הכרעה של הטבע. אבל האמת היא שמבקרים חברתיים נידחים ומקוריים הצביעו על זה שאי אפשר לפתור אולי את הבעיות שמניבה המריטוקרטיה אבל זה לא אומר שהן תעלמנה וזה לא אומר, לפיכך, שאי-יציבות חברתית לא תישאר עמנו תמיד. נותומב מצטרפת כאן לבעלי הראייה החדה הללו ועושה זאת באופן מקורי ביותר. "בזמנים רגילים אנשים כמוך לא נפגשים עם אנשים כמוני" (עמ' 149), מטיחה זדנה בפאנוניק. כשהיא רואה את אחד האסירים נושא חן בעיניה של פאנוניק, היא מתפלצת מהמחשבה שזה שבכוחה "לשלוח אל מותו ברגע שיתחשק לה, עלה עליה בכוחו; בכוח לשאת חן" (עמ' 89). מחנה הריכוז מתפרש כך לא כביקורת על עולם הטלביזיה העכשווי אלא כנקמה הנוראה של אלה שנמצאים בתחתית "השיטה" המריטוקרטית, כמרד הקיומי של חסרי החן והכשרון נגד הסדר "ההגיוני" הקיים.

 

נקודה מרתקת נוספת ברומן היא סוגיית הדת. פאנוניק נאלצת לראשונה בחייה לבחון את סוגיית אמונתה באלוהים לנוכח ייסוריה. אבל ייסוריה הם אלה שבו זמנית מצריכים את האלוהות ומכחישים אותה. נותומב מעבירה את גיבורתה בשורה של הרהורים מטאפיסיים שמהווים אילוסטרציה מרתקת להתפתחות הדתות וההומניזם. כשנואשה מאלוהים מחליטה פאנוניק להיות אלוהים בעצמה, כלומר דמות שמשתדלת להיטיב עם חבריה, כדוגמת ישו הנוצרי. לבסוף היא מאמצת כמודל את דמותו של שמעון איש קירניה, שלפי הברית החדשה עזר לישו לשאת את צלבו. ההומניזם האקזיסטנציאליסטי של פאנוניק נוסח אלבר קאמי ("יצור אנוש העוזר לזולתו, רק משום שהמשא המוטל על כתפיו כבד מדי" – עמ' 81) אינו מוצג ללא מודעות-עצמית וקורט אירוניה מרה של הסופרת.

 

אז אם הרומן מעניין מדוע הוא כישלון? נראה שנותומב לא הייתה בטוחה מה ברצונה לומר וירתה לכל הכיוונים. חלק מהיריות פגעו במטרות ראויות מאד אבל הרומן נותר לא לכיד ולא אפוי. נוסף על כך: לו הייתה הסופרת מתאמצת יותר לשכנע אותנו באפשרות הריאלית של תוכנית כמו "ריכוז" היה האפקט חזק יותר. בנוסחו הנוכחי, אנחנו לא מצליחים לשכוח לרגע שמדובר בסאטירה מקצינה ותו לא. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: