על "שדים" של דוסטוייבסקי

דוסטוייבסקי ה"ריאקציונר"

 

"בשביל להטיף לכיבוש קונסטנטינופול לא היה צריך לכתוב את 'האחים קרמזוב'" טען פעם, באופן קולע, מבקר עברי שכוח-למחצה. ואכן, בשיח הרווח אודות דוסטוייבסקי נהוג לצייר את התמונה הבאה: דוסטוייבסקי הינו סופר גאון, אשר יצירותיו העמיקו לחקור בנבכי הנפש האנושית, אך תפיסותיו הפוליטיות הן תפיסות ריאקציוניות מהזן החשוך ביותר. אכן, דוסטוייבסקי הינו פסיכולוג מעמיק, אולי הפסיכולוג היחיד שיכל ללמד את ניטשה (כעדותו העצמית של האחרון), אבל תמיכתו באוטוקרטיה הצאריסטית, לאומנותו ואמונתו הדתית-משיחית הינן צדה האפל של אותה נפש עמוקה. לפיכך יש לפצל ולהפריד בין דוסטוייבסקי האמן לדוסטוייבסקי ההוגה. תוכו נאכל וקליפתו נזרוק.

כך, למשל, כותב פרויד במסתו המפורסמת על "דוסטוייבסקי ורצח האב":

"גם סוף מאבקו של דוסטוייבסקי עם המוסר אינו ראוי לתהילה. לאחר לבטים סוערים, שנתלבט בשביל לפשר בין דרישות היצר של היחיד לבין תביעות חברת האדם, נסוג דוסטוייבסקי ונידרדר עד כדי קבלת דין הרשות החילונית והרוחנית, עד כדי כניעה לצאר, לאלוהי הנוצרים ולנאציונליזם הרוסי צר-המוחין – הווי אומר, סופו שהגיע למקום שקטנים ממנו ברוחם הגיעו אליו בעמל מועט משלו. כאן נקודת התורפה של האיש הגדול.".

הדיון ביחס בין עמדותיו הפוליטיות של דוסטוייבסקי לגאונותו הספרותית עולה באופן חריף עם תרגומו (המחודש) לעברית של הרומן הכביר : "שדים". יצירה זו, "הפוליטית" והאנטי-מהפכנית במובהק, זכתה ל"יחסי ציבור" מינוריים יותר מאשר הרומנים הגדולים האחרים של הגאון הרוסי. חלק מההסבר לכך נעוץ בנידויה מהקאנון הרוסי בזמן השלטון הסובייטי. אולם אני מסכים עם טענתו של עורכה המדעי של המהדורה החדשה, פרופסור דימיטרי סגל, כי "שדים" הינה יצירה העולה בחשיבותה על יצירות אחרות של דוסטוייבסקי מבחינות רבות. ( אלא שהייתי מוסיף בצדה את "כתבים מן המחתרת").  

תרגומה המחודש של היצירה מעלה את השאלה האם יש בו מעין היענות ל"רוח התקופה". תקופה הרואה בשיגשוגה האינטלקטואלי חסר התקדים (והמרענן מבחינות רבות) של הגות שמרנית, השואבת אמנם את עיקר מקורותיה האידיאולוגיים מהעולם האינטלקטואלי האנגלו-סקסי, אך אולי יימצא לה תנא-דמסייע בדמותו של הסופר הרוסי?

התשובה לשאלה זו שלילית. "השמרנות" של דוסטוייבסקי שונה מהשמרנות האנגלו-סקסית בעיקר חשוב ומרכזי. בהכללה: השמרנות האנגלו-סקסית, מטעמים היסטוריים – ולא בהכרח מטעמים של קוהרנטיות לוגית –   ליכדה בתוכה עמדות ליברליות מבחינה כלכלית עם עמדות שמרניות מבחינה תרבותית. אצל ד., לעומת זאת, מחוברת השמרנות לעמדות הקרובות במגמתן לתפיסות סוציאליסטיות. במחשבתו של ד., לאורך שנות השישים של המאה ה-19, מתקיים, למעשה, פיצול בין יחס חיובי לעמדותיהם החברתיות של הסוציאליסטיים (שנמנו על הדור הצעיר, "דור שנות הששים") לבין דחייה מוחלטת הן של המטאפיסיקה המטריאליסטית שלהם והן של השיטות המהפכניות האלימות, באמצעותן ביקשו להגשים את מטרותיהם. נקודה זו מסבירה את העובדה שהירחון "ורמיה" – בעריכתו של ד. –  פירסם מאמרים בגנות מצב העוני בערים ובאחוזות הכפריות, התנגד למדיניות של "לסה פייר" והיה מראשוני המתרגמים של אנגלס לרוסית. הביוגרף של ד., ג'וזף פרנק, שחיבר ביוגרפיה מונומנטלית בת חמישה כרכים (האחרון יצא רק בשנה שעברה, בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון) מציג, בצדק, את התובנה הזו, על "ריאקציוניותו" המפוקפקת של ד., כגילוי וכתזה היוצאת נגד המוסכמה.  

ברוסיה, שמעולם לא התרחשה בה מהפכה "בורגנית", נוצר, בשנות השישים, בלבול מסויים בקרב הרדיקליים הרוסיים: האם מטרת המהפכה המקווה הנה ליברליזם (ערך "החירות" במרכז) או שהינה הקמת מסגרת מדינית סוציאליסטית (ערך "השוויון" במרכז)?. ניקולאי צ'רנישבסקי, מנהיג הרדיקלים הרוסיים בשנות הששים, ואחד ממקורות ההשראה לדמותו של המהפכן ורכובנסקי ב"שדים", תמך באופציה האחרונה. אך בראשית שנות הששים התחוור כי כמה מבני חסותו של צ'רנישבסקי הנם, למעשה, רדיקלים "ימניים". הבולט שבהם, פיסארב, הצהיר שגאולתה של רוסיה תבוא על ידי יזמים קפיטליסטיים, חסרי עכבות מוסריות, בני הדור החדש, שיוציאו את רוסיה מקפאונה המתמשך. בתחילה הצהיר פיסארב שמטרת אותם אנשים "יוצאי דופן" הנה גאולתו של "ההמון", אך בהמשך החל לראות בעידודם תכלית לכשעצמה. בכל חברה, בכל התקופות, חיו אנשים "יוצאי דופן", שאינם כפופים ואינם צריכים להיות כפופים לנורמות המוסר המקובלות. דוסטוייבסקי, שכתב את "החטא ועונשו" כתגובה לעמדה האידיאולוגית הזו של פיסארב, סלד וחשש מעמדות אלו לא פחות משהתנגד לרעיונותיו "השוויוניים" של צ'רנישבסקי. 

נקודה זו מסבירה את המוקד הדו-ראשי של "שדים", שנכתב בראשית שנות השבעים של המאה ה-19. מיהו גיבורו של הרומן הזה בעצם? האם זהו פיוטר ורכובנסקי, החתרן הסוציאליסטי, הפרובוקטור הנכלולי הגאוני, או ניקולאי סטאוורוגין, "האינדיבידואליסט" הקיצוני, רב הכוח והקסם, הניהליסט הכריזמטי והרקוב, מבשר "האדם העליון" הניטשיאני?

דוסטוייבסקי חושש, אמנם, מאותם מהפכנים סוציאליסטיים, הכפופים למרותו של ורכובנסקי. חושש הן מתוך ראיה צלולה שהתרחשות מהפכנית בהכרח גורמת לשחרור היצרים המסוכנים ביותר שבנפש האדם, והן מתוך התנגדות מעמיקה לתפיסה השוויונית-תועלתנית (כשנציג דור "האבות", סטפן טרופימוביץ', מכריז שציור של רפאל יותר נעלה מנעליים, אין בהכרזתו רק התנגדות לתפיסה המטאריאליסטית-תועלתנית של דור הצעירים, אלא דחיה עמוקה של ערך "השוויון" לכשעצמו והבנה כי טבע האדם זקוק להירארכיות.).

אולם דוסטוייבסקי פוחד פחד מוות ופחד אלוהים (תרתי משמע) מאותם "אנשים עליונים", חסרי אידיאולוגיה (מהפכנית או אחרת) ועכבות מוסריות כדוגמת סטאוורוגין. דוסטוייבסקי התבטא בפליאה, בזמן כתיבת "שדים", כי בעוד שדמותו של סטאוורוגין יוצאת, תחת ידיו, דמות טראגית, המהפכן ורכובנסקי, בניגוד לכוונותיו, מתגשם ביצירה כדמות קומית. ואכן אין להשוות, כמדומה, בין החשש שמבטא ד. מדמותו המגנטית ומשולחת הרסן של סטאוורוגין לחשש מפעילותו של המהפכן התזזיתי ורכובנסקי.

דוסטוייבסקי הינו נציגה המובהק של המסורת השמרנית בספרות (שדומה, אגב, שלא נחקרה דיה ככזאת). מסורת זו הציגה במאות האחרונות דמויות פראיות במיוחד. כך הן חלק מדמויותיו של בלזאק בראשית המאה ה-19, כך הן דמויותיו של וולבק בראשית המאה ה-21. ייצוג זה של פראי אדם משולחי רסן מבטא את הפסימיות העמוקה של הסופרים השמרניים בחשיבתם על טבע האדם. פסימיות זו הביאה אותם, לעיתים, לתמוך במשטרים נוקשים ואף עריצים (הדוגמה החמורה ביותר, אולי, היא תמיכתו של סלין בפאשיזם).

בכל אופן, לו חי היום, ודאי ודאי שדוסטוייבסקי לא היה תומך במדיניות של "שוק חופשי", ודווקא מתוך אותו ראיה פסימית הכרוכה בהומניזם המאפיין אותו (למצער: עד ראשית שנות השבעים). בהבנה זו של היצירה מוסברת גם אזכורה ונוכחותה-ברקע של ארצות הברית ברומן. נוכחות יוצאת דופן למדי לספרות התקופה. דוסטוייבסקי נחרד מדרך החיים האמריקנית, שהייתה (לפני התאגדויות הפועלים של שלהי המאה ה-19, הרבה הרבה לפני הניו-דיל וכו'), כמובן, הכל מלבד סוציאליסטית, ממש כשם שהוא נחרד מהאופציה האלימה של המהפכנות הסוציאליסטית. בשתי האופציות הללו ניתן דרור ליצרים הפראיים ביותר של הנפש האנושית : אדישות תהומית, רומסנות ורצחנות.

ניתן לומר, לפיכך, שלא סטאוורוגין ולא ורכובנסקי, לא סטפן טרופימוביץ' אביו הרומנטיקן, לא שאטוב הלאומן הכמה לאמונה, ואף לא קירילוב (המהנדס שמעוניין להתאבד אך ורק בשביל לחגוג בכך את הפיכתו של האדם לאל. דמות זו, המזעזעת והעמוקה, יחד עם דמותו של "איש המחתרת", הן הדמויות המדהימות ביותר שיצאו תחת עטו של ד. . המצדיקות, בפני עצמן, את גאונותו.) הן המוקד הרעיוני של היצירה. דווקא דמותו של המספר, הזעיר-בורגני והליבראל המתון, טוב הלב והמשעמם-קצת, איש "שביל הזהב" הקלאסי, עם כל השיממון המסויים שדמות כזו מהלכת על סביבתה, הוא הפתרון למסה והמריבה התהומיים והשדיים שמשרטט הרומן.

 

כמה מילים על התרגום: קשה להפריז בחשיבותו של המפעל התרגומי של הוצאת כרמל (אני מתייחס לסדרה: "מן הקלאסיקה הרוסית"). גם אותם תרגומים של ההוצאה שהנם תרגומים מחודשים (כמו במקרה של "שדים") הינם מפעלים נחוצים, המריקים את היצירות הרוסיות לעברית עכשווית וגמישה. אולם התרגום אינו חף מפגמים. פגם חוזר בולט הוא השמטה של ה"א הידיעה. נדמה שההבדל המרכזי בין דור המתרגמים מרוסית של העשור האחרון (למעט, אולי, נילי מירסקי) לדורות המתרגמים "הקלאסיים" (ברנר, ולפובסקי, הרברג, ארד וכו') הנו, שבעוד האחרונים ידעו עברית טוב יותר מאשר רוסית (ולעיתים, אמנם, היו דו-לשוניים גמורים), ההפך הוא הנכון לגבי עמיתיהם ההוויים. לעיתים, ולזכותו של חזנוב ייאמר: לעיתים רחוקות למדי, עובדה זו מבצבצת, בכל זאת, מבין השורות המתורגמות. 

      

מסתו של דימיטרי סגל המופיעה בסוף היצירה עשירה מבחינה אינפורמטיבית ואינה נטולת תובנות מעניינות (העיקרית שבהן: הקשר בין "הפרובוקציה" כתופעה היסטורית לבין סגנון הדיבור המתחכם והדו-כיווני של גיבורי הרומן), אולם מן הראוי היה שתעבור עריכה לשונית ותוכנית עמוקה. הטקסט מבולגן (ביטוי רוסי הולם), חוזר על עצמו ונפתל, השפה חצצית ועקושה.

 

ולבסוף: הכריכה האחורית. אמנם סופרלטיבים מופרכים והפקרות כללית מצאו להם תחום- מושב על גבי כריכות אחוריות לא לאחרונה, אבל בכל זאת: מדוע "שדים" הנה היצירה האוטוביוגרפית והאישית ביותר של דוסטוייבסקי?. הנימוקים הניתנים במסתו של סגל לא מצדיקים כתיבתו של משפט כזה על גב הספר. התיאור הביוגרפי והכמו-תיעודי של בית הכלא ב"כתבים מבית המוות" ראוי בהרבה לסופרלטיב הזה, כך גם תיאור אובססיית ההימורים ב"מהמר". דמותו של מישקין ב"אידיוט", שהביאה לידי ביטוי את ההזיות המשיחיות האישיות של ד., המרדנות המטאפיסית, המלווה בגאווה פצועה ותאוות שלטון, של "איש המחתרת", גם הן אוטוביוגרפיות למדי. סופרלטיבים אמיתיים ומדויקים יותר לא קשה, כאמור, למצוא ל"שדים". איך כתב ג'ורג' שטיינר (בציטוט חופשי): טולסטוי ודוסטוייבסקי הם הגדולים שבכותבי הרומנים בכל הדורות. אי אפשר להוכיח את זה רציונלית – אבל ככה זה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צ'יקי  On מאי 9, 2008 at 5:50 PM

    מעניין גם להשוות בין שדים לעול ימים. בין האידאולוגיות בשדים, שהן כלליות-חברתיות, בדבר אנרכיזם או סוציאליזם, לאידאולוגיה האינדבדואליסטית הלא ממומשת של גיבור עול ימים, להפוך למיליונר ברוח רוטשילד.
    בשתיהן השיא משמעו גם התמוטטות התיאוריה, הגיבור (והקורא) מבין שהמציאות גדולה מהתיאוריה המטופשת. בשדים זה מסתיים בהתרסקות אידאולוגית אחרי ההצתה של כפרי הפועלים, וגם בשדים יש נסיון הצתה שלא עולה יפה של מחסן עץ ליד בסיס, אחרי שהגיבור נאשם כגנב בקזינו.
    ההצתה מתרחשת במקביל למופע תרבותי בשדים, ובעול ימים היא מובילה אותו לצרפתיה צבועה הנשואה לידיד ילדות שנהג להשפיל אותו. בכך אפשר לומר שנוסף על הטענה שלו נגד אידאולוגיה רדיקלית יש גם מסר אנטי-תרבותי מעניין.

  • אריק גלסנר  On מאי 9, 2008 at 6:18 PM

    הערה מעניינת, לגבי הקשר לאינדיבידואליזם הקיצוני של "עול ימים". באמת נשמט ממני בזמן שכתבתי את המאמר"
    המונולוג ההוא ב"עול ימים" על רצונו של הגיבור להיות רוטשילד הוא בכלל אחד מהשיאים של היצירה משוננת הפסגות הזאת, לא?
    זה מונולוג רלוונטי ביותר (סליחה על הביטוי
    ) לימינו.
    לא הבנתי מה התכוונת ב"מסר אנטי תרבותי".

  • צ'יקי  On מאי 9, 2008 at 8:29 PM

    ארקדי ורסילוב\דולגורסקי, הגיבור הפסיב אגרסיב (כפי שקוראים לזה היום) עם חלומות הכלכליסט של עול ימים מאוד רלבנטי לימינו. אף ששדים כיצירה היא גדולה יותר מעול ימים.

    התכוונתי להגחכה על המסכת שהם עשו בשדים (בתרגום הישן זה נקרא "קארדיל" אני לא יודע איך זה תורגם עכשיו) שהיא רמז להגחכה על תרבות ועל כוחה הפוליטי
    – הרי הסופרים בשדים מגוחכים לגמרי.
    לגבי עול ימים, אני חושב ששני האבות – הגשמי והדתי, של הגיבור, מסמלים את המתח בין חשיבה מטריאליסטית לחשיבה "רוסית" – ובסופו של דבר הדו-פולריות בנוסח טווין פיקס של האבא הביולוגי-גשמי לאחר מותו הניסי של האב הדתי, ההלך פשוט ההליכות, מרמזים לטירוף של חשיבה מטריאליסטית (סוציאליסטית או קפיטליסטית\ליברטריאנית), שאינה נשענת על ערכים "רוסיים" פשוטים, כפי שזה קורה גם בשדים.
    שני הספרים נכתבו בערך באותו זמן, בהפרש של שלוש שנים.
    ואגב, דוסטויבסקי אומר שההלך הפשוט (דולוגורסקי האב) החזיק בראיונות מרכסיסטיים מבלי להכיר את מרכס, ואני חושב שזו האידאולוגיה שהטיף אליה דוסטויבסקי.
    יותר משהיה שמרן וריאקציונר, היה נגד אידאולוגיה שמבוססת על אידאה שבאוויר. כלומר היה בתפישה שלו אפילו משהו זני או שקשור לצ'ואנג טסה, של חשיבות הדרך והטבע (ההלך דולוגורסקי הוא
    אדם שצעד בדרך. מה זני יותר מאדם שגר במנזר עשרות שנים וסירב להיקרא נזיר)

    או שאולי אני רק מנסה להציג את ד' כלא-ריאקציונר כי אני כל כך אוהב את הספרים.
    אני קשקשן מדי ליום שישי

  • אריק גלסנר  On מאי 11, 2008 at 1:09 AM

    מעניין.
    בכלל, הדמות של "הזקן החכם", כמו ההלך הפשוט, כדבריך, אצל דוסטוייבסקי – זוסימה ב"אחים קרמזוב", למשל – היא דמות מעניינת מאד שאגב כתבתי עליה בעבודת המאסטר שלי בהקשר אחר (עכשיו בחנויות!!!)
    (:

  • צ'יקי  On מאי 11, 2008 at 5:36 PM

    ב"קרמזוב" היתה איזו ביקורת לגבי אותם "ישישים" (שוב אני מכיר רק את התרגומים הישנים), ב"עול ימים" יש לגביו רק מאפיינים של טוהר ניסי, גם אם רמז דק לטרחנות. מה שיפה ששניהם זוסימה-דולגורסקי גם לפתע מפציעים באמצע הספר (אם אני זוכר נכון את קרמזוב).
    הם גם רמז לאילו כוחות כישוף שנשתררו ברוסיה, והופכים את הספר לפנטסטי במידת מה. הם גם מועמתים שניהם מול האבא הבעייתי הדו-קוטבי, שיש תחושת פשע סביבו, כשהם מוותרים לאבא (בעול ימים, על כך שלקח את האשה, בקרמזוב, על ההתעללות ותאבת הבצע).
    אגב, לטעמי שני הזקנים זוסימה-דולגורסקי כדמויות פחות מעניינים (על אף מאמצי דוסט'), הם יותר אידאה, ושניהם מתים בפרקים האחרונים, ואחרי מותם כאילו האידאה מתנדפת מגופתם ונכנסת לקורא. גם כאן כמו אצל ישו.

  • יו  On מאי 25, 2008 at 3:54 PM

    להבנת האנוש.

    אנושי מדי.

    תודה

  • גיורא סגל  On דצמבר 1, 2015 at 9:41 PM

    אין בכוונתי להתייחס כאן לתפיסותיו הראקציוניות-מלוכניות של דוסטויבסקי כפי שהן באות לידי ביטוי ב"שדים", תפיסות המעוררות סלידה במיוחד על רקע הדיכוי וההשפלה בה חי העם הרוסי תחת שלטון הצאר.
    בעבר הרחוק אף הצלחתי להפתעתי למצוא אצל ראסקולניקוב ("החטא ועונשו") אלמנטים ותכונות מהפכניות יותר מאשר אצל פומא גורדייאב, גיבורו של גורקי הסופר המהפכן הקומוניסט.

    כאן אני דווקא מבקש להיות לרגע הילד התמים הצועק את קריאת "המלך עירום" כלפי הרומן "שדים".

    אני קורא תרגום של רומן (הנחשב) נשגב לעברית, ותוהה ביני לביני האם הספר אכן תורגם לעברית.
    כלומר, כול מלה היא מלה עברית, כל משפט כתוב מלים עבריות, כל פסקה היא אוסף של מילים עבריות… אבל ישנה בעייה אחת: א י ן ק ש ר ב י ן מ ל ה ל מ ל ה, א י ן ק ש ר ב י ן משפט למשפט. אני מנסה לסכם לעצמי מה אומר כול דובר, איך דבריו מתקשרים לדברי בן שיחו – ונתקל במין תוצאה שהיא גיבוב חסר פשר של בלבול מוח מקושקש ונטול כול משמעות.

    כך דיברו גיבורים מהפכנים? זה היה אופי המלל במפגשים שבין אנשים אינטלגנטים? על מה הם משוחחים בכלל?
    מה הטריד את מנוחתם? לקראת איזו מטרה הם חתרו? ליטול ציפורניים מטונפות בעת מפגש מהפכני?
    קריאת פרוזה מורכבת, היא תהליך הדורש הפעלה של כישורים יחודיים ותשומת לב בלשית בפיענוח טקסט.
    קריאתה והבנתה של שירה, דורשת שימוש בכלים וכישורים נוספים הכוללים מפתחות עדינים שיש ביכולתם לפצח חידות ומבנים לשוניים מורכבים.

    אין זה המקרה ברומן "שדים".

    או שהרומן גרוע או שהתרגום אינו תרגום, ולהפתעתי אני מוצא את עצמי מבין לרוחם של המנדים.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: