על הסאטירה הישראלית

מבורגנים ל"בורגנים", או: הסכיזופרניה של השמאל הישראלי

מאמצע שנות התשעים ליוותה תת-כותרת קבועה את המדור הסאטירי של בטאון המתנחלים, "נקודה". בתת-הכותרת נכתב באירוניה: "אין סאטירה בימין". תת-הכותרת הזו ביטאה התרסה, ואף רגש-נחיתות, של "הימין" מול הטענה בדבר היעדרה, באגפו, של פעילות תרבותית מעודנת-פראית, כפי שסאטירה טובה אמורה להיות. כנגד התפיסה, הלא-מוטעית כל כך, ש"הימין" הוא בעל מונופול על "העשייה" בחברה הישראלית, שהימין "ברכב ובסוסים", בעוד "השמאל" אמון על פעילות "רוחנית" יוצרת, השמאל "ברוחי", ניסה, לעיתים בהצלחה, המדור הסאטירי של "נקודה" להשיב מלחמה אינטלקטואלית-עוקצנית שערה. 

אולם לימין קם זה מכבר סאטיריקן גדול, כמובן; גדול הסאטיריקנים הישראליים, בשיקלול וקטורי של כמות ואיכות, אפרים קישון. עשרים שנים תמימות לפני סבסטיה, ארבעים שנים תמימות לפני הסכמי אוסלו, הצליף קישון במדורו הסאטירי ב"מעריב", "חד-גדיא", בספריו ובסרטיו מתוך עמדה "ימנית" מובהקת. אולם קישון הוא סאטיריקן "ימני" במובן האירופאי, ובתוך טישטוש המושגים שיוצרת המציאות הישראלית הייחודית, "ימניותו" התבהרה רק בחלוף השנים הרבות של פעילותו הפורייה. קישון הוא סאטיריקן "ימני" במובן האירופאי בכך שהוא מאגד במחשבתו תפיסה קפיטליסטית-בורגנית של החברה בתפיסה, ויש שיאמרו: תחת מעטה דקיק, של לאומיות ופטריוטיזם גאים.

 

קישון, פליטם של שני משטרים טוטאליטריים, שעיצבו את המאה ה – 20, "העולה החדש היורד לחיינו", מצא בישראל הצעירה והסוציאליסטית כר דשן לסאטירה ימנית-בורגנית נשכנית וארסית. קישון, שמצא בישראל הצעירה מנגנונים ממשלתיים מנופחים, מושחתים ושלומיאלים, פומפוזיות מכסת-ערווה, סקטור ציבורי נגוע בביורוקרטיה, בטלנות במסווה של תזזיתיות, העניק פרשנות "אזרחית" לקפקא, המרכז-אירופאי כמותו. המדינה, על מנגנוניה המאוסים, היא שופטתו של האזרח ק. (קישון), היא-היא "הטירה" הבלתי מושגת, המעבירה את אזרחיה בגלגול-מחילות מייסר, שבסופו ניצב שער אטום. הזעיר-בורגני, ואחר כך הבורגני, קישון, המבקש רק לחיות את חייו הפרטיים בשלווה, מקפיץ עליו גם את רוגזם של "הוותיקים", "הרוסיים", "מייסדי המדינה", המזכירים לו שוב ושוב בכמה סבל עלה לבנות את הארץ; קישון, האזרח הקטן ( אך לא הפרולטר!), מייחל ל"מות האידיאולוגיות" ולקץ הפאתוס החלוצי-סוציאליסטי, הסגפנות הציונית, והחלפתו ברגש לאומי-סנטימנטלי ו"ימני"-פטריוטי, שאינו משפיע ישירות ותדירות על שלוות החיים הטובים.

 

האטום היחיד, שקישון מכיר בו כבלתי-פציח, בלתי-פריק ונצרך הוא האינדיבידואל הבורגני, העומד ברשות עצמו.  היחידה החברתית היחידה שקישון מכיר בה היא המשפחה, ולכן העיסוק בה כל כך אופייני לו, בניגוד לסאטיריקנים אחרים בעשרות שנות סאטירה ישראלית.

האויב הגדול ביותר של קישון הוא "המנגנון". כאשר בני אדם מתאגדים בחבורות להסדרת ענייניהם נפתח הפתח לטימטום, רשעות, דיכוי ואטימות. כאשר מוקם "המנגנון", הנועד להסדיר את יחסיהם המורכבים של הפרטים בחברה, מוקם מגדל בבל בו איש לא מבין את שפת רעהו. כאשר מתבוננים גיבוריו של קישון בלא-יוצלח, התולה כביסה בגשם, מנסה להרוג יתושים במגבת במקום ב"פליט", ברור להם מי הוא. זהו "המומחה לייעול המנגנון", שלומיאל כמו מקור המחיה שלו, בו הוא אמור להטיל סדר. האזרח התמים ק. (קישון), שבא להעיד לפי-תומו על תאונת דרכים שבמקרה ראה אותה, הופך על ידי "מנגנון" בית המשפט לנאשם, מיניה וביה. אותו אזרח תמים ניצב גם מול "מנגנון" המכס הנוקשה, ומנסה ביישוב-דעת מתפוגג, להסביר לפקיד האטום שגביית מכס על סוס-נדנדה אינה יכולה להיות בשיעור דומה לזה של סוס בשר ודם, למרות שלשון "החוק" גרסה "סוס", ותו לא. והיה וישכח האזרח הקטן ק. ארנק, באחד ממוסדות הציבור הישראליים, הוא יועבר מטלפנית לטלפנית עד שתדבק לשונו לחיכו, עד ש"ייגמז", וישכח את בקשתו הראשונית הצנועה. כשאזרח המדינה הקולקטיביסטית-סוציאליסטית-ציונית הגאה מבקש לו בגיל 23 קו טלפון, הוא ייפטר מהעולם, בשיבה לא-טובה, בגיל 83, כשהוא אוחז בידו את שפופרת הטלפון של בית המרקחת השכונתי, בעודו מתחנן בפני "מנגנון" "שירות הטלפונים" לבטל את ההזמנה ושכספו יוחזר. בקטע סאטירי קלאסי מתמודד קישון עם מחלקת הגבייה המזהירה אותו על עיקול הקרב ובא, "מאחר שלא נענית להודעתנו בדבר חובך תמורת עבודת התיקון בנמל קישון". כל מחאותיו וצווחותיו של האזרח ק., על כך שאיננו, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה, נמל נתקלות בקיר אטום. קירו האטום של "המנגנון".

 

היצור המאוס ביותר בעולמו הסיוטי של קישון הוא "העסקן". אותו אחד השייך ל"מימסד", השייך ל"מנגנון", ולא פועל בעולמו כ"בורגני" מהשורה, לבד ובאופן עצמאי. "העסקן" הוא האוונגארדיסט-הנחשל של המדינה הקולקטיביסטית והפוריטנית שמצא קישון ביורדו מהאוניה. "העסקן" מדבר גבוהה-גבוהה אולם חשוד על השוחד, אשם בביורוקרטיה בלתי אפשרית. משום כך, את הטיפול בחוטפי "סבנה" מפקידים בידי ביורוקרט ממשלתי, שמתיש את החוטפים במשא ומתן "אזרחי". "הם גמוזים – מודיע שר הביטחון לגולדה בירושלים – בפעם הראשונה נפגשו פנים-אל-פנים עם הנוהלים המשרדיים שלנו…". אחרי סיום עבודתו הצולחת, מול המחבלים, בשדה התעופה של לוד, חוזר "החבר" יחזקאל שולטהייס להמשך המשא ומתן "עם נציגי האופים בבית החולים תל השומר".

 

כל התפיסה של החברה כחברה שיתופית, שיוויונית, אחידה ואפרורית מאוסה על קישון האינדיבידואל, שלמד על בשרו הן את הסכנה בלהיות שייך ל"קבוצה" מנודה, והן את העוול הנורא ש"קבוצה" מגובשת מסוגלת לעולל לאחיה בני האדם, שאינם, דרך מקרה, נמנים עם שורותיה. אבל שלמד גם את מחיקת האישיות שה"קבוצה" גורמת לאלה שכן נמנים עימה; מחיקת האפשרות לאורח-חיים ותענוגות אינדיבידואליים. היה היה "קואופרטיב", מספר קישון אגדה שהייתה באמת, שהוקם "פעם" וכעת הפך למוסד משגשג, שבבעלותו מיליונים. בגלל חששו של ה"קואופרטיב" שאחד מחבריו יקבל "זכויות יתר", לא ניתנו לחבר זה 25 לירות, "לצרכי קניית מזון". "החבר" קבל על כך: "טוב, אבל אני רעב". על כך ענו לו בחדווה שכולם רעבים ב"קואופרטיב". או אז הודיע החבר הנ"ל שנמאס לו, הוא כבר זקן, "יתנו לו את חלקו, כמה מיליונים, וגמרנו". אולם הניסיון לפירוק ה"קואופרטיב" נכשל באיבו והזקן מת מרעב. "על מצבתו רשמו באותיות-זהב: כאן שוכב מיליונר", מציין קישון בפלצות, אבל למרות זכות גדולה זו "אומרים, שבשמיים הוא ביקש את צירופו לסקטור הפרטי".

 

הדביקות הקולקטיביסטית-קואופרטיבית הזו, מנגעת עד השורש, עד בטנת-הקיום האינטימית ביותר. בארץ "השיוויונית" מנגב הזולת את משקפיו בשולי חולצתך. המסקנה ברורה: הכנס את חולצתך למכנסיים ועטוף את עצמך, חיש-קל, בממברנה בורגנית-ליברלית, בלתי חדירה.

 

הביקורת הנשכנית של האינדיבידואל-הבורגני קישון מיועדת להחריב עד היסוד את העולם הישן-בעיניו, העולם הסוציאליסטי-קולקטיביסטי. בדרך לחיפה, מציין קישון בארסיות-חומלת, פגשתי את קארל מרקס הזקן והנלעג. מרקס-קשישא עובד כיום כעובד-זוטר בקיבוץ ובמסעדה של "תנובה", ממחיש קישון את העליבות וחוסר הרלוונטיות של הסוציאליזם. בניין ה"הסתדרות" משול לקרמלין, לפי קישון, ושמועה "נוראה" כי פוצץ מלהיטה את דימיונו.

בארץ "השיוויונית" ומוכת השביתות, שמצא קישון, שאינה מזנקת קדימה במירוץ האומות בגלל חסרון הסטרואידים של "התחרות החופשית", פקידים לא יעילים, כדוגמת פקידת בנק הדאר, משדלים את המשתמשים בשירותיהם לא להמשיך לעשות זאת. בארץ לא היררכית זו, כלומר: היררכית במהופך, האחות בקופת החולים אחראית לכל, על פיה יישק כל, ואיש, מהרופא הפשוט ועד לשר הבריאות, לא ימרה את פיה.

 

השלומיאליות והעצלות ניכרים במיוחד בשני הקצוות של ההיררכיה הציונית-סוציאליסטית: אצל הפרולטר ואצל "העסקן" ו"הפוליטיקאי", הדיקטטור של אותו פרולטריון. שני קצוות אלה סוגרים בתנועת מלקחיים על הבורגני התמים. הפועל הישראלי, בשלומיאליות חסרת-פשר, מבריג ברהיטים שני ברגים במקום שלושה. הבורגני העירוני ("אל תתנו לממשלה לשלוח אותכם ל'פרובינץ'", כותבים הקרובים לעולה החדש, קישון, "אתם אינטיליגנציה עירונית מובהקת") עומד חסר אונים מול נותני השירותים השונים. מול הנגר שהבטיח שולחן תוך כמה ימים וצץ, אכן עם שולחן, כעבור שלוש שנים; מול מסעדן-צנע שנשאל "מדוע אין במסעדה שלך קצת היגיינה?", ומשיב בצדקנות פרולטרית-ציונית: "אני לא מחזיק סחורה כזאת. אני לא קונה בשוק השחור. אם אתה רוצה אני יכול לתת לך לבנייה…"; מול מלצרים מלאי שנאה ללקוחות מתמהמהים בזמן סגירת הקפה; מול מלצרים, המחלקים ביניהם איזורי שירות, והזוג הבורגני, מעשה שטן, נופל דווקא ב"קו התפר" שבין שני איזורים כאלה; אבל גם מול ההתנגדות של המדינה הסוציאליסטית הקטנה לזכותו של הבורגני לתגמל את נותן השירות שלו. הבעיה "הטיפוגרפית" החמורה, כניסוחו של קישון, הלא היא התנגדותם של "האיגודים המקצועיים" בארץ למיסוד "הטיפ", דחייתם ב"שאט נפש כל צורה של דמי שתיה, כיון שהם רואים בהם שוחד, השולל מן העובד את הכרתו המעמדית".

הבורגני העירוני עומד חסר אונים מול כתבניות בעיתון, שאינן יורדת לחיקרה של האירוניה הסאטירית שלו; מול שוטרי תנועה אטומים, לא-חכמים ורעי לב. היפוכם של "השוטר אזולאי"; מול "האינסטלטור שטוכס", שהבורגני, קישון, נאלץ לאסור אותו בעבותות על מנת שיבוא לתקן את הברז הדולף. "שטוכס נכנע ותיקן את הברז. עכשיו הוא שוב מטפטף"; מול רוכל העובר מדלת לדלת ומציע את מרכולתו, וכשלבסוף, מטוב לב, נעתר הבורגני לקנות סכין גילוח, מתגלה המזוודה של "הרוכל" כריקה. "אף פעם לא קונים אצלי!" הוא אומר לבורגני המשתומם, השואל, אם כך, "מדוע אתה הולך מדלת לדלת?". "צריך לחיות ממשהו, אדוני", עונה הרוכל בגאווה פלבאית.; מול קבצנים הצובאים על החנויות באלנבי בברכת "תה'בריא" ו"יברכשם"; וגם מול תעשיית הממתקים הישראלית, שאינה שומרת על יציבות מרשם הממתקים, אינה שומרת על יציבות אירופאית. כך ש"טופי קרמל" מצליח משנה את תכולתו מ – 65% קרמל ל – 65% חומר משמר.

 

לחוץ כך "מלמטה", מתכווץ הבורגני המסכן גם מלחץ הבא "מלמעלה". שם האויבים של הבורגני הם הפוליטיקאים המושחתים ועושי דברם, "הסקטור הציבורי" המנופח, הרקוב והשלומיאלי. החברות הממשלתיות הן אלו שמייצרות את הגרעונות הגדולים במדינה. כשנציג של אחת מהן עומד לחקירה לפני ועדת הכספים של הכנסת, מסתבר שהם שותפים למחדליו. "מי החליט על הערבויות הממלכתיות הללו, מר שולטהייס?", "אתם!", עונה שולטהייס הזחוח, הבטוח שלא יאונה לו כל רע. קישון מציג "מבפנים" את מה שקורה "באמת" בועדה ציבורית נכבדת, הדנה בתקציב בסך של 800 מיליון שקל. חברי הועדה הציבורית עסוקים בהעברת פתקים אידיוטיים ביניהם. "ראיתי אותך שלשום בלונה-פארק, כשעלית עם הבת שלך על גלגלי הענק. איך אתה לא מסתחרר בגובה כזה?". בין פתק אווילי למשנהו נחתך גורלם של כספי הציבור. כשאחת המחלקות בעירייה רכשה, כך לפתע, קטר, וננזפה על כך, עונה ראש המחלקה ש"קטר טוב אף פעם לא מזיק". הטיפול בכספי הציבור מוכפף לגחמות ול"א-ריאל פוליטיק" קטנונית, של אנשים החרדים אך ורק לכסאם. ב"סקטור הציבורי" מושחת שכזה נוזפים מנהלים בכפופים להם על שלא ייצרו גירעונות הולמים. "מטומטם", זועק המנהל הממשלתי, "איך אתה רוצה שנקבל תקציב גדול יותר לשנה הבאה, כאשר אינך מסוגל להוציא את התקציב הנוכחי?". גם שר האוצר, ספיר, מבקש ממנהל המחלקה לצעוק שדרוש לו תקציב, לצעוק כך שישמעו בחוץ. רק כך יוכל ספיר להוכיח "לציבור הרחב, שאי אפשר להוריד את נטל המיסים  בגלל העומס התקציבי".

 

ישראל היא "ארץ קטנה שאינה מסוגלת לייצר מסים בכמות שהממשלה צורכת". כי אכן הממשלה "צורכת", בגין שחיתותם של הפוליטיקאים ובגין השלומיאליות שלהם. כשמנהל בסקטור הציבורי נדרש להסביר לועדת החקירה כיצד הצליח לבנות וילה מפוארת כל כך, האם יש לו הוכחות למקורו הטהור של הכסף, משיב המנהל בעזות-מצח ערמומית: "מובן, הלא עומדת לה החוילה אשר קניתי… או אולי אתם חושדים בי?". העושר הממומש עצמו הוא ההוכחה הפרדוקסלית לכך שהכל נעשה כשורה. כשפקיד ממשלתי מבקש העלאה במשכורת הוא מושב ריקם על ידי מנהלו, ונשלח להסתמך על השוחד, כמו כולם. השוחד, שהוא בונוס לגיטימי ומקובל במשרדי הממשלה. חוסר התיאום והאימפוטנציה של "מוסדות הציבור" מביאים גם לכך שמשוגע אחד מציף את רחוב אלנבי. מבקר המדינה, מבקר הסקטור הציבורי, משול למי שמונה על ידי חברו להזהיר אותו מפני כסיסת ציפורניו האובססיווית. לאור המשל הזה מובהרת האימפוטנציה של עמדת המבקר. החבר מסרב, כמובן ועד מהרה, לשעות לאזהרות הטרחניות של חברו: "אני אוכל מגופי מה שמוצא חן בעיני! עד מתי נסבול טפיל כזה על גוף החברה". הפוליטיקאים רואים בכספי הציבור חלק מ"גופם", ועושים בהם כבתוך שלהם.

 

הפוליטיקאים, שאמונים להסדיר את התנהלותו של הגוף החברתי, רחוקים מרחק עצום מ"העם". כשנהגו של השר עוצר את רכבו, בגין שביתה, חוזרת-חס-וחלילה, של איגוד הנהגים, משתאה השר על יכולתו ללכת ברגל. הוא נכנס, מלא התפעלות, לחנות נעליים ותוהה "האם כל אחד לוקח פה נעליים באופן חופשי", כפי שהוא רגיל לקבל את צרכיו, "או יש מלצרים מגישים?". המאבק בפוליטיקאים המושחתים נידון מראש לכישלון. "הכל הרגישו, כי זו תהיה ההתנגשות המכרעת בין השר לבין הציבור… וכך היה. ביום השמיני הגיש הציבור את התפטרותו".

 

מול תנועת המלקחיים הזו, של הפרולטר ונותן השירות מחד, ושל הסקטור הציבורי והפוליטיקאים מאידך, מתקומם הבורגני. הבורגני, כמו אביר ביניימי, כמו גרי קופר, כמו ארבינקא, פועל לבדו, מבקש להסתמך על סגולותיו האינדיבידואליות, לשגשג בתושייתו-הוא ולא בזכות היותו בין מעמד-קולקטיב-קואופרטיב-מפלגה-אידיאולוגיה כלשהם. אולם זהו ניסיון הירואי בארץ שכל הצלחה, וניסיון להגיע לשגשוג אישי, נתפסים בה כחטא, ב"ארץ קנאן". זוהי ארץ שאוכלת מצליחניה. כולם מקנאים בה בכולם, כולם מסבים את ראשם על צירו בחשד, בכדי לכוף כאגמון כל קנה מזדקף. רופא השיניים מקנא בזמר, האינסטלטור ברוני מילוא ורוני מילוא באורי מלמיליאן. בארץ שיוויונית-משווה-כל זו מופעלת גם קנאה "פרבנטיבית", קנאה-מונעת מראש, גם על מי שאינך בטוח אל-נכון כי הוא ראוי לקנאה. האנשים הפשוטים הצובאים בלונדון על חיים טופול, המופיע ב"כנר על הגג", מפטירים בסוף הביקור: "ההצלחה עלתה לו לראש (…) זה כבר לא אותו טופול פשוט וחביב, זה כבר איש אחר, לצערי". הדיבר ה – 11, "לא תפרגן", אינו מאפשר ליהנות בארץ בשלווה מהתעשרות מעבודה הגונה. אלעזר ווינריב, לדוגמה, הוא "הכתם השחור" במשפחתו כיוון שבחר במקצוע חופשי, הנדסה, מקצוע שאינו הולם את "חברתנו הסוציאליסטית". מהר מאד נהיה ווינריב, גם משום שמשפחתו קטנה מדי ואינה מקבלת קצבאות ילדים, חסר כל. הסוציאליזם הישראלי אינו אלא מאגר של משרות ציבוריות, המחולקות ל"אונזערע", ל"שלנו", וכל המבקש לעמוד ברשות עצמו, ועוד על סמך השכלה אקדמאית, רחמנא ליצלן, נידון לאביונות. רק בחו"ל, למרבה התדהמה, מוצעת לווינריב "משרה מצויינת".

 

"כל העולם נלחם היום בעוני. אתם נלחמים בעושר", מטיח קישון בפני ההנהגה "הסוציאליסטית". תנו לחיות בארץ הזאת, צווח קישון, כשהוא מציג בכעס את "המחלקה למניעת רווחים קלים", המרכזת "ידיעות של ניסיון התעשרות". חברות זרות, המבקשות לספק טלפונים לארץ מוכת אי-הקשר, "זוממות להרויח כסף", ואי לכך "המשק הפועלי שלנו לא יסכים לביזיון הזה", וימנע את הקידמה והרווחה מאזרחי ישראל. בארץ כזו, הענף הרווחי ביותר הוא המסכנות וההתמסכנות. סאלח שבתי, "המקופח", גובה כסף מגופי תקשורת שונים על הזכות לפרוש בפניהם את מצוקותיו. קישון, לעומתו, בקטע אחר, טוען כי בעצם הוא-הוא ראוי לתואר "המקופח", כיוון שלא שבת מימיו. הוא, הבורגני המסתמך על תושייתו ויוזמתו, לא נזקק לנשק השביתה ולטענת "הקיפוח" מעולם. בכלל, היחס למהפכנים ומתקני עולם לסוגיהם, הצועקים חמס על "קיפוחים" למיניהם, אצל קישון, הוא יחס אירוני. המהפכן "נכנס למק"י ולמד את מרכס ולנין ושנא את האמריקאים. הוא פעיל מאד והוא מתפלל שיבוא מהר הצבא האדום וישמיד את הכנופיה השולטת הזאת הדואגת רק לאינטרסים שלה. ואם לא יקבל בזמן הקרוב שיכון בתל אביב, אין זה מן הנמנע שיהיה מנהיג דגול למחנה המהפכני…".

 

מה הפלא, אם כך, שבארץ אוכלת מצליחניה כזו רווחת כל כך תופעת העלמות המס? מה הפלא, איפוא, שפקד המשטרה "הגאון" מצליח לתפוס כל כך הרבה עברייני מס רק משום שהוא עוצר כל אדם שנקרה בדרכו? בארץ כזו רק ארבינקא, האלתר-אגו של קישון, צדו האפל של הבורגני המהוגן, מצליח לשרוד. ארבינקא, היזם הקפיטליסטי, ש"יזמותו" גובלת ואף פולשת לשטח הנוכלות, המכריז על מסע לחיפוש נפט, בכדי להתעשר, ומוצא את מרבציו הנכספים  של הנוזל השחור בטנקים של מכוניות תמימות, שהוא עוצר באמתלה כלשהי.

 

אבל קישון הוא סאטיריקן "ימני" לא רק בהשקפתו הכלכלית-חברתית. קישון הוא סאטיריקן פטריוט ( פטריוט אך לא לאומן-פנאט!. בכתביו מצויה, למשל, התחלחלות כנה מ"פוגרום" שערך אספסוף ישראלי בערבים. וקישון לא מהסס לערוך הקבלות ל"פוגרום" הזה מההיסטוריה האפילה של האנטישמיות). פטריוטיזם זה נתגלה בעיקר בעקבות מלחמת ששת הימים. אולם מה שמעניין במיוחד בתפיסה של קישון את הסכסוך הישראלי-ערבי הנה הדימיון בין תפיסתו את היזם הבורגני השנון, הבונה את חייו ומיילד את שגשוגו בכוחותיו הוא, ללא מסגרות קולקטיביסטיות מדכאות, לבין תפיסתו את מקומה של מדינת ישראל, ישראלי'ק הצעיר והמבריק, בלב המרחב השמי, המאובן ו"הסוציאליסטי". האלבום המשותף לקישון ודוש, "סליחה שניצחנו", מציג את מדינת ישראל הקטנה, ישראליק החבוש כובע טמבל, כמדינת חירות בלב איזור של משטרים ערביים מדכאי-חירות, "סוציאליסטיים" ונתמכי ברית המועצות. משטרים, שבגלל קשיים "מנגנוניים", הובסו. כך כותב קישון ב"מכתב גלוי" לנאצר: "אנחנו, למשל, איננו טרודים כמוך בתיאום תוכניותינו עם תריסר בעלי ברית, כי אין לנו אף בעל ברית אחד בעולם". הסוציאליזם פירושו דיכוי החירות וכפיפות הפרט ל"מנגנון", ומיקומה של מדינת ישראל החופשית והבודדה, במרחב המזרח-תיכוני, הוא כמו מיקומו של הבורגני הקטן והבודד, הקורא "הנח לעשות" ו"הנח לחיות", בקרב המנגנונים הגדולים של "המדינה" ו"ההסתדרות". 

 

כל הכינויים והז'רגון האנטי-ישראליים, שזיהו את ישראל עם "האימפריאליזם המערבי", עם הקפיטליזם האמריקאי, נתפסים אצל קישון כביטויים שבאו לקלל ונמצאו מברכים. כך לועג קישון לקוסיגין הרוסי, שהלך לישון "בהרגשה נפלאה שעשה צעד חשוב לקראת הגשמת הסוציאליזם בימינו", על מנת לקום ולחזות בנצחונה של ישראל הקטנה והערמומית. על ישראל, לדעת קישון הפטריוט, להפסיק לפנות אל חוש ה"הצדק" הבינלאומי, ולהיות כמו ארבינקא שלו, צדה האפל של הבורגנות: ממזרית, יוזמת, פועלת לבדה וא-מוסרית.

 

מוקדה הרעיוני של הסאטירה "הימנית" של קישון מוצג בצורה החדה ביותר ברומן הסאטירי המבריק שלו, "השועל בלול התרנגולות". ברומן הזה, שחציו הראשון יכול להתחרות בנקל עם טובי הרומנים הפוליטיים-סאטיריים המוכרים לנו במערב, מציג את התפיסה הפוליטית הבסיסית של קישון; התפיסה התשתיתית שהביאה אותו, לפי דעתי, לטעות היסודית המונחת בראיית העולם שלו.

הרומן הסאטירי הזה מתאר את הסתאבותו וחורבנו של כפר שלו בגליל העליון, הסתאבות וחורבן שנגרמו בעטיו של ביקור-נופש, קצר-מועד אך הרה-גורל, של עסקן מפאיני"קי-סוציאליסטי בכפר הנידח. "המצב הטבעי", המצב החברתי-הפוליטי הנשאף, בעיני קישון, הוא מצבו של הכפר עין כמונים טרם הגיע עליו העסקן המפא"יניקי, אמיץ דולניקר. בכפר זה אין, למעשה, מוסדות חברתיים, אין "מנגנון", והחיים מתנהלים בו באנרכיה גמורה. איש איש עושה לביתו ו"יד נעלמה" גורמת לכך שאין סכסוכים בין יושביו.

בעין כמונים, כמשל לחברה האידיאלית, "המדינה" ו"המנגנון", המסדירים את היחסים בין הפרטים בחברה, מיותרים. אין צורך, ב"מצב טבעי" כזה, אף ב"שוטר תנועה", כפי שמתוארת המדינה בהגות הליברלית. בקיצור, ב"עין כמונים", לפני שהטעימם העסקן המפא"יניקי מפרי עץ הדעת, שוררת אידיליה.

 

אולם אמיץ דולניקר הפומפוזי ורודף-הכבוד, המגיע לכפר, מתחיל לשנותו מהיסוד. "אוי לו לכפר", נואם העסקן, "שאף אחד מתושביו אינו מוכן לקבל על עצמו משימה ציבורית. אין תימה, איפוא, שהמקום מתנוון ללא תקנה". החדרת הפוליטיקה אל הכפר מרעילה אותו. עד מהרה פורצות מריבות הנוגעות לשאלה מי יעמוד בראש הכפר.

העסקן המפא"יניקי גם משכיל את בני הכפר התמימים בתודעה מעמדית.  הוא "פוקח" את עיניו של מיכה, רועה-הבקר של הכפר, לראות שבגלל מיקומו המעמדי מונע ממנו סנדלר-הכפר את בתו. "אז מה אפשר לעשות?" שואל הרועה הנבוך את דולניקר, והלה מחזיר לו בלשון רבים: "להתארגן, חברים. אתה רועה, לא כן?". וכשמשיב מיכה, קשה-התפיסה, "עכשיו, בחושך, לא כל כך", שועט דולניקר קדימה: " דא עקא, חברים. רועה אחד איננו כוח ציבורי, אך כל הרועים יחד, בגוש מלוכד, כהלכה, מהווים משקל, שבשום פנים ואופן אין לזלזל בו. כמה רועים מצויים בכפר?". לדאבון הלב מצוי רק אחד, אותו מיכה הרועה, אולם דרך דמותו של העסקן הציוני התזזיתי, הנואם קלישאות פומפוזיות ללא הרף, מבקר קישון בארסיות אפקטיבית את ישראל הסוציאליסטית של שנות ה – 50 וה – 60.

 

לולי אותם רודפי שררה, באיצטלה של מגיני הפרולטריון, אומר קישון בין ובתוך השיטין, לא היו "נפקחות" עיניהם של בני מעמד הפועלים, וכך גם היה נמנע סבלם. דולניקר זה, המחכך ידיו בהנאה לנוכח הסכסוכים שהוא יוצר באקס-ארקדיה, עין-כמונים ("סוף סוף מזער טון אנושי, מזער תסיסה… אין זו אלא מצה אישית גרידא בין שני אינדיבידים… אולם מתחולל כאן ברגע זה, לנגד עינינו, רבולוצין בזעיר אנפין המסמן את הקץ לשאננות הנפסדת בחיי הכפר!"), מבוקר על ידי מזכירו האופורטוניסט, הנוכל-הקטן, זאב, המעיר לדולניקר שמלחמת המעמדות מיותרת בכפר, כיוון שכולם בו שווים. על כך עונה דולניקר את התשובה הפרדוקסלית הבאה: "הכפר האומלל הזה כה מפגר הוא, שטרם נוצרו בו ההבדלים שיש לבטלם".

 

הספר הזה הנו משל סאטירי-פוליטי מבריק, המבטא את השקפת עולמו הבסיסית של קישון, שמכוונת את חיצי לעגה כנגד "המנגנון" ו"המדינה". אולם זהו משל מוטעה. קישון, בניגוד לפילוסוף פוליטי כמו תומס הובס, לדוגמה, אינו רואה את "המצב הטבעי" האנושי כמצב של "מלחמת כל בכל", אלא כמצב אידילי. לפיכך, כל ניסיון של ארגון חברתי-פוליטי פירושו עוול, שחיתות, היררכיה, קנאה בחזקים ואלימות. מאליו ברור שאין צורך ב"מנגנון" כלשהו ( לכל היותר במנגנון ויסות מינימלי להסדרת החיים בחברה), כיון שהוא בולם-חירות. משל פוליטי כזה מתאים ככפפה לתיאוריית "היד הנעלמה" של המחשבה הליברלית. מתאים ככפפה ליד "ימין".

לעומת קישון, "הימני", מדגימה הסאטירה "השמאלית" בישראל יפה-יפה את חוסר היכולת, עד כה, לייצר בישראל כוח פוליטי משמעותי של "שמאל חברתי". לאורך עשרות שנים של סאטירה "שמאלית" בישראל, ניתן לאתר תזוזה משמעותית במוקד הסאטירה "השמאלית" הישראלית, ניתן לאתר, למעשה, פיצול בתחומים בהם מתעסקת הסאטירה "השמאלית", והעדפתו של תחום אחד על פני משנהו.

אם את העמדה "השמאלית" הקלאסית ניתן להגדיר, בשטחיות מסויימת, כעמדה יונית בענייני "חוץ", כעמדה שאינה רואה ב"לאומיות" וב"פטריוטיות" ערכים עליונים, וכעמדה שמזדהה עם המעמד הנמוך בחברה, הרי שבמשך עשרות השנים של הסאטירה "השמאלית" הישראלית חלה תזוזה במוקד הסאטירה, תזוזה לעבר עיסוק בלבדי בסאטירה "שמאלית" בענייני "חוץ", ביחס בין ישראל, מדינות ערב והפלסטינים, עיסוק בסאטירה "מדינית", על חשבון עיסוק בסאטירה "חברתית".

 

כשעמוס קינן כותב ב – 1948 על הקיר המלוכלך, הקיר שבציפורן עיקשת ונואשת, חתמו עליו הנידונים למוות את שמותם, ואז בא הסייד וניקה אותו, "ומאז ילדים, התחיל פרק חדש בחיינו, פרק נקי ומסוייד. אל תשתינו על הקיר"; כשעמוס קינן לועג למדיניות ה"אין ברירה" הישראלית, וממשיל אותה לאותו איש, שנתן לפרה לאכול זכוכית, ואז, "בלית ברירה", הוא שרף אותה; כשעמוס קינן מתאר את עדר הכבשים, בעלות שיני הפלדה והציפורניים הממורטות, המכריע ארצה זאב בודד ומזה-רעב, הרי שהוא נענה לתימה "המדינית" השמאלית. הצדקנות הישראלית , המבקשת לתאר את פעילותיה האלימות של המדינה כפעולות הגנה של מעטים כנגד רבים, שמבקשת "לטייח" ולסייד את גורל הפלשתינאים, מושמת ללעג ולקלס. אולם אותו עמוס קינן גם עוסק בביקורת סאטירית "חברתית". עמוס קינן, בקטע חזק, מתאר את הקונפורמיזם הישראלי דרך סיפורו של דני העליז, ה"חברתי" ו"הקולקטיבי", שעושה מה שכולם עושים. "בכיתה ד' נכנס לתנועת נוער, בה שירת 10 שנים". ופעם, כשכל החבר'ה נסעו לחתונה, ודני נשאר לבדו, מרוב בדידות הוא שלח יד בנפשו. "ועד היום אף אחד לא תופס איך הוא עשה את זה לבד". אותו עמוס קינן גם מבקר תהליכים של "התברגנות" והסתאבות בחברה הישראלית. למשל, בסיפורם של שני ידידים, יוצאי קיבוץ, שהתעשרו ושכרו להם שכירים שיתווכחו ביניהם על ענייני כספים, בעוד הם משוחחים "על תרבות ואמנות". בחלוף השנים שכרו הידידים שכירים נוספים, שידברו ביניהם, במקומם, "על תרבות ואמנות". "בבוקר היו שני השכירים הראשונים שלנו נפגשים לברר את הצד הכספי של הידידות(…) ובערב היו שני השכירים השניים שלנו נפגשים ומשוחחים על משבר הנוער". כמו קישון, מבקר קינן את "ההסתדרות", אולם הביקורת יוצאת מעמדה פרולטרית ולא בורגנית. "היה היה פועל עברי. הוא היה ברוב. היה לו רוב בממשלה. היה לו רוב בהסתדרות. היה לו רוב בסוכנות. היה לו רוב ב"סולל בונה". ורק במקום העבודה שלו, ליד המכונה בבית החרושת, הוא היה במיעוט. מפני ששם היה רוב לממשלה ורוב לסוכנות ורוב לחברות הספנות והתעופה ורוב להסתדרות ורוב לכולם".  

 

גם ב"ניקוי ראש" באה לידי ביטוי הסאטירה "השמאלית" הדו-ראשית הזו, סאטירה "מדינית" וסאטירה "חברתית" (אם כי ב"ניקוי ראש" פחות מובהק המקום המעמדי-פרולטרי, ממנו משולחת הסאטירה, כפי שהוא אצל קינן). כך מוצג ב"ניקוי ראש" הכזב שברדיפת-השלום הישראלית, כביכול. "לא רוצים שלום – רוצים להשתגע", שרים הפוליטיקאים הישראליים בגיחוך אווילי. הסכסוך הישראלי-ערבי בכללותו מוצג כסכסוך ילדים אידיוטי ( אגב, וזה אגב לא אגבי, שני הצדדים מוצגים כקטנוניים וטיפשיים ב"ניקוי ראש". לא רק הצד הישראלי). אולם מצד שני מותחת הסאטירה ב"ניקוי ראש" גם ביקורת חברתית. כשנכנס הנרקומן העני אל קודש הקודשים הבורגני, אל הסלון בשעת אירוח, ומבקש עזרה, מטיחה בפניו הבורגנית האטומה, במבטא פולני מודגש: "שממיסים שלי יחלקו סמים!?". אחד מבאי הסלון, רך לב מקודמתו, ממליץ לנרקומן למצוץ סוכריית מנטה, או אולי "תקרא ספר טוב", במקום הסם. וכשמבהיר הנרקומן שכל זה לא יעזור מפטירה המארחת המטופחת, כלאחר יד, "טוב, אז תמות".

את המעבר של ישראל ממדינה סוציאליסטית למדינה בעלת משק קפיטליסטי מפותח ותזזיתי ממחיזים ב"ניקוי ראש" באמצעות מסכת, שכדוגמתה היה נהוג לקרוא ב"ארץ ישראל הקטנה" והחקלאית, בחגים "חקלאיים" כמו סוכות ושבועות. אחד אחד עולים חברי הצוות ל"במה" ובגאוות ילדים תמימה מכריזים על תוצרתם: "ירון זרע מלפפון", "לזהבית פרחה כרובית" וכן הלאה. רק בסוף עולה גביר שמן, המעשן סיגר, ומכריז בקול צרוד ומנוסה : "הסיטונאי סלונים עשה מיליונים". בפארודיה שערכו ב"ניקוי ראש" על "זמנים מודרניים", הפועלים נדרשים "להדק את החגורה". כשהפועלים מתמרדים, מגיע נציג הממשלה ומסביר להם, במתק שפתיים, שלמרות שהוא נציגם הרי שמצבו של בעל ההון קשה, ויש להתחשב בו… .

 

דו-ראשיות קלאסית זו, של הסאטירה "השמאלית" הישראלית, התחזקה מאד עם תום מלחמת ששת הימים. אולם, ליתר דיוק, מה שהתחזק היה תהליך אוסמוזי, שפיעפע את הסאטירה "החברתית" לתוך הסאטירה "המדינית" ומיזג אותן. הסיבה לכך היא פשוטה. כיבוש יהודה, שומרון וחבל עזה, יצר מיזוג של המשק הפלשתיני, הנחשל-ביחס, ושל המשק הישראלי. כעת היה קל, מהעמדה "השמאלית", להציג את הסכסוך הישראלי-פלשתיני-ערבי כסכסוך מעמדי. הישראלי, המנצל את הפועל הפלשתיני, הוא-הוא הבורגני המכוער.

ב"מלכת האמבטיה" יוצר לוין את "המיזוג" הזה באמצעות דמותו של הפועל הפלשתיני, סמטוכה. חלקים אחרים של "מלכת האמבטיה" עסקו בתימות "קלאסיות" של סאטירה "שמאלית" "מדינית". למשל, הצדקנות הישראלית, שבאה לידי ביטוי במונולוג המושם בפי גולדה מאיר: "71 שנה אני בוחנת את עצמי ואני מגלה בי צדקנות כזו שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת ושוב צודקת". לוין גם חשף באכזריות את הכוחניות המסתתרת מתחת לדמות הלוחם הנועז, "טהור הנפש", גיבור המלחמה, ש"עוטה על עצמי קליפה קשה רק כדי לחפות על רוך ליבי ועדינותי הפנימיים"; את חולדה דבר, שנבחרה ל"חיננית הצנחנים", "בזכות שדי המוצקים מחד והגמישים מאידך", ושמתחת לשני שדיה אלה מסתתר לו לב רגש והיא "בעלת עולם נפשי, רגיש ומסוגר (…) וחרדה מאד לגורל היהדות".

אולם במערכון על סמטוכה נוצר "המיזוג" בין הסאטירה השמאלית "המדינית" לזו "החברתית". "תכירו", אומר זוג הבורגנים הישראלי, "זה סמטוכה. הוא הערבי שלנו. הוא יודע לעמוד על שתים ממש כמונו, רק בבית הוא הולך על ארבע. אבל זה לא בגלל שהוא רוצה, זה פשוט בגלל גובה התקרה." במוסרנות מוחצנת מכריז הזוג ש"אנחנו לא מרסקים לו את הראש כי אנחנו אנשי תרבות". הם קובלים בפניו: "מה יהיה סמטוכה? אתמול פצצה בסופר מרקט, הבוקר במשרדי הקאמרי, מה יהיה הסוף?". כשמעירה האשה לבעלה שלסמטוכה אין קשר ל"פיגועים" הללו, עונה לה הבעל : "בטח שאני יודע, אבל אם הייתי איש פרימיטיבי לא הייתי מבחין בין ערבי ששם פצצות לבין ערבי שלא שם פצצות. ערבי הוא ערבי". את סמטוכה מצילה לבסוף ישראלית אצילת נפש: "כאם לשלושה ילדים, שאחד מהם הוא חייל קרבי, וכבת לניצולי שואה, הריני מוסמכת להגיד – אל תפגעו בערבים. בעלי קבלן וזקוק לידים שחורות וזולות כדי לבנות לכם דירות בנות 2, 2 וחצי, 3, ו – 4 חדרים, עם הסקה מרכזית והכנה לטלפון". כך הושלם המיזוג בין הקטבים "החברתי" ו"המדיני" בסאטירה השמאלית. הציונות הינה תנועה בורגנית, המנצלת את עמלי העולם, הפלסטינים.

 

לוין הוא המעמיק, האמביוולנטי, ובמובן מסויים מאד: המסוכן ביותר, מבין הסאטיריקנים הישראליים שירו פה את חיציהם. ב"מלכת האמבטיה" יוצר לוין עירוב סמנטי, נכון לזמנו ואף לזמננו, של כוח אירוטי, הון ו"ביטחון". לחברה הישראלית קשה היה לשאת את המחשבה שגיבוריה החיילים ושולחיהם מוזנים מקסם הכוח הערום וכוח הקסם האירוטי, שניתנו בידיהם, ולכן עוררה ההצגה שערוריה בזמנו.

אולם לוין הסאטיריקן, ועוד יותר: לוין המחזאי "הקיומי", אינו חוקר ומבקר רק את "הקיפוח" ו"העוול" כשלעצמם, אלא גם את המקום "המקופח" והנעוול. המחקר הזה מוליד מסקנות מבהילות, השומטות את הקרקע מתחת לסאטירה שלו ( או שהופכות אותה לסאטירה "כללית", המבקרת את "הקיום" כולו), מסקנות הגורסות כי יש כאלה הראויים ל"קיפוח". יש דרגות קיום אנושי נחותות, שראוי להן העוול. לוין, שיצא לביקורת "הקיפוח", הגיע לעמדה קלויניסטית, המעניקה לחזק ולמצליחן עליונות מוסרית, עמדה המתענגת על הגילוי המרעיש של צדקת ההיררכיה, ומעקרת את הכוח הסאטירי "החברתי" של יצירה כמו "מלכת האמבטיה". בלי להתווכח, כרגע, על אמיתות התובנות שחושף לוין, ניתן לראות שיש בהן בכדי לסרס סאטירה "חברתית".

 

בשלושים השנים שחלפו מ"מלכת האמבטיה" ו"ניקוי ראש", ניתן לאתר זליגה של     

הסאטירה השמאלית הישראלית לכיוון הסאטירה "המדינית". אם כבר נעשתה סאטירה אפקטיבית בארץ, ופחות ופחות נעשתה, הרי שהתימה "החברתית" נעדרה כמעט כליל מהשיח הסאטירי הישראלי. אני רוצה להעלות השערה פרובוקטיבית להסבר הזליגה הזו. אולם אני מבקש לסייג מראש את ההשערה הזו, ולעשות זאת פחות מאימת הפרובוקציה ויותר מאימת השטחיות.

רגילים לדבר בשיח הציבורי על האנומליה הישראלית, היוצרת מציאות פוליטית בה "השכבות החלשות" מצביעות ל"ימין", כלומר, בעד מפלגות שהמצע הכלכלי שלהן נתפס ככזה ש"דופק אותן". פחות רגילים לדבר על האנומליה שבה, בגלל נסיבות היסטוריות ייחודיות לישראל, השכבות המזוהות עם "השמאל", הינן, בהכללה פראית, השכבות המבוססות יותר בחברה. את האנומליה הזו נבטל אמנם חיש קל, לאור העובדה הפשוטה שאכן כמעט ואין שמאל "חברתי" ראוי לשמו בישראל. אבל עובדה זו מתבהרת במלוא חריפותה רק בשנים האחרונות. במשך שנים התהדר "השמאל" המדיני הישראלי ברגישות חברתית. הסתירה בין התהדרות זו לאינטרסים הכלכליים העמוקים של מצביעי השמאל הביאה, לדעתי, להתמקדות של "השמאל" הישראלי ב"כיבוש". הלאומיות והדת, גרסה הקלאסיקה השמאלית התיאורטית, הינן "אופיום להמונים", שגורם להם לשקוע בהזיות ובטשטוש, ולהסב את פניהם ממצבם הריאלי. אבל "הכיבוש" הוא האופיום של השמאל הישראלי, שמשמש אליבי מושלם לאי-עיסוק בענייני פנים, שמשמש כסות הולמת שתצניע את העובדה שמימוש עקרונות חברתיים-"שמאליים" נוגד את האינטרסים העמוקים שלו-עצמו.

האפשרות לפעפע את הסאטירה "החברתית" אל תוך הסאטירה "המדינית", האפשרות לזהות את הפלשתינאים כ"פרולטרים", העשוקים בידי "הבורגנות" הישראלית, יוצרת מוצא הולם לסתירה הפנימית שחי אותה השמאל הישראלי. היכולת להתעלם מענייני "פנים", ועדיין להתהדר בכסות של ביקורת "חברתית", הופכת למושלמת עם זיהויו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני כסכסוך מעמדי. כל עוד השווקים הישראלי והפלשתיני היו חבוקים ללא-הפרד, היה שמץ של אמת בראייה הזו. מאמצע שנות התשעים היא נדמית כמופרכת.

 

מיזוג זה מודגם להפליא בסדרה הטלוויזיה הסאטירית, "הבורגנים". סדרה זו, על פי שמה, מסמלת לכאורה את חזרתה של הסאטירה "החברתית" השמאלית; ביקורת "הבורגנות" מנקודה ארכימדית, "פרולטרית" או מוסרית-כללית. אולם בשתי העונות הראשונות של הסדרה התברר שהסאטירה השמאלית "החברתית" של "הבורגנים" הוכפפה לסאטירה "המדינית", מוזגה איתה, ולכן הפכה לבלתי-אפקטיבית וחסרת מוצא, ממש כמו הסכסוך ישראלי-פלשתיני עצמו. אסף ציפור, איתן צור ושאר עושי הסדרה ניצבים, בצדק, מזה עשור, בלב העשייה הטלוויזיונית הישראלית. מעטים כל כך היוצרים בישראל שאתה מצפה לשמוע מה יש בפיהם, איך הם רואים את המציאות הישראלית; מעטים כל כך היוצרים הטלוויזיונים בישראל שיוצרים טלוויזיה למבוגרים; מעטים כל כך היוצרים בישראל שמאפשרים לך את חדוות הויכוח, ויוצרי "הבורגנים" נמנים עם המעטים הללו. אי לכך, אין בדברים הבאים בכדי לבטל את ההישגים של הסדרה "הבורגנים". בכלל, בכל הדיונים הסוערים על "תרבות גבוהה" ו"תרבות נמוכה" נשכחת, לעיתים, העובדה הפשוטה שיש אנשים שצריכים, פשוט, את המזון התרבותי שלהם. יש אנשים שלא יכולים, פשוט לא מצליחים, לשבוע מיצירות פשטניות, ובחי אלוהים שהם ניסו, מנסים ועוד ינסו, אבל הם פשוט, ורק לעת עתה יש לקוות, לא מסוגלים. וסדרה כמו "הבורגנים", הגם שיש מה להתווכח איתה והדבר ייעשה מייד, היא בהחלט מזון טלוויזיוני אנין.

 

אבל שמה של הסדרה מתעתע. "הבורגנים" איננה סדרה המשתייכת למסורת, האירופאית-בייסודה והארוכה-ארוכה, של ביקורת "הבורגנות". מסורת שמתחילה, לכל המאוחר, ב"קומדיה האנושית" של בלזאק, בשליש השני של המאה ה-19. לא. "הבורגנים" משתמשת במסורת הזו, במסורת הביקורת המעמדית/כלכלית, ובעיקר באותו צד במסורת הזו שהדגיש את החמדנות הבורגנית והשלכותיה, לביקורת הלאומיות היהודית המודרנית, לביקורת הציונות. בכך מהווה הסדרה הדגמה לפיעפוע שהוזכר לעיל, הפיעפוע של הסאטירה "השמאלית" החברתית לתוך הסאטירה "השמאלית" המדינית. אחד הפרקים בעונה הראשונה של הסדרה הדגים היטב את "המיזוג" הזה, בין ביקורת "הבורגנות" וביקורת הציונות.

בפרק שני צירי עלילה:

ציר א' – ישראל (דב נבון) יוצא לשווייץ על מנת "להציל" את כספם של ניצולי השואה. הוא מבלה את הערב בחברתם של שני סוכני "מוסד", מבלי לדעת שהם כאלה. לבסוף, הוא נכלא עימם על ידי השלטונות השווייצים באשמת פעילות ביון החותרת תחת הריבונות השווייצית.

ציר ב' – נילי (תמר מיכאלי) מנסה להניא את בני (שי אביבי) מלפתוח ספריית וידיאו לסרטים פורנוגרפיים. הרקע לויכוח הינו בדיקה של מס הכנסה שחשפה ליקויים בדיווחי ההכנסות של בני. בני, המתגונן, מזכיר לנילי את חטאי אביה. אביה, הקבלן, היה ממקימי קו ברלב. לאחר מלחמת יום כיפור האשם במחדל שנתגלה בבנייתו של הקו.

הפרק מכונן שני צירי מסמנים. ציר אחד הוא הציר "הישראלי", בו כלולים האלמנטים הבאים: "מוסד" – "שואה" – קו ברלב – מלחמת יום כיפור. כל אלה הם אלמנטים שמשוייכים לשדה הסמנטי "הישראלי".

ציר שני הוא הציר "הבורגני"/חמדני. ישראל החמדן וכספי הניצולים, בני החמדן וספריית הפורנו, אביה של נילי הקבלן החמדן.

באמצעות שני צירי מסמנים אלה יוצר הפרק לכידות בין החמדנות הבורגנית לבין "הישראליות".

בפוסט-ציונות, בחלקה, מזוהה הציונות עם הפרוייקט הקולוניאלי. הציונות, לפיכך, תבוקר כ"בורגנות", כמקרה נוסף של אירופאיים אמידים-ביחס, שעושקים את ילידי-הארץ העניים-ביחס.

לפיכך, "הבורגני" יוני מתפעל משידור "חיים שכאלה" עם האלוף מוסה פלד. לפיכך, פטרונותו הלאומית של יוני כלפי "חברו", הערבי סעיד, פטרונות שמתמצית במשפט: "הכי טוב לא לעשות בעיות", אנלוגית – באותו פרק!  – לאלימות שהוא מגלה, במרכז הכנסים, כלפי פועל נושא ביגוד, שאיננו מבחין ביוני ונתקל בו. המיזוג הוא מוחלט. "הבורגנים" אינם תת-קבוצה במציאות הישראלית, אלא הישראליות עצמה, מול הפלשתינאים ; הסדרה "הבורגנים" אינה סדרה שתוהה על חלוקת ההון והטובין בחברה הישראלית, אלא סדרה ששופטת את החברה הישראלית בכללותה, לחומרה וללא זכות עירעור.

 

אולם כמובן שניתן להפריד בין הדיונים, ניתן לפצח את "המיזוג". ניתן בהחלט לטעון שההתמקדות הזו בסכסוך הישראלי-פלשתיני מסיטה את תשומת הלב מיחסי הפנים הישראליים, ולא בהכרח בצדק. ניתן הרי בהחלט לטעון שהסכסוך הישראלי פלשתיני אינו סכסוך מעמדי, אלא סכסוך בין שתי תנועות לאומיות, עקשניות וקרוב לודאי גם טיפשות. ראייה כזו של הסכסוך, במיוחד במצבו ההווי, הנדמה כלא פתיר, מאפשרת התכנסות ונסיגה לעיסוק בענייני-פנים בחברה הישראלית. ניתן לעשות את ההפרדה בין הדיון "המדיני" לדיון "הכלכלי-חברתי", כפי שאכן נעשה הדבר בעונה השלישית והחדשה של "הבורגנים".

 

מה שמדהים את הצופה, בעונה השלישית של "הבורגנים", הוא המעבר של הסדרה מסאטירה לריאליזם ; התרוששות המעמד הבינוני, בעיקר בשלוש השנים האחרונות, הולידה התפכחות מרירה והפניית המבט פנימה. "הבורגנים" לא הייתה אף פעם סדרה אסקפיסטית, אבל מסאטירה מסולפת (שכיוונה את חציה לעבר ה"קולוניאליזם" הישראלי) היא הפכה, בעקבות אינתיפאדת אל אקצה, בעקבות ההבנה שהסכסוך בין ישראל לפלשתינאים אינו חד משמעי מבחינה מוסרית ואינו פתיר באופק הנראה לעין, לסדרה שמפנה את מבטה פנימה, לעבר חלוקת ההון המעוותת בחברה הישראלית.

משום כך, נחתם אחד הפרקים בהתזת משפטים חזקה ואלימה, של רמי הויברגר, שהאלימות הולמת את דמותו הטלוויזיונית, המנבאת בזעם שכולם, "הדוגמנים, הדוגמניות, ערוץ2, חברות הפרסום, החברות הסלולריות, עורכי הדין", כולם, "כל העשירים ישלמו בסוף על מה שקורה פה". משום כך מתחבטת הסדרה, בעונה השלישית שלה, בחיפוש אחר נקודת מבט "חיצונית", ארכימדית, שתאפשר שיפוט אתי של המציאות הישראלית. נקודת מבט כזאת נמצאת בהכנסתו של אדם ברוך, עם כל האירוניה המתוחכמת שנלווית לשימוש בפרסונה "אדם ברוך", כ"זקן חכם", המוכיח את בני על אורח חייו הקלוקל. נקודת מבט חיצונית כזאת נמצאת גם בחיפוש, הפתטי אמנם, של נינה אחר אופן קיום "אמנותי"-ספרותי ולא רק כלכלי-בורגני. נקודת מבט חיצונית כזאת מצויה אצל קובי, החוזר-בתשובה שחזר-בשאלה ( ובכך ביטא את היעדרה של אלטרנטיבה אמיתית ל"בורגנות"), אולם בעונה השלישית מתגלה כאלטרנטיבה מחודשת, בעזרה שהוא מושיט לאריה אליאס, המחלק ארוחות בבתי ספר, לילדים נזקקים. אבל בעיקר, נמצאת נקודת המבט החיצונית בכך שהעמדה המיואשת, שאיפיינה עד כה את עמדת הסדרה והיוצרים, מועלית למודעות, מושמת בפי בני, כלומר, בפי אחד הגיבורים, ומיניה וביה הופכת לעמדה מפוקפקת. כשבני, הרואה עולמו בחייו, אומר "הכל קורס" ; כשבני, המפקיר את פטמותיו לליקוקיה של אחת הדוגמניות שלו, מצהיר, בעצבות מזוייפת, שבעולם של תאגידים אי אפשר לשנות כלום, "הכל מוכתב מראש, הכל נקבע ברמה שלנו אין גישה אליה", ברור ליוצרים ולך, לראשונה בסדרה, שיש להתייחס בחשד לעמדה הזו, לעמדה המיואשת.

 

יש איזו כנות עגמומית וחדשה בעונה השלישית של "הבורגנים", איזה חשבון נפש תשוש אך נוקב שעורכות הדמויות עם עצמן ועם יחסן לכסף. יש אפילו איזו פטריוטיות חמצמצה, פטריוטיות-בעל-כורחם של הגיבורים, המתייחסים בחשד לאשר, ש"עשה את זה" בחוץ לארץ ( ומגיע לביקור אחרי שלוש שנות היעדרות וכמתנה מביא לנינה קלמרי), ומדרבנים אותו לחזור לתענוגותיו ולעזוב אותם במנוחה. מעולם לא הייתה "הבורגנים" דומה כל כך ל"שבתות וחגים" ; כמו "סקס והעיר הגדולה" התבגרה "הבורגנים" מול עיני הצופים והפכה  למפוכחת, ריאליסטית, אנושית, רלוונטית ו…כן, אין מה לעשות, זה מחירה של ההתבגרות, דהויה וקצת-קצת משעממת.

 

הרצון להיות מפורסמת, "לעשות את זה", להיות לזמרת, של לילך, מוצג, ובצדק, כחלק מהפרדיגמה הליברלית-קפיטליסטית, "הקישונית", שהעמידה במרכזה את האינדיבידואל, שרוצה להשיג את הכל. בצבע האלגי החדש של הסדרה נצבע גם הרצון הזה באפור. הרצון להצליח "בגדול" גורר אחריו את הסיכון שבלהיות לבד, שמומחש כשהמפיק המוזיקלי זונח את לילך לטובת הסאונדמנית.

 

"הבורגנים" עושה גם בעונה זו שימוש אירוני בשיר הנושא שלה. "אלוהים נתן לך במתנה את החיים על פני האדמה", שרה לילך. אבל אסף ציפור חושב, ובצדק, ש"החיים על פני האדמה" אינם מתנה גדולה כל כך. אבל בשיר הנושא מסתתרת אירוניה נוספת, שיכולה להיות מופנית אל שתי העונות הראשונות של הסדרה, "הסאטיריות", אירוניה שיכולה להיות מופנית כלפי היוצרים. "תן לי רק עוד מתנה – את השלום על פני האדמה", מסיימת לילך את השיר. אבל זוהי בדיוק הולכת השולל העצמית והמופנית כלפי חוץ של השמאל הישראלי. מתנת השלום רחוקה, כנראה, אבל המציאות הישראלית יכולה להשתפר ולהשתנות בתחומים אחרים, שאינם תלויים, כפי שמנסים לשכנע אותנו ללא הרף, אך ורק בבואו של "השלום" המיוחל ; בבואם של אחרית הימים, גואל לציון, ימות המשיח, השיבה השנייה, הנירוואנה, "השלום הנצחי" ו"קץ ההיסטוריה".       

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • האהבה העמוקה  On יולי 20, 2008 at 12:48 AM

    נובעת מכך שהם עצמם נטולי תרבותם האותינטית- החסך הבלתי אפשרי הזה שעמו הם נדרשים להתקיים, זורק אותם 'למצוא' את האותינטיקה התרבותית הנעדרת אצל 'האחר'(אגב- זו מעין הגדלה של קטע מתוך התופעה שמתאר ניטשה, המאפיינת לדעתו את התרבות המודרנית בכלל- ההידחקות הרעבתנית לתרבויות אחרות, בגלל החסך החמור). 'השמאלנים' עם זאת רואים זאת כך:לכולם בעולם יש תרבות נפלאה, וקודם כל לערבים, וכמובן למחבלים, ואציין שכבר עמד על התופעה הזו ברל כצנלסון. החסך התרבותי ממלא את ליבם שנאה עמוקה כלפי ישראל והיהדות (שנאה עצמית?) ואהבה עמוקה כלפי המחבל, שהוא לתפיסתם בן תרבות אותינטית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: