קצרים (וחלקם ארסיים במתינות)

1. "Social conditions today encourage a survival mentality, expressed in its crudest form in disaster movies (…) Pepole no longer dream of overcoming difficulties but merely of surviving them"

מבקר התרבות המבריק, כריסטופר לאש ז"ל, ב – 1979, ב: "The Culture of Narcissism"

 

2. בספרו החשוב הנ"ל, לאש משתמש בספרות האמריקאית של זמנו כחומר גלם ראשון במעלה לניתוח התרבותי המקיף שהוא עורך לתרבות האמריקאית. בצדק הוא מתמקד ברומן, שלטעמי הוא הרומן האמריקאי החשוב של המחצית השנייה של המאה ה  – 20 (כמובן, מתוך המבחר שיצא לי לקרוא): "משהו קרה" של ג'וזף הלר. על החיים הנוירוטיים בתאגיד אמריקאי.

 

3. בלילה, בלילה, לפני השינה, מביטים אנשים כה וכה לראות כי אין איש בסביבה, נכנסים לאינטרנט, מעלים את הכתובת, ובאים חרש לאתר האינטרנט הנחשק. או אז מקלידים הם סיסמה וחודרים פנימה, מאחורי הפרגוד, לאתר הסודי. הם בודקים את היש, האנשים, ומפנטזים על מה שיכול להיות, הבני אדם, ממששים ומלטפים את היש, האנשים, ופוחדים מהאין, הבני אדם.

 

בדיקת חשבון הבנק באינטרנט היא אחת הפעולות האינטימיות ביותר שבנמצא. מאששת את "האני" ואת הנוירוזות של "האני" כאחד.

 

4. אחרי ירידות מספר על התוכנית "עובדה" בשבועות האחרונים, אני שמח לומר שהכתבה ששודרה ב"עובדה" האחרונה, על נערת הזוהר הישראלית לשעבר, זיוה רודן, שהצטלמה בעירום בשלהי שנות החמישים ונעלמה מספר שנים אחר כך מהנוף הישראלי, הייתה כתבה מבריקה. במיוחד העימות בין נערת הזוהר בת השבעים פלוס לשולה יריב, "רחל המרכלת".

 

5. הכלל שכדאי שיעמוד לנגד עיניו של מי שרוצה להיות סאטיריקן מקורי ומשמעותי הוא זה: מה שאצל הבּוֹבּוֹאים (הבורגנים-הבוהימייניים) הוא מוסכמה אינו יכול להיות עמדת המוצא הסאטירית של הסאטיריקן, על אף שרוב "העם" טרם קיבל עליו את המוסכמה הזו. סאטיריקן, בקיצור, צריך חבר בובו אחד לפחות.

 

6. הכתבה הדי-מרשימה עם יעקב וינרוט ודבריו הדי-נכוחים במוסף "הארץ" העלתה אצלי, בכל זאת, חיוך די-דקיק. כי כמו שהאינטלקטואלים הישראלים משתרכים 10-15 שנה אחרי האופנות האינטלקטואליות האירופאיות והאמריקאיות, כך עורכי הדין האינטלקטואלים שלנו (שבקיאים ב"תרבות המערב"! תארו לכם!) משתרכים אחרי האינטלקטואלים הישראליים, בלאג מכמיר-לב וחינני. ויינרוט חושף שהפוסטמודרניזם הוא אסון אינטלקטואלי! לא פחות! כן, תקראו את פוקו!

("אבל מה הוא מרוויח פי אלף ממכם, יא אינטלקטואלים! חחחח" (ל"ת)

 

7. לא אוהב את השיר ההוא של שולי רנד, עם הפנייה השבורה לאלוהים. לא אוהב את הקיטש, כן, קיטש, הדתי רוחני הזה. החיים קשים, זה נכון. מייאשים לפרקים, זה נכון. אבל אני לא אוהב את הרומנטיקניות הדתית החדשה הזו של מיטב זמרינו. את הענווה הבעייתית הזו. את המרת הזעם והייאוש בכניעה.  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שפי  On מאי 6, 2008 at 7:02 PM

    הם בודקים את היש, האנשים, ומפנטזים על מה שיכול להיות, על אנשים, ממששים ומלטפים את היש ופוחדים מהאין, מהאנשים.

    גם אני הורשמתי מראיון עם ויינרוט, עד שהוא התחיל להגיד חינוך, חינוך. הם אומרים חינוך ומתכוונים לאילוף, תיכנות. אין היום פרשנות אחרת למילה חינוך, גם כשהיא יוצאת מפיו של אחד כמו ויינרוט ולא של אחד כמו אקירוב.

  • אריק גלסנר  On מאי 8, 2008 at 9:11 PM

    תודה על הצעת השכתוב המעניינת. אם כי תוכנה שונה ממה שכיוונתי אליו ואיני בטוח שאני מסכים עם הלבוש החדש.

    ולגבי חינוך, חינוך הוא לאו דווקא אילוף לעניות דעתי.

  • שפי  On מאי 8, 2008 at 9:58 PM

    אפשר להבין מתגובתי שגם לא לעניות דעתי, אבל לא העניים קובעים.

  • ענת עזרא  On אפריל 28, 2017 at 9:00 AM

    לא אוהב ? לא אוהב. עניין של טעם. אל תקשיב לשיר. אני מזועזעת מארץ נהדרת שהיא לא מצחיקה בעליל , ויש שם שטויות מביכות. אז אני לא צופה בה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: