Monthly Archives: מאי 2008

שניים קצרים על יופי

1. אישה צעירה ויפה היא כמו סלבריטאי בתחילת דרכו – היא והוא אינם בטוחים שהמבטים המופנים אליהם ברחוב אכן מופנים אליהם; אולי מביטים  בהם כי  אנשים הרי צריכים להביט להיכנשהו? אולי מביטים בהם כי דבר מה בלבושם אינו מונח כשורה? (ולכן הבדיקה העצמית המיידית, הדומה לתפיסת ריבאונד, תפיסת המבט שנזרק לעברם).

ההבדל בין האישה הצעירה והיפה לסלבריטאי בתחילת דרכו הוא, כמובן, שהאישה הצעירה והיפה נמצאת, למעשה, כבר בצהרי הקריירה שלה. 

 

2. ישנם אנשים  יפים וישנם אנשים לא יפים וישנם הבינוניים. אך ישנו גם סוג רביעי: אלה היפים-לפעמים. היפים-לפעמים – היודעים על בשרם עד כמה מעיקה לפעמים עובדת היותך בלתי-נצפה – יכולים לנחם את האנשים הלא יפים בידע השמור עמם כי הבשר החלק, הזורח, אינו מגהץ את קמטי הנפש המוצללים.   

פולמוסון עם מנחם פרי – על אי הבנה ואגואיזם נאיבי

פרופ' מנחם פרי, בשני מאמרים שמתחזים למאמר אחד (כאן ; מאמר אחד הוא תשובה לאלה שקובלים על ה"ספוילרים" באחריות הדבר של פרי; מאמר אחר הוא קובלנה על ביקורת הספרות העיתונאית, בייחוד ביחס ל"אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן), מגלה אי הבנה בסיסית ביחס למקצוע ביקורת הספרות העיתונאית, כמו גם אגואיזם נאיבי.

 

 

במאמרו, בקצרה, פרי תובע מביקורת הספרות העיתונאית ניתוח מפורט של היצירה; ניתוח המבוסס על "קריאות חוזרות-ונשנות של הספר".

 

ישנה כאן אי הבנה בסיסית של מדיום ביקורת הספרות העיתונאית. המבקר העיתונאי נדרש להגיב מהר, בתמציתיות, בחריפות, בנגישות, על שפע עצום ורב של ספרים. גרוסמן אינו בן יחיד למקום ולא בן יחיד למבקר.

במסגרת המדיום העיתונאי, במסגרת הדד-ליין, במסגרת המקום הגיאוגרפי שמוקצה לו בעיתון, על המבקר העיתונאי, כמשרת הציבור, לעשות את הדברים הבאים: להעניק אינפורמציה בסיסית (מה יש בספר), להעניק ניתוח תמציתי של המעלות והחולשות שיש בו, לאפיין בקצרה את הקונטקסט הספרותי והחברתי של הספר, להעניק הערכה כוללת של היצירה המנומקת לאור המעלות ולחושך החולשות המוזכרות; ולהשתדל בכל התהליך הזה, להיות מעניין לקריאה (!). ביקורת הספרות העיתונאית היא סוגה. המבקר העיתונאי המשובח הוא אימפרסיוניסט גאה, לא חוקר כבד ראש. אימפרסיוניסט, החולק את רשמיו עם הקורא, ומשתדל להעניק לו רשמים ממצאי רב ביותר של ספרים.

כך הגדיר המבקר הבריטי הגדול ויליאם האזליט את אומנותו:

"My opinions have sometimes been called singular; they are merely sincere. I say what I think : I  think what I feel. I  cannot help receiving certain impressions from things, and I  have sufficient courage to declare (somewhat abruptly) what they are" 

 

התביעות שתובע פרי הן חסרות שחר אם מבינים את האינטנסיביות והלחצים של העבודה המרתקת של המבקר העיתונאי.

מבקר שאמור להעניק ניתוח ליצירה, כפי שפרי חפץ, זקוק, מלבד לזמן רב, גם לכמה עמודי עיתון. זו התייחסות שמתאימה לאקדמיה ולכתבי העת (וכן, לחלק מהמוספים הספרותיים), אך לא לביקורת הספרות העיתונאית בכללותה. וזאת מבלי לחלוק על כך שראוי להקצות מקום רב יותר בעיתונות לביקורת הספרות.

האקדמיה, כבודה במקומה (ואני רואה עצמי, לא בכתיבתי העיתונאית, חלק ממנה), אבל האקדמיה – בארכנותה, בכבילותה האימפוטנטית ל"תיאוריה", בשפתה הלא בהירה, בחוסר ידיעת המציאות הספרותית השוטפת ולא זו שהפכה זה כבר ל"קלאסית", בחוסר יכולתה לבתק את הקשר הגורדי של ההערכה (להכריז האם ככלות כל הניתוחים הספר טוב בעיני כותב המאמר האקדמי אם רע) – נושאת בחלק נכבד מהאחריות לחיוורון של מוסד הביקורת הישראלי באופן כללי.

מבקר שאמור לקרוא שלוש או ארבע פעמים את ספרו של גרוסמן לפני שהוא פוצה את פיו לא יעשה דבר במשך שנה שלמה מלבד אותה ביקורת על גרוסמן.

 

 

וזה בעצם מה שפרי חפץ בו. לא לחינם, מאמר הביקורת היחיד שהוא משבח ברשימתו המוזכרת, הוא של מבקרת שכתבה מאמר חיובי על גרוסמן; מבקרת שכותבת ביקורת אחת לחודשים רבים ולא שבת בשבתה.

 

וכאן אני רוצה להעיר משהו על אישיותו (הפומבית!) של פרי, על אותו אגואיזם נאיבי, שסייע כה להפיכתו של פרי לעורך מרכזי בספרות הישראלית.

 "החופשי ברוח", כתב ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי", "הוא תמיד חלש, בייחוד במעשיו. הוא מכיר יותר מדי מניעים ונקודות ראיה". פרי הוא ההפך הגמור מ"החופשי ברוח". כי רק אדם לא-ספקן כפרי; אדם שכמו אותו ינוקא אוהב את משפחתו באופן נאיבי, לא מושכל ולא ביקורתי; רק אדם שמקדם את ספריו בפנטיות חסרת היסוסים, בה כל מי שמבקר ולו במקצת את ספריו הוא אויב ורק מי שאוהב את ספריו, ובשלמותם, הוא ידיד – יכול להגיע למיצוב מקסימלי כמיצובו של פרי בשדה הספרות.

אבל מדי פעם צריך לזכור שהפנאט והאגואיסט הנאיבי אולי משיג יותר בעלמא הדין, אבל יש משהו – בינינו, "החופשיים ברוח" – שאיננו מעורר כבוד בכבילת כל היכולות האינטלקטואליות המרשימות של פנאטים כפרי ל"קידום" חסר מעצורים של מטרותיהם.

 

יש בעיות רבות לביקורת הספרות העיתונאית. לא האחרונה שבהן היא השכר המעליב שמשלמים בחלק נכבד מהעיתונים למבקרי הספרות. לא האחרונה שבהן היא הארעיות שהפכה להיות טיבו של העיסוק הזה, בעיני המעסיקים והעוסקים בו כאחד.

אם בתנאים-לא-תנאים הללו משקיעים אנשים את מיטב חילם לביקורת, מנסים ליצור מילייה חי וערני, שמגיב להופעתן של יצירות ספרות חדשות, במקום לתבוע מהם תביעות חסרות שחר, ראוי יותר לחזק את ידיהם.

"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל – רשמים קצרים מקריאה חלקית

אני בעמ' 227 מתוך 927 עמודי היצירה המדוברת – מעט פחות מ 25% – שעיקרה מונולוג של קצין ס.ס,  והמתורגמת כעת עבור הקורא הישראלי מצרפתית (כיד כשרונו של חברי ניר רצ'קובסקי).

כמה הערות, רשמים ומחשבות, שיש להתייחס אליהם בעירבון מוגבל (עירבון של 25 אחוזים):

 

מחשבות שלפני הקריאה:

1. יש לי התנגדות בסיסית חריפה לכתיבה ספרותית עכשווית על השואה. יש לי תחושה שהחיפוש הספרותי אחר נושאים "גדולים מהחיים" – והשואה הרי היא הדוגמה האולטימטיבית לנושא "גדול מהחיים" – מבטא הן חוסר אמון במדיום הספרותי כשהוא לעצמו, והן – וזה עניין יותר חמור, בעיניי – אובדן היכולת (הכללי, לא הספרותי) להתרשם מניואנסים או אף לקולטם, וצורך, לפיכך, בקוטב הרגשי שמצוי בספקטרום על מנת להרגיש משהו. 

2. הכתיבה על השואה היא "קלה" א-פריורית, בגלל שהיא מפעילה מניפולציה, ולכן היא גם בעייתית א-פריורית. הכתיבה על השואה "קלה" כי יש בה יסוד מאלחש ומרגיע. הקריאה על אסון  גדול כל כך מקהה את  כאבי האסונות הקטנים, שאנחנו כבני אדם חווים יום יום. יסוד מאלחש לא פחות חשוב נולד מהיאוש העמוק מהמין האנושי, שמעודדת הכתיבה על השואה. הייאוש מפניו של המין האנושי, כפי שנחשפו  בשואה, מנחם כל כך, כי ברגע שאין תקווה אפשר סוף סוף לנוח. לנוח ולדום. 

3. רומן גדול על השואה אינו יכול להיות הרומן הגדול של תקופתנו, שכאביה ומאפייניה שונים כל כך מהנסיבות והתנאים של 1933-1945. ואם רומן כזה הופך להיות הרומן הגדול של התקופה (בצרפת נרכשו מ"נוטות החסד" מאות אלפי עותקים והוא זכה לפרסים חשובים), ניתן לדבר על התופעה הזו, להבנתי, במושגים של "תודעה כוזבת".

 

מחשבות בזמן הקריאה:

4.  לכאורה, יומרותיו של הספר של ליטל אינן ברורות. ברובד ההגותי, התפיסה שהשואה נעשתה על ידי בני אדם, כמוני כמוך, אינה חידוש רעיוני כלל ועיקר. התפיסה ש"הרוע" של השואה "בלתי נתפס", היא תפיסה קיטשית ו"בורגנית", שכל מי שקרא את פרויד ודוסטוייבסקי אינו יכול להיתפס לה. בני אדם אנחנו – ושום רוע אנושי אינו זר לנו.

גם התפיסה ההיסטוריוסופית – המעניינת – של ליטל, המבארת את רציחות העם כמעשים שיכולים להתרחש רק כחלק ממלחמה, כלומר, "רצח העם" כהידרדרות במדרון החלקלק של המלחמה, כצעידה מסקנית במשעול "הגיון" המלחמה, אינה מצדיקה התפעלות.

5. ועם זאת, הספר של ליטל (נכון לעכשיו בקריאתי) הוא יצירה מעניינת, אם כי יומרותיו להיות "יצירת מופת" זקוקות לגיבוי (אדווח אם דעתי תשתנה בהמשך הקריאה).

היצירה של ליטל מעניינת מכיוון מפתיע; התכונה המעניינת שמסתמנת ביצירה הזו היא הריאליזם החריף שלה. הריאליזם – לא הרובד ההגותי,  הוא שמרשים כאן.

ויש כאן ניצחון גדול של הספרות. אחרי עבודות תיעוד קולנועיות וויזואליות רבות שנים של השואה, מצליח הריאליזם המפורט של ליטל להמחיש את רצח העם היהודי באופן חסר תקדים, למיטב ידיעותיי. קצין הס.ס התקוע בפקק בוצני בדרך לכפר זנוח בו מחפש הזונדרקומנדו שלו יהודים, הטבח בגיא הסמוך לקייב, באבי יאר, מנקודת מבט של קצין ס.ס. אינטלקטואל הניצב על גבעה סמוכה, המהומה, הכאוס והרצחנות הספונטנית בלמברג, יומיים אחרי הכיבוש הנאצי, כל אלה מקבלים חיות ומציאותיות עזות; עזות יותר מכל התיעוד הקולנועי המוכר לי (הן זה שצולם בזמן אמת והן זה שכלול ביצירת מופת כמו "שואה").

6. ויש גם חידוש הגותי מסוים ברומן, וגם הוא ממחיש את נצחונה של הספרות על פני כל המדיומים האחרים העוסקים בשואה.

כי ליטל עושה כאן שימוש היסטורי בגוף הראשון הספרותי. בהעניקו לקצין ס.ס. את הכלי הספרותי רב העוצמה של מספר בגוף ראשון, מצליח ליטל להמחיש מה שייתכן וחנה ארנדט או הוגים אחרים התקשו להמחישו. איך נראה העולם של הרוצחים מבפנים.

כלומר, אם יש חדשנות הגותית ברומן היא כרוכה לבלי הפרד במדיום הספרותי.  

7. "מלחמה ושלום" של טולסטוי נכתב באמצע שנות ה – 60 של המאה ה – 19. כלומר, כחמישים וחמש שנים אחרי המלחמה הנפוליאונית לכיבוש רוסיה (1812), שטולסטוי בחרהּ כנושא ספרו.

"נוטות החסד" ראה אור פרק זמן דומה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. ליטל, בין השורות נדמה, ער ליחסים בין ספרו לבין "מלחמה ושלום" (כמו שגיבורו קורא במכתבי סטנדאל אודות המפלה הצרפתית ברוסיה, בעיצומה של האופנסיבה הנאצית האדירה של 1941).

טולסטוי הריאליסט הגדול, ולא דוסטוייבסקי, חוקר התהומות האנושיים, הוא זה שיש להשוות את ספרו של ליטל אליו (ולא כפי שעשה עורך נכבד בישראל, כשהציג את ספרו של ליטל לקהל הישראלי).

ואם כי, נכון לעכשיו, אין דמיון בכישרון בין ליטל המיומן לטולסטוי הגאוני, צריך לציין תכונה אחת שהריאליזם של ליטל מצטיין בה: הספר מושך ביותר להמשיך בקריאתו.    

 

 

לעדכון רשמים מהמשך הקריאה:

כאן

ביקורת על "אצלנו עכשיו בוקר", של דאה הדר, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן

"אצלנו עכשיו בוקר", הספר השני של דאה הדר (ילידת 1976), ראוי לתשומת לב. הוא ראוי לכך  כיוון שהריאליזם המפורט למדי של הדר – ריאליזם אוטוביוגרפי, יש רגליים לחשוב – הוא בעיקרו לא רכרוכי ולא מטייח, שמצליח ללכוד רוח של תקופה ושל מילייה חברתי. התקופה: שנות השמונים; החומרנות והאינדיבידואליזם של עידן רייגן בארצות הברית והרמת הראש של הליברליזם, המתירנות והחומרנות גם בפרובינציה הישראלית החקיינית. המילייה: בורגנים ישראלים אמביציוזיים, יומרניים, כרותי שורשים, המדברים בעברית מאונגלזת ורודפים אחרי החלום האמריקאי.

גיבורת הרומן, שמספרת לנו את קורותיה, נולדה למשפחה בורגנית תל אביבית – האם שחקנית והאב איש עסקים -, שמנסה את מזלה באמריקה וחיה על הציר תל אביב-ניו יורק. הפרקים ברומן מתקדמים מהילדות המוקדמת של הגיבורה עד לבגרותה המוקדמת. כל פרק הוא סיפור עצמאי.

הדר במיטבה כשהיא מחיה התרחשויות וזירות התרחשויות הזויות ואף על פי  כן ריאליסטיות לחלוטין – ריאליזם הזוי שמבטא את היעדר השורשיות והאוריינטציה של המשפחה המהגרת. הזויה היא, למשל, קייטנת "שומרי יערות" אליה נשלחת הגיבורה ובה צדים הילדים עכברושי בִּיצה בהדרכתם של רד נקס אמריקאים מעורערים ("לירות זה פאן לא נורמלי וזה חלק בלתי נפרד מלהיות שומר יערות"); הזוי הוא ניסיונה של האם לייבא לניו יורק את הוופל הישראלי "טוב טעם"; הזוי באופן אחר הוא המשא ומתן בחנות ירושלמית יוקרתית לפאות נוכריות, בו עדה הגיבורה לניסיון של המוכרת לפתות את סבתה האדוקה לרכוש לעצמה פאה נוכרית איטלקית באלפי שקלים.

ובעצם, האם גם שנות השמונים עצמן אינן אלא ריאליזם סוריאליסטי? אחד הפרקים המוצלחים בספר לוכד את החומרנות, הנאיביות המגוחכת, המרוץ אחר הגשמה עצמית, של התקופה דרך מיזם "הפירמידה" הזכור לרע. חברה של האם משדלת אותה להצטרף למיזם פירמידה הזוי כזה. החברה, גם היא שחקנית שעברה לניו יורק, מגלמת בגופה את אותן רדידות וחומרניות וכן את הפסיכולוגיזם וניצני ההבלים הניו-אייג'יים, שמנסים לחפות על אכזריותו של העידן: "ריחמתי על עדה. שאלתי את אמא אם עדה בוכה, והיא אמרה שלא כי למרות כל הרוחניות והפסיכולוגיה העדה הזאת היא טאף קוּקי".   

אבל לרומן יש גם חולשות. הראשונה נובעות מנקודת המבט הילדותית של הגיבורה בפרקים הראשונים. יש כמובן חינניות גדולה בסיפור המסופר לנו מנקודת המבט המוגבלת והנאיבית של ילדה קטנה, אירוניה מוּבנית הנובעת מהפער בין תודעתנו הבוגרת לתודעת המספרת הצעירה, אבל לחינניות הזו קל לגלוש להתחנחנות, כלומר למניפולציה המופעלת על הקורא (גם ללא כוונה מצד הסופרת). החולשה השנייה והמהותית יותר היא שהריאליזם המפורט לעתים מפורט מדי ואינו מספיק מהודק. גם המבנה הסיפורי רפוי מעט, אינו מחושב עד תום, וכל מיני סטיות לסיפורים צדדיים אינן נעשות באופן מוחלק ואלגנטי. כשם שההתיילדות חיננית אך מעט מתחנחנת – כך הפירוט הריאליסטי מענג אך מעט מייגע.

אבל בסופו של חשבון המבנה הלא מהודק אינו מצליח לפגוע ברושם שמותירים בקורא נתחי החיים המדממים שמונחים לנגד עיניו. סיפורה של בורגנות ישראלית נבוכה ומשובשת, קרועה בין החלום האמריקאי לתחושת הבית בישראל ("אמא רצתה ישראל. אבא רצה קליפורניה. הוא הבטיח לה שיש שם שמש ותפוזים בדיוק כמו  בארץ, רק בלי כל החרא"). סיפורה של משפחה שנאבקת להישאר משפחה. סיפור שבו שוכנים זה בצד זה, בהטרוגניות אבל גם באותנטיות ניתוחים פלסטיים, שכול, קוקאין, "טוב טעם", כרוב ממולא, ווינונה ריידר והתלמוד הבבלי של הסבא.   

קצרים (על עישון ועוד)

1. העקשות שמפגין הרגל העישון אל מול הניסיונות לעקירתו מהשורש, נובעת מכך שהעישון התיישב על צומת סואן של צרכים (ההתמכרות לניקוטין; האוראליות; התכלית שנמצאה פתאום לאצבעות הידיים חסרות המנוח, ולידיים עצמן, השלוחות כך מהטורסו אל הריק; הסקס אפיל הקמאי של אדם האוחז באש, אדם מסוכן כביכול).

 ועוד צורך: הצורך במיסוך בינך לבין העולם, מיסוך מבודד, כמו אמצעי המיסוך שמפעילים טנקים המתנועעים בשדה המערכה. ובעצם המיסוך נחלק לשניים: מיסוך שלך מעיני העולם ומיסוכו של העולם מעיניך.

היכולת להפסיק לעשן, לפיכך, קרובה ליכולת הנפשית להתבונן בעולם כמות שהוא; לקבל אותו בצלילות. וגם לקבל את הצגתך בפני העולם כמות שהיא. לא ממוסכת.

 

2. היכן חוש ההומור הזדוני של הטבע מתגלה ביתר שאת: בפערים הקומיים-טראגיים בין גברים לנשים, אותם ייעד הטבע בכבודו ובעצמו להתחבר כביכול, או בפערים בין הגופים הנחשקים הצעירים (מעל גיל ההסכמה, כן?) לבין חוסר הבשלות והזערוריות של התשוקה שמגלים, כך נדמה, אותם גופים נחשקים, שאותם ייעד כביכול הטבע בכבודו ובעצמו למעשי פריה ורביה?  

 

3. הניאו-ליברליות הכלכלית והשמרנות התרבותית, הצירוף שעשה חיל בארה"ב ומגולם אצלנו בדמותו של בנימין נתניהו, הוא צירוף משונה בעצם, זיווג מוזר. השמרנות שמה יהבה על הקהילה והמסורת. הניאו-ליברל על האינדיבידואל היזם. כלומר על משנה הדפוסים והקיום ללא הרף, ממציא המוצרים החדשים, ולפיכך הצרכים החדשים, התרבות החדשה. היזם הוא רדיקל, מהפכן, לא שמרן.

נהוג, כמדומני (כמדומני, מסביר זאת כך הניאו-שמרן – המעניין! – אירווין קריסטול), להסביר את הזיווג האידיאולוגי המוזר הזה באופן הבא: דווקא בגלל שהוא מודע לרדיקליות התרבותית והחברתית שבניאו-ליברליות מעוניין השמרן הניאו-ליברל בקהילה ובמסורת התרבותית שירככו את המהפכה המתמדת של הקפיטליזם.

 

אבל, אולי, חשבתי, חלק מהשמרנות התרבותית ניתן להסבר באמצעות מנגנון ההגנה שפרויד כינה תצורת-תגובה; נטייתנו להגיב לפעמים באופן הפוך לחלוטין לתגובתנו האותנטית, כיוון שאנחנו מפוחדים מהשלכותיה. כך, למשל, אנחנו נוהגים באדיבות מופלגת דווקא כלפי מי שבסתר לבנו אנחנו מתעבים. וכך הניאו-ליברל, שבעצם דבר לא מעניין אותו מלבד עצמו והצלחתו, מזייף, בלא-יודעין, את התפעלותו מהתרבות והמורשת של קהילתו.

 

4. אני קורא כעת את כרך ג' בביוגרפיה המרתקת של שבתאי טבת על בן גוריון (הכרך יצא בשנות השמונים, כשהבא אחריו יצא לאור לפני כשלוש שנים והסתיים בשנת 1946 בלבד! כמו פרויקט תרגום פרוסט, צריך להחזיק אצבעות לעושים במלאכה ולקוות שישלימוה). כמה התרשמויות בעקבות הקריאה:

א. הכבוד והרצינות שבהם התייחס בן גוריון – המדינאי הגאוני הזה – לשאיפות הלאומיות של ערביי ישראל כבר בשנות השלושים המוקדמות, עת טרח להיפגש עם מנהיגים ערביים. בעוד חבריו במפא"י שגו באשליות שערביי ישראל מתנגדים להתיישבות היהודית רק מפאת התערבות של מסיתים, והאינטרס של הפועל הפלשתיני זהה לזה של תנועת הפועלים היהודית, הבין בן גוריון את העמדה של ערביי ישראל לאשורה. בן גוריון גרס כבר בשנות השלושים שיש עם פלשתינאי, בניגוד לעמדתה של גולדה מאיר, מחליפת מחליפו.

ב. בן גוריון המפוכח אף התבטא בשנות השלושים ואמר שלו היה ערבי מפלשתיין היה אף הוא נאבק ונלחם ביהודים. אמירה שמעמידה באור מגוחך, למי שהיה זקוק להוכחה על מנת להבין את הגיחוך, את המהומה שחולל אהוד ברק לפני שנים מספר כשבראיון לגדעון לוי אמר שלו היה פלשתינאי היה מצטרף לארגון טרור.

ג. ועם זאת, עמדתו של ברל כצנלסון ועוד במפא"י בויכוח עם בן גוריון, על כך שערביי ישראל שייכים לדת, אבל לא בהכרח ללאום, האם אין היא מקבלת אישוש בשנים האחרונות, בפיתול האירוני הנוסף של ההיסטוריה, עם עליית האיסלאמיות בקרב הפלשתינאים? האם אין אחת הבעיות המרכזיות בקיום שלנו בעידן של מלחמות בין-דתיות (או בין-ציביליזציות), הנה שאנחנו גם לאום וגם דת (כלומר, סוג של "ציביליזציה")?

 

5. ספרים מתורגמים, נדמה לי, אני קורא – ללא כוונה תחילה – ביתר סלחנות מספרות מקורית. משחקת לטובת הזרים, ההזרה המובנית בקריאת עלילת דברים המתרחשת בתרבות זרה. על ספרות מקור מוטלת חובת ההוכחה שקסם יכול להתרחש אף במחוזות המוכרים לי. סופרי המקור צריכים לעבוד קשה יותר על מנת לחרוג מהיומיומי, המוכר עד זרא.

 

6. זה באשר לפרוזה. ומה באשר להגות? האם הגות זרה, צרפתית הבה נאמר, נראית לנו "מתוחכמת" יותר גם כיוון שהיא פשוט זרה? נכתבה בהקשר זר? ולכן מסתורית יותר? מפתה יותר?

לו היה רולאן בארת כותב בעברית, נניח, האם היה מקבל טור במוסף "הארץ"? האם הטור הזה היה עומד במוקד תשומת הלב של האינטליגנציה שלנו?

קצרים (בעיקר על הניכור)

1. בני דורי, ילידי שנות השבעים, שעוד זוכרים את מראה הארץ, האדמה, לפני מגפת הנדל"ן; שעוד זוכרים איך נראה עולם ללא טלביזיה צבעונית, רב ערוצית, ללא מחשב אישי, טלפון סלולרי; איך נראה עולם ללא חדרי כושר וניתוחים פלסטיים ויופי מהונדס, בִּיוֹני; עולם ללא מותגים ופרסומות בכל קרן זווית ופינת רחוב; עולם ללא סלבריטאים מוטסים ומוצנחים מלמעלה בידי חרושת-סלבריטאות; עולם ללא אנגלית מאסיבית, משבשת – בני דורי אלה חיים, למעשה, חיים כפולים: עכשיו ופעם.

חיים מנוכרים.

חלק אחד בהם, בבני דורי, מנוכר לעכשיו – ואילו חלק אחר מנוכר לילדותם, לפעם. חיים כפולים ומנוכרים אהדדי.

 

(מי שחפץ לחוש בחריפות קתרטית את הניכור הזה, אני ממליץ לו לצפות בסרט היפה "ילדי השמש". הסרט התיעודי הזה על ילדי הקיבוצים, מכיל גם צילומים משנות השבעים, צילומים שמזכירים בחריפות איך הארץ נראתה פעם, ואיך האדמה. איך הילדוּת שלנו). 

 

2. מושג הניכור, אחרי שיצא מהאופנה יחד עם האקזיסטנציאליזם של שנות החמישים (ואולי אחרי מהפיכת הסטודנטים ב – 68'), הוא, עם זאת, בעיניי, המושג האפקטיבי ביותר להבנת התרבות העכשווית.

"הומו אקונומיקוס" הוא אדם מנוכר מעצם טבעו, כי הוא קשוב לחוץ, לצורכי השוק, ולא לצרכיו האישיים. מה שקרוי "שיווק עצמי" אינו אלא ניכור במלים אחרות; הזיהוי שלך לא עם עצמך האותנטי, אלא עם התכונות המותאמות לצרכים של החברה (למשל, בא הדבר לידי ביטוי ב"פרופיל העסקי", המשמש כתעודת זהות אישית, של עמיתנו היקרים ב"קפה דה-מארקר"; אישי – שכולו מכוון כלפי ההשתלבות בחברתי).

"הומו אקונומיקוס" עסוק כולו במה שהשוק דורש ולא במה שנובע מתוכו. סרגיי ברין הצעיר השתוקק לבחורות ולאהבה ולבטלה – כמו כולנו, יש לשער (בהתאמת המין) – ולא לחיפוש מנוע-חיפוש.

הניכור מגיע לשיאו במקצוע המבטא יותר מכל את רוח התקופה – היחצ"ן. היחצ"ן צריך לחייך ולהתחנחן יום שלם – יום עבודה שלם להיות מכוון-החוצה, לא-הוא. מנוכר לעצמו.

 

3. בעולם של כלכלה גלובלית הכוחות החורצים את חיינו הפכו למסובכים וערטילאיים ואנחנו חשים, לפיכך, ניכור בסיסי כלפי המציאות סביבנו. מציאות שחורצת את גורלנו אך איננו מבינים אותה לאשורה. מציאות מיסטית בעצם (באופן דומה לאדם הקדמון שנתקל בסופת ברקים לראשונה בחייו ו"הסביר" אותה לעצמו במושגים מיתיים).

 

4. באופן שונה: הפערים בחלוקת העושר והעוני הופכים את החיים המדומיינים של העשירים לחיים לא נתפסים, לשונים בסדרי גודל, ולפיכך למציאות מנוכרת, שמנכרת בחזרה גם אותנו מחיינו-אנו.

אגב, את תופעת המחבלים המתאבדים ניתן לנסות להבין אם מבינים את הנקודה הזו. ברגע שהחיים של המערביים העשירים ההדוניסטים, בעלי העושר האגדי, נתפסים כשונים לא בנקודות, אלא בסדרי גודל, החיים שלך נתפסים כאירוניים, כתחליף דהוי, שלא שווה לחיותו. מוטב להמית את עצמך עם מי שנדמה לך שחי באופן אחר לחלוטין, מאשר להמשיך לשחק את הפארסה הזו שנקראת "חיים" בעולם השלישי, "חיים" שאינם חיים.

 

5. מה שמכונה "גלובליזציה" מבחינה תרבותית הוא, למעשה, מציאות תרבותית מנוכרת. אנחנו נפגשים מדי יום עם רסיסי תרבויות, שהוצאו מהקשרם האורגני והמקורי, נתקלים מדי יום בפסיפס, בבליל, בזמזום, של סימנים תרבותיים, מנותקים מהקשר ומסורת. מה שמכונה "תרבות" גלובלית הוא יסוד קטוע ולא יציב, יסוד זר. מנוכר.

 

6. אנחנו חיים בחברה מנוכרת באופן חריף מעוד שלל סיבות:

א. ההתמקצעות הופכת את יכולתנו להבין מה רענו בני האדם עושים בעבודתם למסובכת, ולפיכך היא מנכרת אותנו מחלק מכריע מחייהם.

ב. החיזור והפיתוי הם פעולות מנוכרות, כיוון שהן מכוונות כלפי-חוץ, מכוונות לעשיית רושם על בן/בת הזוג. אלה פעולות מנוכרות לעצמי (לכן העייפות הגדולה שחשים חלקנו בסיומו של דייט ראשון). כיוון שאנחנו חיים בחברה פתיינית, חברה בה השארם המיני משמש אותנו למטרות לא-מיניות-בהכרח, אנחנו מבלים חלק ניכר מזמננו מנוכרים לעצמנו.

ג. אנחנו משתמשים בטכנולוגיה שאיננו יודעים כיצד היא נבנתה וכיצד היא בדיוק פועלת, וכך אנחנו מנוכרים לחפצים המצויים ברשותנו בשימוש יומיומי, כלומר, מנוכרים לחלק נכבד מחיינו אנו.

ד. אנחנו מוצפים במידע שימושי ולא שימושי, מידע שברובו איננו זקוקים לו ושגם אינו קרוא ובכל זאת מגיע עדינו. כך אנו מנוכרים לעצמנו ממש; לחלק נכבד מתכולת מוחנו אנו.

ה. רגשות שליליים כמו דכאון ועצבות נתפסים כלא-לגיטימיים בעידן שכולו מכוון להשתלבות כלכלית "חלקה" בחברתי; בעידן שכביכול פטר את התופעות הארכאיות הללו באמצעים תרופתיים. כך אנחנו מתנכרים גם לרגשות בסיסיים שמצויים בתוכנו.

 

7. הפחתת הניכור יכולה (אולי) להיעשות בכמה דרכים בתחומים שונים. כמה רעיונות:

חינוך כלכלי ממוסד בבתי הספר יכול לתרום לדה-מיסטיפיקציה של הכלכלה, ליטול את העוקץ והתחושה האימפוטנטית שהמערכות הכלכליות המסובכות והגלובליות נועצות בנו (עוקץ) ויוצרות בנו (אימפוטנציה).

הספרות, כשהיא כובשת זירות חיים שונות ולא מוכרות לנו, כשהיא מצליחה לחלוש עליהן, להחליש אותן, לאלחש אותן, להאניש אותן – מפיגה חלק מהניכור שבהן.

שיקום הלאומיות – כקונסטרוקט אנושי, אנושי בכך שהוא אינו בלתי ניתן לעיכול כמו "הכפר הגלובלי", ואינו אטומיסטי כמו "האינדיבידואל" – הלאומיות בוורסיה הסוציאל-דמוקרטית, שיקום כזה יכול לתרום לתחושת קרבה בין הפרגמנטים השונים המנוכרים בחברה. הלאומיות הסוציאל-דמוקרטית, כ"אמנה חברתית" שיוצרת תחושת שיתופיות בסיסית, שאינה מתכחשת לתחרות בין האינדיבידואלים, אולם דואגת שהתחרות הזו תרוסן באמצעות אתוס משותף, ובאמצעות מנגנונים כלכליים שלא יאפשרו פערים חברתיים בסדרי גודל, אותם פערים שיוצרים אותו ניכור בלתי נסבל (וניכור נוצר לא רק, לא בעיקר, כשאתה רעב ללחם; ניכור נוצר גם אם אתה חי באופן סביר אבל שכנך לקהיליית האזרחים חי באופן שונה ממך בסדרי גודל).

 

8. האנשים המנצחים לפי השיטה הליברלית הקיימת (סלבריטאים, למשל), מתפלאים ללא הרף למה עמים נלחמים זה בזה. הרי מלחמה היא דבר נורא כל כך! מה זו הטיפשות הזו! למה לא נתחבק כולם זה עם זה! למה לא ישב עבדאללה עם כ"ץ ונסגור עניין! נהיה כולנו שווים…

כל מיני סלבריטאים ומִינִי-סלבריטאים שוחרי-טוב מהגגים כך לפעמים. לא מבינים –

 

9. הרייטניג של "הישרדות" היה 36 אחוזים! כמיליון צופים! (אבל מיליון צופים הם כ- 14% בלבד מכלל האוכלוסייה, כלומר, צריך לשים לב לשקר המוסכם של חישובי הרייטינג. כלומר, 86% מאוכלוסיית ישראל לא צפתה ב"הישרדות").   

 

10. הברכה הגדולה באמת בסיום הטמטום הקולקטיבי ששמו "הישרדות" היא, כמובן, סיום הדיון של "מבקרי התרבות" למיניהם בתוכנית. מ"האינטלקטואלים-הספציפיים" – כפי שניסח זאת, כמדומני, פוקו – כלומר, אלה המנתחים בחריפות את מהלכי התוכנית לפרטיהם. ועד ל"אינטלקטואלים-הטוטאליים" (כנ"ל): אלה המנתחים מה "הישרדות" "אומרת" על הישראליות.

אבל "הישרדות" הינה תוכנית ש"ביקורת התרבות" היא חלק אינטגרלי ממנה. כלומר, חלק אינטגרלי מהבאזז וההייפ. ולכן, עדיף לאינטלקטואל לא לדבר בה הרבה. והמשכיל בעת ההיא יידום.

 

11. אנשים הסולדים מתרבות-ההמונים הממוסחרת אינם קדושים ואף לא סנובים. הם אנשים עם כבוד עצמי. אנשים שלא מעוניינים להיות מנוהלים.  

ביקורת על "מוטי", של אסף שור, הוצאת "בבל"

מוטי. זה השם האפרפר שבחר, בהברקת ליהוק, אסף שור לגיבור הרומן השני שלו (הקודם, "עמרם", זכה בפרס ברנשטיין) . אחד, מוטי. מוטי זה הוא מורה, לא צעיר ולא זקן, לא עשיר ולא עני. ולמוטי יש חבר. מנחם. מנחם הוא איש המעשה, חסר המודעות, המוחצן, ואילו מוטי הוא הפנטזיונר, הרפלקסיבי, המופנם. מנחם בעל משפחה ואילו מוטי, הרווק, מפנטז ומפנטז על שכנתו, אריאלה.

הרומן, המסופר בפִּרקוֹנים קצרים (רוח הזמן) הוא רומן פילוסופי בעיקרו. על אינסופיות הנתיבים של אלה הטסים בחלל הדמיון לעומת השביל הבודד שכובשים להם  אלה הפוסעים בקרקע המציאות; על  יתרון  וחסרון  החיים  בעתיד, בפנטזיות, על  פני החיים  בהווה;  על  התשוקה לברוח  מהמציאות, אבל – וזה מעט  יותר מקורי – על התשוקה לברוח דווקא מהדמיון, מחוסר האחריות והריבוי שלו, אל  התיחום וההגבלה של  המציאות. "וזו אחת  השאלות המרכזיות בספר הזה", מטעים  לנו באירוניה "המספר" בעצמו (כך קורא לו שור: "המספר"), "השאלה היא אם החופש שהוא מוצץ מזה הוא אמיתי, תקף (…)  או שלהפך, צריך דווקא להתלכלך בעולם, לטבול באור הניאון של האפשרי".

הדיון הפילוסופי הזה מפותח באופן נאה, אולם הוא לא חדשני במיוחד והרושם המרענן שמותיר הרומן בקוראו, אינו נובע מהדיון הזה כשלעצמו. הרושם המרענן נובע מההומור וההומור השחור שיש בו, מהקלילות בהולכת הסיפור, מהחדווה הצנועה שמתעוררת בנו כשאנחנו קוראים בספר שאנחנו חשים שכל מילה ומילה שנכתבה בו נכתבה במחשבה תחילה ובאחריות. ובייחוד נובעת הרעננות בזכות תגלית מפתיעה אחת ושתי תפניות עלילתיות חזקות שמחכות במהלכו לקורא, ושמעגנות את ההגות הפילוסופית המופשטת במציאות עלילתית קונקרטית. כי מנחם איש המעשה יעשה מעשה שאין ממנו חזרה ורק אז, אולי, יתעורר למחשבה אודות חייו, ואילו מוטי, המפנטז על אהבה גדולה, המעשה המכריע שיבחר לבסוף לעשותו יהיה דווקא בכיוון אחר, מפתיע. כך, באמצעות שתי התפניות העלילתיות הללו, הופך הרומן למשל מחוכם על איש המעשה ואיש הדמיון. וזה מעניין, כי שור עצמו, נדמה, דווקא לא מחזיק מ"עלילה". כך "המספר" שלו: "כי כאן, ולא (…) בעלילות המרובות (…) כאן הגרעין. הלב הוא המשפט (…) מלה ליד מלה ליד מלה".

ההתערבות הזו של "המספר" מובילה לתו אופי מרכזי נוסף ברומן, שגם הוא תורם לרעננותו, אבל הוא גם זה שמבטא את חולשתו ומגבלתו של "מוטי". "המספר" כאן מתערב מדי פעם בהתרחשויות העלילתיות, מעיר הערות, פונה לקורא, מפקפק במסופר על ידיו עצמו, מפליג בהשערות, סוטה לגלישות משעשעות. כך נוצרת הלימה מסקרנת בין חיי הדמיון המסועפים של מוטי לבין הדמיון המשתלח של המספר; בין חוסר היכולת להתחייב של מוטי לחוסר האחריות המתריס של המספר כלפי סיפורו הוא. "תראו מה זה", אומר "המספר", "כל כך הרבה אפשרויות אפשר לבדות בלי להתחייב לשום סיפור של ממש". אבל ההתערבויות הללו של המספר הופכות לעתים להתחכמויות גרידא, וחוסר היכולת להתחייב הופך לעתים למעיק.

 בכלל, ביצירה המתפרסמת ב – 2008 אפשר לוותר על הקלישאה הזו של המספר המנכיח את עצמו, הנכחה שיש לה היסטוריה ספרותית של 40 שנה לפחות. הבנו, אפשר לעבור הלאה. כי להתערבות הזו של המספר אין רק תפקיד פילוסופי. כפי שניתח, כבר ב-1979, מבקר התרבות החשוב, כריסטופר לאש, בספרו המזהיר "The Culture of Narcissism" (שבו הוא מתייחס לשורה ארוכה של רומנים אמריקאיים), התערבות המספר נובעת לעתים לא מצרכים פילוסופיים נכבדים אלא מהנרקיסיזם המאפיין את התרבות המערבית החל משנות השישים. העיסוק העצמי המופרז ב"מספר" מביא לכך שבהערכה סופית, "מוטי" הוא רומן עדין ואינטליגנטי, בעל ריאליזם נפשי מסקרן, יצירה מינורית במובן הטוב, אך כזו שגם חוטאת באינטלקטואליזם ומודעות-עצמית מופרזים.

 

על ג'ון גרישם

החורים בעלילת המותחן החדש של ג'ון גרישם, "הברוקר", אינם מחווירים לעומת החור באוזון. ג'ואל באקמן, הגיבור, הוא שתדלן וושינגטוני רב עוצמה ("ברוקר"), המניח את ידו על מידע רגיש ביותר: הימצאותה בחלל של רשת לוויינים מתוחכמים שאיש בארה"ב אינו יודע על קיומם. הוא מנסה למוכרו לכל המרבה במחיר: לבני ארצו, לסינים, לבריטים, לרוסים, לסעודים ולישראלים. אבל חומר הנפץ שבידיו של באקמן מתפוצץ לו בפנים: שותפיו המעטים לסוד הכמוס נרצחים בזה אחר זה ואילו ממשלת ארה"ב תובעת אותו לדין באשמת בגידה. באקמן, המבין שהוא עומד להירצח, חס על חייו וממש רץ אל הכלא; הוא מסכים לעסקת טיעון במשפטו ונכלא ל – 20 שנה.

זה החור הראשון בעלילה המופרכת, חוֹרצִ'יק ממש לעומת ההמשך, ולכן הבה נקרא לו מבוא-חוֹרוֹן; אנחנו מתבקשים להאמין שבאקמן החלקלק ורב הכוח מעדיף לשמור על סודו ולהירקב בבידוד בכלא במשך 20 שנה ולא למסור את סודותיו לממשל ארה"ב ולבקש חסות מפני המתנקשים האלמונים.

 

שוֹין, נמשיך. אחרי 6 שנים בכלא, בעקבות מזימה של הסי.אי.איי, זוכה באקמן לחנינה נשיאותית ומוטס לדירת מסתור באיטליה. לסי.אי.איי – ציניקנים שכמותם – לא אכפת כהוא זה מבאקמן; הם רק – טוען גרישם, החוצפן הזה, ורומס את האינטיליגנציה שלנו ברגל גסה – רוצים לראות מי יהרוג אותו וכך לגלות של מי הלוויינים האלה לעזאזל. מלבד המופרכות הבוטה שטמונה במחשבה שהסי.אי.איי מעדיף מבצע כל כך מורכב על פני סחיטה ישירה של באקמן שיודע למי שייכים הלוויינים (בשיטת: מידע תמורת חנינה) או על פני הפעלת לחץ פיזי לא מתון עליו (בשיטת: מידע תמורת שלימות פיקת הברך), מלבד זאת – ואם נלך לשיטתו של גרישם – מופרכת בעליל התחבולה של הסי.אי.איי כיון שברור שכל רשתות הביון ירצו להניח את ידיהם על באקמן והמידע הרגיש שברשותו. וכך אכן – וכמו שאומרים באנגלית: "הפתעה!" – קורה! אז איזה מן מידע בדיוק חשב לעצמו הסי.אי.איי להשיג מקיבוץ הגלויות הססגוני שמתרחש סביב דירת המסתור של באקמן בבולוניה?

 

לא אלאה אתכם בעוד כהנה וכהנה מִינִי-חוֹרוֹנים (בסטנדרטים של הספר) אבל איני יכול להימנע מלהתייחס לסיומו המקושקש של המותחן (למי שחושש/ת מספוילר – אנא דלג/י לסוף פסקה זו). באקמן, בסוף הספר, אכן נותן את הדיסקטים עם המידע על הלוויינים ובעליהם לפנטגון ומחליט להסתדר עם אלה שאולי ימשיכו לרדוף אחריו בכוחות עצמו. ועל זה כבר נאמר: "עכשיו באים?". הרי באקמן יכול היה לעשות את זה 6 שנים קודם לכן ולחסוך לעצמו כלא ולנו את "הברוקר" כולו!

 

האם – כמו הפלנטה שלנו – יכול המותחן של גרישם לשרוד גם עם חורים כאלה?

במפתיע, זו שאלה מורכבת למדי וכמעט פילוסופית. למרות כל האמור, קשה להכחיש שחלקים מספרו של גרישם מסבים הנאה ומותחים. ואם כן, האם לא נוכל לתפוס את "הברוקר" כמסב הנאה בדיוק בגלל אי נאמנותו למציאות? בכך שהוא יוצר עבורנו תמונת אדם ועולם "חסכונית", ללא עודפים ותנועות מיותרות המאפיינים את חיינו האפרוריים? בכך שהוא מספק לנו אנשים שזזים מהר, יודעים מה הם רוצים ונחלצים באלגנטיות ממצוקותיהם? בקיצור, בכך שהוא מספק לנו חיים שהיינו רוצים להאמין שאנחנו חיים כמותם? ואם כך, אולי הימצאותם של חורי-ענק בעלילה אינה משנה בעצם את הנחמה והעניין שמסב ספרו של גרישם כספר לא-מציאותי בעליל?

 

הבעיה בתיאוריה החביבה הזו נעוצה בכך שיש לה אופוזיציונר. אופוזיציונר בודד אמנם אך כבד משקל בכל הנוגע ל"ברוקר" – ושמו הוא ג'ון גרישם. כי גרישם דווקא טורח למלא את ספרו במילוי דָשֵן שנועד לתת לו אמינות. לדוגמה, הוא מתאר באריכות שלא תיאמן את שיעורי האיטלקית שמקבל באקמן בדירת המסתור שלו ממש כאילו היה הוא, גרישם, מורה ותיק בברליץ; הוא מספר בטרחנות על שכיות החמדה האיטלקיות משל הוא, ג'ון, עמל על "מדריך לפיד" החדש. הכל-הכל על מנת לתת תחושה ריאליסטית. בהתחשב בכך, גרישם מקבל ציון "נכשל" על פי הקריטריונים שלו-עצמו. אם כוונתו הייתה למותחן ריאליסטי – הרי שאין טיפת אמינות בעלילה הבסיסית של "הברוקר"; ואם כוונתו למותחן-פעולה קתרטי אז עזוב אותנו באמא'שך מתיאור הקתדרלה בבולוניה וממנייה אחת לאחת של נפלאות השפה האיטלקית.    

 

בנוסף, אם נשתמש ברשותכם בדימוי מעולם הארכיטקטורה, שגרישם מערים את קשתותיה עלינו, הרי שגרישם בונה בחופזה פיגומים ואז נוטש אותם בלי להשלים את בנייתם. למשל: דמותו המסקרנת של נשיא ארה"ב, הלוזר אך האציל, המופיעה בחטף בפתח המותחן נראית כאילו הוכנה בדראפט מוקדם שלו כדי לבוא ולגאול את באקמן בסופו. אבל התוכנית הזו לא יצאה לפועל ביצירה הסופית והנשיא נותר כדמות שקיבלה תשומת לב לא מוסברת. גם תהליך "החזרה בתשובה" שעובר באקמן – ממכור לעבודה, לכוח ולשליטה לנהנתן "איטלקי" רגיש – לא מפותח עד הסוף.

באקמן הזה הוא טיפוס בעל תושיה, אין מה לדבר, הוא לא חנוּן כמו הגיבורים של הרלן קובן, והדרך שבה הוא מערים על הסי.אי.איי היא החלק המעניין ביותר בספר. גם סיפור האהבה שנרקם בינו לבין המורה שלו לאיטלקית (כשהם מצליחים להשחיל משהו מבעד לשטף השיעור המתואר בשלמותו) סביר ואף מרגש פה ושם. אבל שני היתרונות הללו – בלוויית האינפורמציה המרטיטה על כך שמטה חוליית חיסול של "המוסד" ממוקם ברחוב פינסקר בת"א (לעולם לא הייתי מנחש) ורגע מפנה מינורי בעלילה בו באקמן האמריקאי חוזר לעשן (התמוגגות סובייקטיבית, אני מודה, אבל גם אמירה תרבותית) – אינם מספיקים. נדמה לי שגרישם פשוט בילה חופשה ממושכת באיטליה והחליט על הדרך גם לכתוב איזה מותחן, פֶּרְקֵה נוֹ?

 

לסיום מילה על התרגום. התרגום בהחלט סביר רוב הזמן אולם אחרי הסטנדרט הגבוה שהציב ירון פריד לתרגומים בז'אנר (בתרגומיו הנקיים להרלן קובן) הצטערתי לפגוש אנגליציזמים ודיבור עילג פה ושם. למשל: "אני משוכנע באופן סביר" (עמ' 184); "כמה זמן עד שהוא מת?" (שם); "הוא שכח אנגלית" (עמ' 175); "ההבזק לעבר לא מצא חן בעיניו" (עמ' 73 – כאן היה עדיף להשאיר "פלאשבק"); "זה היה מגע יפה" (עמ' 34 – נאמר על פעולת חיסול). ויש עוד. 

 

על הרלן קובן

את מי אתם אוהבים יותר, את אימא או סושי? את אבא או את הדור השלישי של הטלפונים הסלולריים? פיצה או את הגשם הראשון? את החבר שלכן או את בראד פיט?

 

המותחן החדש של הרלן קובן האמריקאי, "ההזדמנות האחרונה" – כמו המותחן הקודם והמצליח שלו, "הנעלמים" – אינו יותר או פחות טוב מהפרוזה של, בוא נגיד, הסופר האמריקאי הנחשב יותר, דון דלילו; הסופרים הללו פשוט כותבים במדיומים שונים לחלוטין.

 

אם הייתי יוצא מניתוח מעקפים, נניח, כמו קלינטון שצולם עם קובן בידו, גם אני הייתי מעדיף אולי את קובן. מה כבר יכול להיות רע כשרוצחים את אשתו של מארק זיידמן, מנתח פלסטי שחי בפרברים, פוצעים אותו קשה וחוטפים את בתו? מה כבר יכול להיות גרוע, אמרו לי, אם החוטפים המסתוריים בורחים עם הכופר וחוזרים כעבור שנה וחצי להציע לזיידמן "הזדמנות אחרונה" לראות את בתו תמורת שני מיליון דולר נוספים? מה, בינינו, טוב מזה שכל קרוביו של זיידמן – כולל אחותו המסוממת, אהובתו לשעבר והוא עצמו – הופכים לחשודים? מה יותר נפלא, תגידו לי, מתבשיל מהביל של פסיכופטים, עשירים ערלי לב, סוכני אף.בי.איי, אהבה נכזבת, קריירה נחשקת, בית בפרברים ואדומי צוואר בערבה? 

 

אבל צחוק בצד, כמו שאמרו פעם, קובן אכן יודע להציב את הגיבורים החלשלושים שלו (זיידמן, כמו גיבור "הנעלמים", שניהם חנוּנים מעוררי אמפטיה) בתוך רכבת הרים מסחררת של מאורעות רודפים מאורעות ובתוך רכבת שדים שמולה קופצים בזה אחר זה מיני טיפוסים נאלחים.

 

הספר הזה מותח מאד, אין מה לדבר, למרות שקובן משחק "מלוכלך". משחק "מלוכלך" בגלל שהתדהמה שמעוררים הרצח של אשתו והחטיפה של בתו אינה מדהימה כל כך אם קובן היה מוסר לנו – מה שגיבורו ידע כל הזמן – שחיי הפרברים שלו אינם כל כך שלווים (וזה לא ספוילר). הגיבור, שמצהיר בתחילת הספר שלאשתו לא היו אויבים, הרי יודע כל הזמן שהיא לא הייתה תמימה כל כך ורק מגלה את זה לנו, הקוראים, באיחור (אותו משחק מלוכלך, אגב, היה גם ב"הנעלמים": אח נעלם – כמה מדהים! – אבל מה לעשות שבעצם כולם, חוץ מהקוראים, ידעו שהאח הזה גנגסטר אלים. כבר לא כל כך מדהים, אה?). ובכל זאת, אם נהיה קצת פחות נודניקים נוכל בהחלט להתרווח עם הרלן קובן ולהעביר ככה בנחת איזה אחר צהרים שליו של פורענות.

 

אבל יש גם חדשות רעות. מי שרוצה ולו קמצוץ של חוויה ספרותית, פסיכולוגית או אינטלקטואלית מקורית, כדאי שלא ייתן לקובן ולו הזדמנות אחרונה אחת (או שלא ייכנס, כמו קלינטון, לניתוח מעקפים). קובן הוא פשוט ילד כשהוא מנסה להעניק עומק פסיכולוגי לדמויות שלו. למשל, כשהוא מסביר את הפסיכופטיות של אחת מהדמויות בכך שהייתה בעברה כוכבת של סיטקום שמתגעגעת להערצת ההמונים. יותר חשוב וגרוע מכך: קובן פועל לפי דפוסים קבועים שלקוחים ישירות מעולם הטלביזיה האמריקאית.

 

אתן לכם דוגמה שמופיעה גם ב"הנעלמים" וגם ב"הזדמנות האחרונה". בשני הספרים פוגשים סוכני האף.בי איי את הגיבור. אחד מהם ניגש לדבר אתו, ואילו השני?

חידון: מה השני עושה? זכרו את כל אלפי הסדרות שצפיתם בהן, התאמצו קצת, ו… "בינגו" (כמו שאומרים במקוריות וללא הרף גיבוריו של קובן משל הם סנדרה בולק ב"ספיד 10", אחרי שפיצחה את התוכנה של הרעים) – השני "נשען על הקיר בתנוחה אגבית מתורגלת היטב" ("ההזדמנות האחרונה", עמ' 13) ואילו ב"הנעלמים", לעומת זאת, הוא "נשאר מאחור ונשען באדישות על הקיר" ("הנעלמים", עמ' 42).

 

הדוגמה הקטנה הזו היא סימפטומטית. קובן משכפל במאות מקומות דרכי ייצוג נדושות-מנדוש שצפינו בהן אלפי פעמים. לכל הנשים היפות אצלו יש עצמות לחיים גבוהות, בכל הגיבורים שלו צופה זר מסתורי מבעד לחלון, בכל רחוב מטייל זוג עם כלב ש"יכולים להיות חלק ממה שקורה כאן – או שהם סתם גבר ואשה שמטיילים עם כלב" (עמ' 218).

 

קובן יודע שהוא קלישאתי, ומנסה בכמה וכמה מקומות להבחין בין עולם הסרטים למה שקורה בספר שלו. למשל, ב"הנעלמים", כשהגיבור נמצא בבית החולים הוא מקונן על כך ש"בסרטים, הרופא תמיד מגן על הפציינטים שלו" מפני חקירה ואילו עליו לא ("הנעלמים", עמ' 270). אך מה קורה במקרה דומה ב"הזדמנות האחרונה"? ניחשתם? "בינגו!" – הדוקטור אכן מֵגנה בעוז על הפאציינט שלה ("ההזדמנות האחרונה", עמ' 13). לפעמים קובן פשוט מרים ידיים ומודה בקירבה שבין מה שקורה לגיבוריו למיליון סרטים אחרים. למשל: "אם זה היה סרט, מוזיקת הרקע הייתה מתחילה להתנגן עכשיו" (עמ' 16); "נזכרתי בסרט מלחמה ישן, בסצינה שבה הקצינים מגיעים לבית האם בפנים חמורות סבר" (עמ' 78). ויש עוד.

 

לחוסר היכולת העקרוני הזה לייצר סיטואציות מקוריות ולא סטריאוטיפיות שייכת גם הרעה החולה שמאפיינת כמעט את כל כותבי המותחנים הפופולריים או סופרי "סקס והעיר" למיניהם: ההפרזה ה"שנונה" וה"משעשעת". רוצים הרגשה של התאהבות? אין בעיה! "ובום! אתה מרגיש כאילו דרס אותך אוטובוס" (עמ' 110); רוצים תיאור של חדר חם מדי? בבקשה! "החימום בחדר הגיע לטמפרטורות שאפשר למצוא בקרבת כוכב שהתפוצץ" (עמ' 21).

 

כמו שאין גווני ביניים לתיאור התאהבות או חדר מוסק מדי, כך גם ספקטרום ההתנהגות האנושי של קובן מוגבל למדי.

 

נו, אז מה השורה התחתונה?  הרלן קובן כותב טוב או רע? אמשול לכם משל. נניח והיה לכן/ם מאהב/ת שכשרונו/ה בעיסוי פנים הוא אגדי. הוא/היא מרפה את שרירי תעלות האף, מחמם/מת בידיו/ה הלוהטות את רקותיכם וכן הלאה. אבל במה שמתחת לצוואר הוא/היא לא נוגע/ת. הייתם/ן נשארים/ות בני זוג שלו/ה? כך הרלן קובן –  מעסה פנים נפלא, אבל אחרי זמן מה, זה פשוט לא מספיק.     

קצרים (על השמאל ועוד)

1. כתבה חשובה ודוחה להפליא (כלומר, הכתבה מצוינת, התכנים שמוטחים בפנינו בה דוחים), היא הכתבה היום ב"שבעה ימים", עם שני בניו-יקיריו של יוסי ביילין. שני יוצאי חלציו אלה פתחו משרד פרסום. ובכתבה: עד כמה הם מואסים באידיאולוגיות, איך הם לא רוצים לשנות את העולם כמו הוריהם, איך הם רוצים להגשים את עצמם (לחוות "אורגזמה", בלשונם-זהב) וכיוצא בזה.

בקיצור, הדקדנס של הדור השני של "השמאל החדש". דקדנס בלתי נמנע, כמעט, מתוקף החוקיות של השובע המנַוון.

זו הייתה הסיבה היותר משמעותית לאנטגוניזם שעורר בזמנו "שלום עכשיו", אז, משלהי שנות השבעים צפונה. התחושה שהשֹבעים רוצים שלום ועכשיו על מנת שיוכלו להמשיך בעתיד ולנצח לשֹבוע. ללא הפרעות מיותרות. זו החולשה ההיסטורית של "השמאל הציוני", שלא הצליח לשכנע שהוא סוציאל דמוקרטי ולא ניאו-ליברלי. זה האסון האמיתי בכישלון של עמיר פרץ (שלו הצבעתי, ומשסולק, ובצדק, לא נותר לי למי להצביע. נכון לעכשיו).

2. אחד הבנים של ביילין, אורי שמו, כמדומני, שירת (כמובן, כמובן) בלהקה צבאית, וניסה להיות כוכב רוק או משהו בסגנון. אבל רוק זה לעניים, כך הסיק ביילין ג'וניור. 

חוק הניוון של האוליגרכיה, חוק הברזל של ההחלדה במעמד הגבוה הישראלי, מחייב שגם "האמנות" תעורטל מסגולותיה ותימדד בכסף. וכסף מאמנות – אין. מפרסום – יש.

3. שמו של משרד הפרסום שפתחו הבנים-יקירים הוא "הביילינים". ההון האידיאולוגי של המותג "ביילין" מומר להון סתם. גם השחקן יגאל עדיקא, בפרסומת למוצר שאיני זוכר את שמו, משחק בהון הסימבולי הנובע ממות אשתו ממחלה ממארת. משחק בכך בצורה סובטילית, ערמומית ומתועבת בפרסומת שבה הוא משתתף (משהו בסגנון: עוד כמה רגעים כבר לא אהיה אתכם; או שזה רק נדמה לי שהוא משחק כך בתת-מודע שלי? אבל התעתוע הזה, בו האחריות על האסוציאציה מוטלת על כתפי צרכן הפרסומת, היא החלק הערמומי של השיטה).

אחרי שהמוות הפרטי הנורא נוצל לאמנות (בסדרה ההיא, "מלנומה אהובתי"; כך?), הוא מנוצל כעת להון. הנה המסלול הישראלי משנות השבעים ואילך: מציאות (אידיאולוגיה; "קולקטיבי") – דמיון ("אמנות"; "הפרטי") – כסף (הכללי ביותר והפרטי ביותר תחת קורת גג אחת). 

4. אנשים הם עם קשה. כשמפרגנים להם הם רואים בזה עדות לחולשה של המפרגן. לפרגן זה מסוכן.

5. את השמאל הרדיקלי – את תופעת בני ציפר, למשל – אני קורא כחלק אינטגרלי מתופעת הפונדמנטליזציה הכללית. הבדלנות החרדית, או הש"סניקית, או זו של "נוער הגבעות" – מחד גיסא; הבדלנות של השמאל הרדיקלי – מאידך גיסא. ובעולם: ההתעוררות של הקטלונים, הסקוטים, הוואלונים והפלמים, להיפרדות – מחד גיסא, הפונדמנטליזם האיסלאמי – מאידך גיסא. ובעולם היהודי: אמי, ילידת ארגנטינה, ביקרה בארץ מולדתה אחרי 30 שנות היעדרות וסיפרה לי בהשתאות: או חרדים או מתבוללים יש היום בארגנטינה (קהילה בת מאות אלפים, כן?). אין אמצע. אין את האמצע הרחב כריו דה לה פלאטה שזכור לה מנעוריה.

השמאל הרדיקלי הישראלי מבטא בדלנות ביחס לחברה יותר מאשר תמיכה ב"אחר"; הוא מבטא שנאה יותר מאשר אהבה. כחלק מהמגמה של פירור החברה, פירוק המדינה, בעידן הגלובלי, כחלק מההקצנה הכוללת כתגובה ללחצים (הרגשיים, יותר מאשר הכלכליים!) הבלתי נסבלים של הקפיטליזם.

השמאל הרדיקלי הוא אופציה אינטלקטואלית בדלנית קוסמת גם כי "המרכז" הישראלי הפך לחלול. אבל האמנה החברתית, אם תחודש אי פעם (וזה לא בטוח), תהיה חייבת להתבסס על פשרה. נכון, זה לא סקסי, קיצוניות תמיד אטרקטיבית יותר.

6. אגב, גם השפל – חסר התקדים ייתכן – ביחסי גברים-נשים, בעידן שלנו, משבר האמון החריף, מלחמת המינים האכזרית של העידן, כמו הצייטגייסט החד-מיני (בניגוד לזכויות ההומואים והלסביות המגיעות להם בדין! שלא יהיה ספק בעניין הזה!), הם, לעניות דעתי, חלק מהפונדמנטליזם והבדלנות הכלליים. הרצון להסתופף רק בקרב הדומים לך ושנאת השונים ממך.    

7. מצתים, סכיני גילוח, מחשבים אישיים – מתקלקלים עד מהרה. בכוונת מכוון. סלולריים מעוצבים בחלקלקות (תרתי וגו') על מנת שיישמטו ויוחלפו.

8. אני קורא עכשיו את "גברת דאלוויי" של וירג'יניה וולף, שראה אור בתרגום חדש של שרון פרמינגר. וברומן הזה, מ – 1925, נתקל הקורא בכמה עמודי פרוזה מהקשיחים ביותר שישנם בנמצא.

9. ישנה האמירה הידועה על כך שהפסל (מיכאלאנג'לו?) מחלץ את הפֶּסל מתוך גוש הסלע.

אבל, חשבתי פתאום, מה זה משנה אם הפסל "מחלץ" או בורא את הפסל יש מאין.

זו אמירה נחמדה, חשבתי לי, רק מה היא אומרת, בעצם?