על תמר גלבץ

שתי תגובות יוצר אצל הקורא "מקופלת" של תמר גלבץ: תגובה ראשונית ותגובה מושהית, תגובה מהבטן ותגובה מהראש, תגובה דיוניסית ותגובה אפולינית, תגובה נלהבת ותגובה מסויגת.

 

התגובה הראשונית, הבִּטְנית והדיוניסית היא: איזה תענוג של ספר! איזו חדוות מילים, תחכום ועידון עירוניים, סקסיות, עדכניות  ורלוונטיות, רלוונטיות, רלוונטיות.

 

"מקופלת" הוא מונולוג, הנושאת אישה חסרת שם בשנות הארבעים לחייה, אם לבת בת שש, שבעלה מזה עשרים שנה מודיע לה יום לא עבות אחד ש"לא טוב לו" ובכוונתו להיפרד. יותר משיש כאן "עלילה" יש כאן "תיאור מקרה", חקירה מדוקדקת של תהליך פרידה: ההודעה של הבעל, מוזרות החיים ביחד אחר ההודעה הזו, יציאתו של הבעל לתאילנד לחשוב על הדברים, חזרתו והתקוות שהיא מעוררת, חיפושי הדירה שלו וצניחתן של התקוות, עזיבתו, הסידורים של חלוקת הרכוש, "הסידורים" של "חלוקת" הילדה, הבדידות, הדיכאון, התחליפים הזולים והיקרים, הכעסים והספק-השלמה.     

 

למרות שאין כאן "עלילה" סטנדרטית זהו טקסט כובש. הוא כובש לא, או לא רק, בגלל התוכן שלו, אלא בגלל האופן בו התוכן הלוהט הזה מוצג בפנינו, או מוטב: מוטח בפנינו. רוצה לומר: הכוח של "מקופלת" נובע מהאופי של המונולוג שבו הוא כתוב.

 

"אני מחליטה לחזור אל הרגע בו הבנתי שהנישואים שלי נגמרו. אני מנסה לטבול בו את הראש לשנייה אחת", נפתח בסערה, חד וחלק, המונולוג. והוא ממשיך מכאן להתנחשל בדהרה: גדוש,  היפרבולי, אינטנסיבי, סעור, מריר, גרוטסקי, רדוף ורודף, קצבי וקוצץ כמו סכין חדה המסתערת על עלי פטרוזיליה לקצצם דק-דק ומהר-מהר, מונולוג של מכונת ירייה שגיבורתו של הרומן היא היורה בה והירויה ממנה כאחת. "השנאה כחרדל מפעפעת לי על קצה הלשון אני יורקת אש (…) אני סובבת בבית בטריקות דלתות, מפגינה כלפיו חמת רצח ונוהמת כשור ששני חיצים מדממים תלויים על צלעותיו" (עמ' 106).

 

ועוד דוגמה למקטע מהמונולוג, מקטע אקראי למדי, שידגים כמה מסגולותיו הנוספות: "שילך אני אומרת, בלב אני אומרת, לכל קיבינימט שילך כבר אני אומרת, אבל עוד יותר בלב, ממש בלב, עמוק בלב אני אומרת מה יש לך ללכת, לאן יש לך ללכת ממני, מה תעשה שם בחוץ כשאצלי כל כך חם ונעים, ריחות של בולונז ומקלחת ושמפו צמחים לשיער דק וחלק וחימום של עוגת קינמון שמרים והפוך שלנו המשותף גם אוורירי גם כבד, ובתנו צחקנית כזאת (…) כאן אנחנו שניים ואחת עם הנאדות שלנו והכרובית על האש, ושלושתנו (…) לא סובלים סופגניות בשמן" (עמ' 74).

 

המקטע מורכב מכפי שניתן לשער בקריאה שוטפת, והקריאה השוטפת, החלקה, היא, כמובן, מעלתו המיידית. אבל שימו לב לאופי השירי, המתחרז, של פתיחת הקטע ("שילך אני אומרת, בלב אני אומרת וכו'"); שימו לב ללהטוט הלולייני של התוכן, שעובר בחריקת בלמים ויו-טרן מזעם והתרסה לתחינה ובעתה, ומשתמש לשם כך באותן מלים עצמן ("לאן יש לך ללכת ממני"); שימו לב למנייה הקטלוגית, הסטקטואית, של שמות העצם שמסמנים את עדנת החיים בצוותא (בולונז, מקלחת, עוגת קינמון וכו'); שימו לב לקטלוג הנוסף של שמות עצם, חינניים הרבה פחות, אבל שמבטאים את הצחנה, ההבל והשומניות הנעימים של אותם חיים בצוותא (נאדות, כרובית, סופגניות, שמן).      

 

אז אם כך, תשאלו, מה הבעיה? הבעיה, חשבתי בהתחלה, אינה בעצם בתחומה של ביקורת הספרות אלא בתחומה של ביקורת התרבות; כלומר, חשבתי בתחילה, זו לא בעיה של הספר הספציפי הזה, אלא הערה כללית. וההערה היא שעם כל הסער והפרץ המכניע-תחתיו של המונולוג הזה, אנחנו לא מרגישים בו ממש כאב אמיתי, כאב פשוט, מחלחל, נוקב, מזעזע. אפילו הגיבורה מודעת, בחלק מהרומן, להיעדר הרגש הזה, למשל כשהיא מנסה לאונן: "כמו הדמעות שלמעלה שמתאפקות לא לזרום גם דמעות הלמטה מחזיקות פאסון ושום דבר" (עמ' 12).

 

היעדר הרגש הזה נובע, נדמה, מסיבות תרבותיות-כלליות, ולא רק, כפי שחושבת הגיבורה או הסופרת, מהלם הפרידה וההדחקה שבאה בעקבותיו; משהו בקיום העירוני העדכני של הגיבורה מוליד תחכום שבא על חשבון רגש. הגיבורה היא בת נאמנה של חברת-הצריכה המערבית ונדמה, למשל, שהסחות הדעת שמציעה לה חברת השפע גורמות לה לא להרגיש באמת ועד הסוף. כי בצד הקטלוגים שהבאתי לעיל שופע הספר הזה הרבה הרבה "קטלוגים" אחרים של מוצרי-צריכה שרוכשת או מתעסקת בהם הגיבורה, ובעיקר "קטלוגים" של אוכל, שהגיבורה הננטשת עוסקת בו לא מעט ("שמן שומשום. ושמן זית. ומלח. ופלפל. וקצת ווסאבי. וסויה. וטריאקי" – סתם דוגמה אקראית). "הקטלוגים" הללו בהחלט מוסיפים לצבעוניות ולריחניות של הרומן, ומציגים שילוב קוסם של שפע חושני ססגוני שמיתרגם בהנאה אמיתית מהשפה לשפע מילולי, חושני לא פחות. אולם השפע המילולי והשפע הקונקרטי כמעט מצליחים להסתיר מעינינו את העובדה שמתחת לכל הברקים והרעמים (המענגים!) שבטקסט אין כאן הרבה רגש, כלומר יש רגש אבל הוא לא מצליח לגעת בגיבורה באמת ולכן גם לא לזעזע אותנו הקוראים. בהשוואה לספריה של צרויה שלו, השוואה בלתי נמנעת בגלל התוכן הכמעט-זהה: גלבץ צבעונית הרבה יותר אבל מחלחלת לנשמה הרבה פחות.

 

ויש כאן גם עניין דק יותר: הרומן לא מספיק מרגש כי נראה שגם הרגשות בו הופכים להיות חלק מההיצע הצרכני של חברת השפע, כלומר נדמה שהגיבורה צורכת את רגשותיה שלה (לצורכי תיעוד ודיווח) יותר מאשר חווה אותם.  

 

במחשבה ראשונה חשבתי שזו לא בעיה של הרומן הספציפי הזה אלא עדות תרבותית שנספחה אליו. אבל, במחשבה שנייה, זו כן הערה ספרותית וחשוב לציינה: המונולוג המהמם הזה שב"מקופלת" לא כל כך מרגש בעצם.

ולכן לסיכום: ספר כייפי, שנון, מרהיב, חריף, חד אבל בשום אופן לא מאורע של ממש בספרות הישראלית.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: