מאמר ראשון

לקראת ספרות פוסט-פוסט-מודרנית

 

אריק גלסנר

 

א

 

ב – 1997 התחלתי בלימודי ספרות באוניברסיטת ת"א. בעיצומו של הוואקום עדיין – עם תחילתו של הרעב. בעבור גבר צעיר, שבא מן הפרובינציה, וחשב לתומו שהאקזיסטנציאליזם, שטעם ליחו המר עוד לא נס מפיו, הוא המילה האחרונה, היה מראה הכיתה הצוהלת, מדושנת העונג מ"מותו של המחבר", מחזה זוועה גרוטסקי. כי "מהו מחבר"? שאלה המרצה בזלזול, מהו יעקב שבתאי, לדוגמה? הרי כבר פסק רולאן בארת : יעקב אבינו מת… .

ב

לאורך כל שנות התשעים היה פה וואקום. מותם המוחשי של "המחברים", ענקי הרוח הירושלמים שמתו בזה אחר זה, וישעיהו (ליבוביץ') השני בסופם, התווסף לתשישותם של

ספרי עוז, הנערמים בזה אחר זה, נסמך להידלדלות כוח הגברא של קנז החסכן, שהצטרפה לחדירתה האלימה של "תרבות ההמונים" ללב ההוויה הציבורית (ערוץ שתיים), שהתחברה למשבר המנהיגות הכללי בחברה הישראלית (רצח רבין), שנתמך בחדוות הפירוק הכללי, שיסודותיו – בניגוד לגילוייו – עמוקים. כמו האידים השטניים מההצגה "ויאמר וילך", המתרוצצים משולחים, בגיחוך פרוץ, בהיעדר קולו הסמכותי של הסופר-אגו האלוהי ("לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף" וגומר), כמו החדווה הכבושה והמוצנעת-היטב, המפעפעת עם היוודע דבר מותו של קובע-טעם, דעתן עריץ.

ג

כי צריך סוף סוף לדבר בבהירות על הסוציופסיכולוגיה של הקוראים. הקלילות והעליזות האפלה, הניהליסטית, הקרנבלית, של הספרות הפוסט מודרנית, בניגוד לבקשת הדיוק והאמת, לחומרה, לקדושה של… ובכן לקדושה של הריאליזם הפלובריאני, של האינטרוספקציה הפרוסטיאנית, של המודרניזם וכן הלאה וכולי. העליזות הקרנבלית האפילה הזו מותאמת בפשטות לסוג קוראים מסויים. סוג שיכול לחיות בשכנות-צמודה-ולא-טובה, באותו גוף, עם הסוג האחר, אמנם ("מותו של הסובייקט", הלא כן?), אבל שמזונו לא ישביע לעולם, לעולם את שכנו המיוסר, הרפלקטיבי, המסוגל לקדושה, החש בושה נוקבת על היזדקקותו הנלעגת ל"עומק", החושד בגניאולוגיה של הצורך הזה שלו-עצמו. והשכן המיוסר, המובס לאורך כל החזיתות בשנות התשעים, היודע גם עד כמה הצורך שלו בתרבות "גבוהה" אינו תמים כלל ועיקר, עד כמה הוא נובע בחלקו מבקשת תארי אצולה, מרדיפת הירארכיה אחרת בעולם של מין וכסף (גם הוא נהיה וולגרי ופשטני באבחנותיו – רוח הזמן), המלא שנאה ובוז עצמיים על האנינות והיעדר-הקלילות שלו, השכן המיוסר הזה מתקומם: הרי גם לו מגיע לחיות. והוא צודק: גם לו מגיע.

ד

וכך נולד הרעב. הרעב ל"יצירת מופת". הרעב הפאתטי ליצירת מופת. הרעב המוצדק ליצירת מופת. שמישהו יבוא ויעשה קצת סדר, שמישהו… שאיזה גאון מקומי, נחבא אל הכלים אולם משכמו ומעלה, יחזיר את אמות המידה. אולי "חדר" של יובל שמעוני? אולי "חמסין וציפורים משוגעות"? אולי "שואה שלנו"? אולי זה ואולי זה. רק ברעב הזה ניתן להבין קביעה של חוקר ספרות מרכזי כגרשון שקד כי מ"סוף דבר" של שבתאי ועד ספרה של גבריאלה אביגור-רותם לא קם כשמעוני. באלגנטיות קלילה הוא מדלג על "התגנבות יחידים"(1987), על "הדקדוק הפנימי"(1990). אלא שהרעב טישטש אותו, עירפל את ראייתו. הרעב המצמית של שנות התשעים, יליד הוואקום שכולנו הוכינו בו.

ה

והרעב כפול בבסיסו: רעב לנרטיב ורעב ל"מציאות". רק על גבי המסד הזה ניצב הצמא ל"עומק" – שאין מושג רחוק ממנו  כמושג "התחכום", שהציעה כנחמה דלוחה הספרות הפוסט-מודרנית.

ולאור הרעב הזה אפשר להבין תופעה ספרותית ומו"לית (ויש שיאמרו – לא אני! – מו"לית בלבד) כמו ההצלחה של סופרת כצרויה שלו. המציאות היומיומית הדחויה, המפוקפקת (כי, כידוע, אין "מציאות"), גבר ואשה, מילים (וראה זה פלא: עם "רפרנס" ברור ולא אירוני או מצטט!), חיי אהבה, נרטיב יציב, זוגיות רעועה וסקס – לחם וחמאה.

אחרי שכמעט וכבר האמנו כי במשטה המושחזת ביותר לא נוכל לפלס , דרך יער הייצוגים הממסכים, שביל בחזרה אל "המציאות". כשכבר שוכנענו כי "הכל נאמר" וכולי. והנה… אתה קורא, זה מושך לקריאה, זה רלוונטי, זה לא זול, זה מסעיר, זה זה. לא "יצירת מופת" אבל זה זה. זו ספרות.

ו

ובהערת אגב: אולי מה שבאמת הוליד את הכתיבה הפוסט-מודרנית אינה מבוכה פילוסופית אפיסטמולוגית עמוקה, אינו המשבר של החברה המערבית הפוסט-אידיאולוגית, אינו שפע הייצוגים וגומר וכולי. לכל הפחות: אינם כל אלה בלבד. אולי מה שהוליד את הז'אנר היא מצוקת תוכן פשוטה ו"מקצועית". רצון ותיק-ותיק של סופרים ל"הזרה". העולם הרי נכתב כבר אז בוא ונכתוב על כתיבתו. במקום להחזיר לאבן את אבניותה – כניסוחו הקלאסי של שקלובסקי ל"הזרה" – ניטה מהאבן אל "האבן". אל המילה. אל אמצעי הייצוג.

וכשחוזר הרעב למציאות מה נעשה? מה נעשה? הרי העולם כבר נכתב? הרי הכל כבר נאמר? הרי והרי? באה צרויה שלו ומוכיחה שאפשר. ובעצם – ברור שאפשר. כמו שכבר אמר ניטשה ב"במה מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים" – בואו ונכתוב נשכח. שפע הייצוגים אינו באמת בעיה כה חריפה. זו, למעשה, בעיה שנראית טוב בעיקר "על הנייר". בשביל לחיות, בשביל לחוות ברעננות, צריך לשכוח, גם בשביל לכתוב צריך לשכוח. וגם בשביל לקרוא. בשביל להיפגש מחדש עם הדברים. וזה אפשרי.

ז

מפליא איך הספרות, המרחרחת בדרך כלל בשלב מוקדם לאן נושבת הרוח, פיגרה אחרי הקולנוע הישראלי, שהחל מראשית שנות התשעים הבין שתפקידו לייצג, לספר סיפור "פשוט", לרגש ("חולה אהבה משיכון ג'", "שחור", "מר באום", "ההסדר", "חתונה מאוחרת").

בספרות הפוסט מודרנית לעומת זאת, גם בגילוייה המבריקים ביותר (קסטל בלום וקסטל בלום) ובטח ובטח בגילוייה הוולגריים (הרי הטשטוש בין ספרות "גבוהה" ל"נמוכה", הפאסטיש והאינטר טקסטואליות, יכולים בקלות להפוך למקום מפלטו של השרלטן וחסר הכישרון, המרחק בין ייצוג של בליל כאוטי לבליל הכאוטי עצמו הוא כה דק הרי), לא היה בכדי להשביע סוג מסוים של קוראים, הלך רוח אנושי מסויים, עקשני כיבלית ושמסרב להיעלם (נבואה – הוא גם לא ייעלם).

לא מפליא בכלל בעצם . אני חוזר בי. "הגל" הפוסט מודרני הקשיח ש"שטף" פה לא היה למעשה אלא קילוח אוונגארדי שנכשל. שבדין עורר חרדה קמאית, אמנם, אבל לא יצא, למעשה, מכלל זילוף. אבל גם תופעות מרכזיות כמו סיפוריו של אתגר קרת, שניתן לתאר אותן כפוסט מודרניות רק בגלל הדופק-החלוש-במכוון שפועם בהן, הנארטיביבים הקטנטנטנטנים, אם כי המבריקים, שמותווים בהם, המציאות המרוקנת שהשתקפה בהם, עומדות על פרשת דרכים, לקראת, אולי, סיום תפקידן הספרותי ההיסטורי.

כי לא רק הנרטיב הפשוט חוזר. אלא נדמה שגם נארטיב-העל – עם חזרתה של ההיסטוריה (11 בספטמבר, כן?), שובו של הצורך בנרטיב בהיר ומסודר(הספר האחרון, והטוב מכולם, By Far, של עוז). ולא רק "המציאות" חוזרת, אלא גם הצורך בריאליזם חד, בניאו-ניאו-ריאליזם, בעולם בו, רבותיי, לא רק ההיסטוריה חוזרת, אלא גם הכלכלה.  

ח

רבות כבר נכתב על שיתוף הפעולה של הפוסט-מודרנה עם "הקפיטליזם המאוחר". אבל הקריסה של "הספירה הציבורית", שמדברים עליה מבקרי הפוסט מודרניזם, אינה רלוונטית רק כקינה חסרת ישע, אלא יש בה גם בכדי להתוות אופציה ז'אנרית ראויה לספרות העתידית.

כי כמו התיזה המפורסמת של ישעיהו ברלין, המבארת את הסיבה בגינה נדחקו אל הספרות הרוסית הקלאסית דיונים וקטעים שמהותם פוליטית ופילוסופית בעיקרה, ולאו דווקא אמנותית "טהורה", בקיומם של האוטוקראטיה הרומאנובית והצנזורה הצאריסטית, שמנעה מדיונים כאלה להתפתח במסלולים נפרדים, כך הצנזורה הרייטינגית "הטבעית", ועריצות שדות הכוח הקפיטליסטיים מונעים מדיווחי אמת להגיע אל הספירה הציבורית. ובניגוד לאשה מ"האשה ממול" של טריפו, האומרת שהיא מקשיבה לפזמונים מולחנים ופשוטים, כי "הם מדברים אמת", מוֹנעים הטשטוש בין אמנות "נמוכה" ו"גבוהה" והפקרת האמנות לשיקולי רייטינג,  מאמת-המציאות להגיע לקהל "הצרכנים".

וכך, הצורך ב"ספירה ציבורית" ובדיווחי אמת מהמציאות, הופך בעיניי לפרוגרמה ולייעוד-ראוי ליוצרים ההווים והעתידיים, לפחות למי מביניהם שזקוק לייעוד כזה. והז'אנר הנצרך – ריאליזם (ליתר דיוק: ניאו-ניאו- ריאליזם-לא-נאיווי).

ט

כידוע, לפסיכואנליזה בזמנה אי אפשר היה להתנגד. כל התנגדות נתפסה על ידי הפסיכואנליטיקאים כ"התנגדות", כל פקפוק כ"הכחשה". גם לפוסט מודרניזם נשק כזה. כל סטייה ממנו אל דרכי ייצוג קודמים הנו "רטרו".

אבל כמו שנדמה כי את "חזרתו של רוק הגיטרות", הניאו-רוק, בשנים האחרונות, לא ניתן לפטור כ"רטרו" בלבד, אלא כצמא אמיתי לאנשים עם גיטרות שרוצים רגע אחד של רעש בבקשה, כי ברצונם לומר דבר-מה לאנשים אחרים (אחרי הוואקום האלקטרוני), כך גם ניצני ההתקוממות הספרותית אותנטיים.

כי הפוסט-מודרניזם, הרגיש כל כך ל"אחר" ולצרכיו, הפך בשנים האחרונות לדכאני הן בגילומיו האלקטרוניים והן הספרותיים, ומתגעגעים ללד זפלין ולסמיתס מוצאים את עצמם, לתדהמתם ולתפלצתם-לעיתים, בסירה אחת עם מתגעגעים לביאליק ולעגנון. והרצון הזה במסורת ובהקשר, רצון כל כך ירחמיאלי וממושקף, אנטי-מהפכני לכאורה, מפעם פתאום בילדי ונכדי "המורדים" (של שנות הששים, כן?).

י

ומעבר לצורך האנושי בנרטיב, במגע עם המציאות, בסדר ובמשמעות, בדיווחי אמת, במסורת, בפאתוס ויטאלי, באמנות רלוונטית, מעבר לכך: גם הצורך בהירארכיות לא נובע ממקורות בזויים כל כך.

הצורך בהבחנה בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה", החייאתו של המחבר כדמות נפלית ויוצאת דופן, אינם רק מנגנונים שנועדו לשמר סטרוקטורות הירארכיות בחברה, כפי שהלעיטו אותנו שנים ארוכות כל כך.

ביסודו של דבר הצורך הזה הנו צורך דתי. צורך ב"קדושה". בהבדלה בין קודש לחול. ויהי וספירות "הקודש" ו"החול" הללו מעשי ידי אדם הם.

ולכן, הפלירט שמנהלים זרמים בהגות הפוסט מודרנית עם הדת, כמו גם חדוות הגילוי המאוחר של ה"פוסט מודרניות", בקרב מי שמכונים בארץ: הדתיים החדשים, הוא בעייתי מאד, בלשון המעטה.

כי הפוסט-מודרנה היא מסקנתו הסופית והמחוייבת של החילון. מות האל הוא המקור הראשי לקריסתו של מבנה העומק אל פני השטח. מות האל, הננעץ "עמוק" לאין חקר בחלל, אובדן הקוטב החיובי של ההירארכיות, משמעותו אבדן ההירארכיות. עם מותו של קוטב חיובי זה: מה באמת יתרון יוליסס ופרוסט על ערוץ האופנה?

וספרות פוסט-פוסט-מודרנית צריכה לתת על כך את הדעת. האם ניתן לשוב ל"עומק" מבלי לשוב לאלוהים? האם קימומו של מבנה העומק, כמגדל שראשו בשמיים, אבל תוך ויתור על השמיים, אינו מועד לקריסה מחודשת? האם ניתן לעבוד את הצורך האנושי הזה לגופו בלי לתהות על מקורו? האם אפשר להתעלם מההשלכות המטאפיזיות של התשוקה הזו לספרות לא-פוסט-מודרנית ורק לכתוב ולצרוך אותה? האם ניתן לא להיות עקביים ומסקניים ועדיין מבלי לשחק ב"רליגיוזיות" וב"רטרו"? האם בן אדם חושב יכול להיעצר בנקודה מסוימת, באופן שרירותי, מבלי לנתח את ההשלכות של בחירותיו האמנותיות?

 

לדעתי – ביחס לשאלה הראשונה – התשובה היא: כן.  

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תודה על המאמר  On יולי 29, 2008 at 7:02 PM

    בכ"א תודה.

  • באיחור-מה, כנראה  On אוגוסט 27, 2008 at 11:29 PM

    ולדעתי – לא;
    משום שלא ניתן להגיע לעומק במובנו העמוק מבלי להזדקק לתשתית מטאפיזית
    ("עומק", ניתן, אולי, ליצור תוך התעלמות מהתשתית הזו)

  • איילה  On ספטמבר 24, 2009 at 7:09 AM

    על רשימה מרתקת, נוגעת ללב ולשכל.
    קראתי בצמאון את רוב הרשימות באתרך. שמחה שגיליתי אותו.

    גמר חתימה טובה

  • אלעד-וו  On ינואר 22, 2010 at 9:29 PM

    המאמר נקרא כאילו אתה מבכה את היעלמותה של הספרות ה"רגילה", שלא מלאה התחכמויות ברמת המטא, אלא פשוט מספרת סיפור. כלומר, נמאס לך מהפוסט-מודרנה, אבל אתה לא מדבר על הפוסט-פוסט.

    אכתוב כאן למשהו שאני טוען כבר הרבה שנים באוזני חברים. לדעתי התשובה היא מורקמי. הרוקי מורקמי, לדעתי, כותב ספרות פוסט-פוסט מודרנית פר-אקסלנס. היא מודעת לשבירת האחדויות, ולחוסר התוחלת ולמות המחבר ולא מנסה לטוות עלילה אחדותית, אבל עדיין יש לה נראטיב ומטא-נרטיב ואפילו (האם אני מעז?) מסר. היא כתובה ברמה אישית אבל מכילה מסר חברתי. יש בה דמויות שאפשר להיקשר אליהן, אך בד בבד הן באופן ברור סימבוליות. ואני לא מתכוון סימבוליות כמו אצל סופרים קלאסיים. אני מתכוון סימבוליות ממש, הן סמל, הן לא בן-אדם, ולא יתכן שהן מייצגות בן אדם. סימבוליות אחושרמוטה. הן משמשות להעביר מטה-מסר. אני יכול להשוות את זה ליצירות אחרות שחולקות מאפיינים מסויימים עם כתיבתו של מורקמי. "הסופרנוס", למשל. סרטיו של קים קי דוק (לא כולם; אבל אפשר לציין במיוחד את "nine iron") גם את "ארוחה עירומה" אפשר להזכיר. ויש עוד הרבה. אבל מורקמי, יותר מכל יצירת אומנות אחרת שנחשפתי אליה, מצליח להעביר מסר שמכיל ומבין את הפוסט-מודרנה ואת שבירת האחדויות, ומצליח לעבור מעבר אליהם, ולהגיע למקום חדש, שמצייר חברה ותודעה חדשות, שמכילות ועוברות מעבר למשבר האקזיסטנציאליסטי, מעבר לניתוק בין מסמן ומסומן, מעבר למות האל.

    ואם כבר הגעתי לאל, זה מצחיק שאתה מקדיש לו חלק שלם במאמר. וכותב "ספרות פוסט-פוסט-מודרנית צריכה לתת על כך את הדעת. האם ניתן לשוב ל"עומק" מבלי לשוב לאלוהים?" וכו'. זה מצחיק כי אני אישית לא נותן לאל תפקיד כזה מרכזי אבל כתיבתו של מורקמי אכן מכילה מרכיב חזק של אלוהות. זו לא אלוהות מערבית מונותואיסטית, אלא השד יודע מה, אני לא מבין בזה. איזושהי תפיסת "אלוהים הוא סכום כל הדברים כשלעצמם", קארמה, כאלה. זה לא ניו-אייג', וזה משולב באיזושהי הבנה על איך אמורה להיראות חברת בני אדם. האלוהים שלו מבוסס על הומניזם (הייתי מרחיק וטוען שהוא-הוא ההומניזם). בכל מקרה, בקריאת מורקמי אי אפשר להתעלם מרוח הקודש ששזורה בכתוב.

    זו כמובן רק דעתי, אבל אני חושב שמורקמי משמש נביא לזן חדש של ספרות, שראויה לתואר פוסט-פוסט מודרנית, במידה מסויימת היא סינתזה של המודרנה עם הפוסט-מודרנה. היא משלימה עם המשבר האקזיסטנציאליסטי ולא מתייחסת אליו כמשבר אלא כעובדת חיים בסיסית ולא מרגשת. זו ספרות הומאנית מאד. מורקמי הוא הסופר היחיד שאני מכיר שכותב כך, אבל לא אתפלא אם זה זרם שילך ויגדל.

    אגב, צריך לומר שהכתוב לעיל לא מתייחס לכל הספרים של מורקמי. כדי לא להתחיל למיין, אומר שאני חושב על "הציפור המכנית" בתור הדוגמה העיקרית. "ספוטניק אהובתי", "מרדף הכבשה" ו"קפקא על החוף" גם הם דוגמאות טובות לחלק מהנאמר לעיל.

  • מיק  On ינואר 22, 2010 at 11:04 PM

    מעניין לקרוא מאמר על ספרות פוסט מ 2003. לרוב הספרות "הזו" נחשפתי רק בשנים האחרונות באופן מעמיק יותר.
    אלעד, אני כרגיל מסכים ומבקש להוסיף.
    הסוג הזה של הרוח אצל מוראקמי מרגיש לי כמו תנופה שפינואית (א-לה שפינוזה), ממספר טעמים והעיקריים שבהם הם תחושת האלוהות הברורה בחרכי היומיום (סצינת הבאר וכו'), ובעיקר תפיסת הגורל הנשגב, אם אפשר לכנות זאת ככה. אבן שמבקשת להיזרק וגו'.

    בעניין הסוג הזה של הכתיבה אני יכול להזכר בקלות ב"מוות והפינגווין" של אנדריי קורקוב. משך מאוד את תשומת ליבי הסימון של הפינגווין עצמו. באותה נימה שמתי לב גם למשקל הגדול של קרחונים אצל מוראקמי. לבסוף כל זה הזכיר לי קטע של דאגלאס אדאמס

    "…about a tenth of the cabin trunks were full of vivid, and often painful or uncomfortable memories of her past life; the other nine-tenths were full of penguins, which surprised her"
    לא בטוח שצריך לבאר את כל זה, אבל אם כן, ואם כבר חזרנו לפסיכואנליזה, אף אחד לא אומר לאקאן?!

  • אריק גלסנר  On ינואר 23, 2010 at 12:33 AM

    על הארותיכם. מורקמי הוא סופר מעניין, ואולי אקרא יצירות נוספות שלו על אלה שקראתי בעקבות המלצתך הנלהבת. ממה שקראתי התרשמתי "יער נורווגי" והתרשנתי פחות ("קפקא על החוף" וספר הסיפורים "ריקוד האדמה" ועוד ספר שברח לי כרגע, נדמה לי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: