על יוסף בר יוסף

שלוש דמויות מרכזיות יש ב"לא בבית הזה". אב, בן ואישה חרדית שהיגרה לביתם התל אביבי כדיירת. האב, מנוּ (עמנואל), בן 65, איש עסקים שחוזר ארצה אחר הסתבכות כלכלית בניו יורק. הבן, עמי, עורך דין רווק בן 36. האישה, נימי (נחמה), אם צעירה לבת שנאסר עליה לראותה אחרי שנתגלו בה נטיות חילוניות.

המוקד הרגשי של הרומן המעניין הזה הוא מאבק בין האב לבן. זה מאבק ארכיטיפי כמעט כי הבן והאב מגלמים שני טיפוסים אנושיים שונים בתכלית (בכך מזכיר הרומן במידת-מה את ההתגוששות הארכיטיפית בין קפקא לאביו, ב"מכתב לאב" שראה אור מחדש בימים אלה). מוקד המאבק הוא ביחסיהם של השניים עם נשים. האב, מכור לניאופים וליצריות גסה, איש הכסף והמין, שגא בכך ששכב עם מאה ותשע נשים, מדרבן כך את בנו, שהיה שרוי עד סוף שנות העשרים שלו בבתוליו: "אתה לא מבין? גם נשים, תתחיל להציק להן והכל יסתדר (…) נעמה, האהבה הראשונה שלי, איך זה קרה, לדעתך? גיהינום עשיתי לה. תזכור, אתה הבן של מנו" (עמ' 26). מלבד שהמאבק הארכיטיפי כשלעצמו – המתואר למרות ארכיטיפיותו האוניברסלית בדקוּת ספרותית פרטיקולרית – מעניק לרומן מתח פנימי חריף, עמדת הבן, שיכולה להיות מוצגת כעמדה חיוורת וחלושה, מוצגת בכוח משכנע והופכת לעמדה פסיכולוגית-פילוסופית ברת הגנה.

כיוון, שכפי שמתאר הרומן ביחס לעמי, אנחנו חיים בתרבות חסרת-סובלנות כלפי איפוק מיני ("לפעמים נדמה לו שהעולם כולו – הספרים, העיתונים, הקולנוע, השחקניות שמתפשטות והן כל-כך יפות ומושכות שהנשמה יוצאת – עולם ומלואו אין לו מה לעשות אלא רק לבוא ולדחוף אותו מגבו,'קדימה, תעשה את זה כבר!'" – עמ' 87), כדאי אף בביקורת מצומצמת להרחיב מעט במה שהופך את העמדה של עמי לבעלת תוקף מוסרי. ראשית, עמי מודע לתהליך הפסיכולוגי שמביא אותו לעמדה הרומנטיקנית, ובכך מקהה את האפשרות לערוך לו רדוקציה פסיכולוגית "מאחורי הגב": "מנו, אבא שלו כמו תולה כמדליות על חזהו את כל הנשים ששכב איתן, ואולי גם הוא תולה על חזהו את כל הנשים שלא שכב איתן, האם אין כאן אותה יהירות ריקה?" (עמ' 89). שנית, העמדה הרכרוכית-כביכול של הבן מתגלה כמקור עוצמה, עמדה שמזכירה את הניתוח המפורסם של ניטשה את הנזירות והפרישות כגילומים של "הרצון לעוצמה". בר-יוסף מבטא בסובטיליות את הרצון לעוצמה הזה של עמי "הרומנטיקן", דרך המשחק של עמי הנער שנהג להלך על מעקי הגגות: "למטה האנשים קטנים כחגבים, שקרנים כזיקיות, והוא למעלה, גבוה גם מעצמו, צעד רך ועוד צעד רך, כל צעד פירושו יושר ואמת, אין סטייה, אין טיוח, אין שקר, נקי" (עמ' 81).  

הצלע הנשית ברומן, נימי, היא בחורה חרדית, שהתשוקה ליופי, שהתגלם בז'ורנלים של אופנה שהתגלגלו לידיה עוד בנערותה בירושלים, מוציאה אותה מהעולם החרדי. היא שוכרת דירה במרתף בביתם של עמי ומנו, הגרים קומה מעל קומה מעל המרתף הזה ועמי אט אט הולך ומתאהב בנימי. היותה של נימי חרדית אינו מקרי ברומן. המשיכה של עמי לחרדיות הולמת את הגישה הטהרנית שלו: "הסיפורים שלה על העולם החרדי משכו את לבו של עמי. הבגדים הכבדים והלא-יפים, שהיא שנאה, לא נראו לו עניין כל כך רע, גם אם נדף מהם ריח זיעה נורא. מה זה לעומת הסירחון המוסרי של המתעשרים והבליינים למיניהם" (עמ' 102). החרדיות היא, לפיכך, אינטגרלית לקונפליקט המיני שמשרטט הרומן. באחד הקטעים המזעזעים והמרשימים ברומן (שאמנם מהדהד סצינה מ"מומנט מוזיקלי" של קנז), צר המון תל אביבי נזעם על חרדי שנתפס מציץ לזונה: "למה אתם עושים לי את זה? אמרו עיניו של החרדי, מה אני כבר רוצה? פעם אחת, טיפה אחת קטנה מהים הגדול שלכם אני רוצה. אתם מציצים כל הזמן, לא? בטלוויזיה, בקולנוע, ברחובות, בעיתונים. ואוי, כמה אתם מזיינים! את הנשים שלכם, שאין להן שבועיים נידה, ואת האהובות ואת הזונות ואת כל הפיק-אפים שלכם" (עמ' 65).

כפי שאפשר כבר לנחש, נוהר הרומן לקראת מאבק בין אב ובן על נִימי (יסוד דוסטויבסקאי, יותר מאשר קפקאי, מופיע כעת). המאבק רב מהפכים, לא רק עלילתיים אלא גם פסיכולוגיים, ובו מגלה כל אחד מהנצים יסודות נפשיים שייחס ליריבו.      

ברומאן הראשון של המחזאי יוסף בר-יוסף, חתן פרס ישראל, יש יסוד תיאטרוני מובהק. אנסמבל דמויות מרכזיות מצומצם; לוקיישן אחד מרכזי שלתוכו ומתוכו נכנסות ויוצאות הדמויות כמו בבימת תיאטרון; אירוע דרמטי שאליו מבשיל הרומן מתחילתו; דחיסות בזמן של העלילה המרכזית. יש גם רגע אחד בוטה של חוסר-אמינות, שברומן פסיכולוגי קשה לבלוע אותו ואילו בתיאטרון היה מוחלק (רגע שמתרחש כשעמי ונימי עומדים על סף מימוש אהבתם ואז יוצא עמי בסערה מהמרתף, כביכול על מנת לבדוק אתר ליד הים שבו יממשו את אהבתם, וב"יציאה" התיאטרונית הזו הוא מותיר את "הבמה" פנויה למתחרהו).

אולם מלבד המאבק היצרי הארכיטיפי שנפרש ברומן, מאבק שמקרין מהאינטנסיביות שלו גם על החלקים "הניטראליים" בו, שתי תכונות נוספות הופכות את הרומן למעניין. הסגנון של בר יוסף ייחודי, עד כדי שלוקח זמן-מה להתרגל אליו. במיוחד בא הסגנון לידי ביטוי בדיאלוגים, כשהגיבורים מדברים לעתים במין דיבור רצוץ. תכונה חשובה מהסגנון המקורי היא היכולת של בר-יוסף לחבר (באמת ולא במלאכותיות) בין הפיוטי לריאליסטי, בין המטאפיסי למזוהם. כך, לדוגמה, ביום שוק סואן בשוק הכרמל, כשאחר הצהרים מפציע לפתע אור אחר בשמי תל אביב: "קונים ובעלי דוכנים וסתם משוטטים, באמצע נבירה בתוך ערמת קלמנטינות או בצלים, באמצע שקילה, באמצע צעקה, באמצע תשלום, עוצרים ומסתכלים למעלה אל האור הזה (…) גם יונה, הגבר הזה היפה, קטום האגודל, שלפני שבוע שמע אותו צועק בקול גס על זקנה אחת, 'מה את ממששת, מה! לא טרי, הא? ואת טרייה, את? תסתכלי עלייך! תלכי, חתיכת זבל!' –גם יונה זה עצר והביט באותו אור" (עמ' 8).  

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: