פולמוס קצר עם עמיתי מנחם בן

עמיתי וידידי, מנחם בן, כתב לפני שבוע ב"פרומו" של "מעריב", במסגרת פרויקט שחיטת "פרות קדושות", על כך שפרוזה משעממת אותו (הנה):

"אנשים אינטליגנטים באמת – כלומר, כאלה שמתעניינים במה שמעניין באמת: באלוהים, בתנ"ך, בחדשות המציאות – לא נוטים לקרוא רומנים",

כך בן,

וכן:

"אבל השאלה האמיתית היא מדוע בכלל ירצה אדם ריבוני ועצמאי מבחינה רוחנית לשקוע בתוך איזשהו מתווה בדיוני שמישהו ברא למענו?"

 

מנחם הוא איש מקורי ומרענן, Free Spirit אמיתי וחריג, ואני מחבבו גם כשהוא מרתיח אותי (וזה לא תמיד קל, מנחם!).

אבל על דבריו הללו על הפרוזה איני רוצה לעבור בשתיקה. הדברים שברצוני לומר ארוכים אך אקצרם (כדי שגם אנשים שאינם קוראים רומנים ארוכים יוכלו להגיע לתומם):

 

1. קודם כל, מנחם, אין שום "שחיטת פרה קדושה" בלהכריז שאינך אוהב פרוזה. מנחם – העם איתך! התרבות המערבית גם כן! שיעורי הקריאה בחלק מהמדינות המערביות יורדים באופן עקבי בעשורים האחרונים. אז, אנא, לא להתחזות לצ'ה גווארה כשאתה ג'ורג' דבליו, לא לשחק אותה קואבוי עצמאי בשטח כשאתה חייל אחד ממיליונים בצבא הסיני, לא לדמיין שקולך הוא קול שדי כשקולך הוא קול המון.

2. ההנאה מרומנים טובים, יצא לי לומר לא פעם, נחלקת לשני סוגי הנאה: סוג חדר-הכושר וסוג הסקס. הכושר והסקס הם שתי פעילויות גופניות מאומצות. ההבדל ביניהן: בכושר, ההנאה מגיעה רק אחרי זמן-מה של פעילות. בסקס, ההנאה מגיעה עם תחילת הפעילות המאומצת (נניח; במקרה הטוב; אבל זו סטייה מהנושא לדיון אחר).

מנחם דורש שהרומן יתפוס אותו מהתחלה, כמו סקס, ואם לא כך הוא הוא אינו חפץ בו. זו דרישה לגיטימית. אבל כך, מנחם, אתה מחמיץ את הרומנים מסוג חדר-הכושר. בהם ההנאה מגיעה רק אחרי חמישים, ששים, עמודים.

סקס זה חשוב, מנחם, אבל מה עם קצת כושר?

3. אבל העיקר, מנחם, העיקר: חברה בלי פרוזה היא חברה שאי אפשר להימלט ממנה דרך מחילה שאנחנו כורים בתוך מוחנו לעבר נקרת-הצור, עדיין בתוך מוחנו אנו, בה אנחנו לוֹטים מהעולם החברתי.

 

העיתונים, האינטרנט, הטלביזיה – כל אלה משתוקקים שנהיה "מחוברים", שנהיה כפותים אל החברתי ואל ההיררכיה של החברתי, שנחיה במאסר-עולם של ההווה הבוהק. בניית העולם במוחך באמצעות הפרוזה היא החוויה המבצרת ביותר את הפרטי, הנשמתי, אל מול החברתי, הגשמי.

הקרב על הספרות הבדיונית, מנחם, הוא הקרב על עתיד הציביליזציה המערבית (והתנצלותי מראש על הפאתוס). על הזכות לברוא עולם ולא שהעולם יברא אותך כרכיב נתון במערכת ההיררכית שלו (של השוק, של הבשר), על הזכות לחשוב באופן סמלי, באמצעות פענוח של מלים, ולא ויזואלי-גשמי.

 

אינני יודע אם ננצח בקרב, מנחם, אבל התבוסה של הפרוזה היא תבוסה של רכיב חיוני במה שהופך אותנו לאנושיים. אינני יודע אם ננצח, מנחם, כולנו הולכים בחושך, אבל חושך גדול יותר יכסה את עין הארץ אם תיכחד הפרוזה מתחת שמי אדוני.

 

לכן, גם אנשים שאינם קוראים, מנחם, חשים רגש אשמה עמום על כך שהספרות אינה רלוונטית בעיניהם. מעין אותו רגש אשמה שאנחנו חשים אם אנחנו פוגעים בחלש. והאשמה נובעת גם מכך שבפוגענו בחלש אנחנו פוגעים באותו חלק בעצמנו שהוא פגיע, חסר ישע, פרימיטיבי. בפוגענו בחלש אנחנו לא פוגעים רק בו אלא מתנכרים לחלק חשוף וחסר הגנות בנפשנו פנימה. 

גם הלא-קוראים חשים במעומעם שכליונה של הפרוזה הבדיונית יכלה משהו חיוני בנשמה האנושית, את הנשמה עצמה, למעשה, את יכולתה של הנשמה לכונן עולם, את יכולתה להבחין בניואנסים של רגש, את יכולתה להכיל מורכבויות, את יכולתה להתנתק מהמציאות. "הספרות", גם בעיני אנשים שמפקפקים בשרידותה, היא סוג של מסמן-צף לחלק בנפש שויתור עליו טורד ומציק, אינו נעשה בהקלה גרידא.

 

מנחם, נכון, חלק עצום מהספרים הרואים אור בישראל, אינו שווה קריאה (כולל של חלק מ"מיטב" סופרינו). נכון, 99.999 אחוזים מהפרוזה העולמית היא קונטינגנטית, לא הכרחית, ניתן לוותר עליה. בהחלט. אבל לא על המדיום כשלעצמו. לא על ה – 0.001 אחוז הנותרים. 

 

אנא, מנחם, אל תשליך את הבן הרך עם מי האמבט.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמואל  On מאי 9, 2008 at 6:04 PM

    די עם הפולמוס הלא נגמר הזה פרוזה כן פרוזה לא, אבל אצל מנחם בן הכל הולך לפי אופנת מנחם בן, וזה סוג של לוקסוס שהוא לקח מבלי שאף אחד הרשה לו. אולי בגלל זה הוא כן אומר משהו נכון.
    יותר מדי ספרי פרוזה חסרי חוליות יצאו כפטריות רעל בשנים האחרונות, וזה נכון, גם אם הם זכו בשבחים, ובעיקר זה נכון משום שרבים מכותבי הפרוזה חושבים על הלהיט שיש להם לכאורה ולא לוקחים בחשבון – שאין להם כלום, הכל עובר גם דרך חישובים כספיים במקום לחתור למטרה אחרת לגמרי שבשבילה הם אמורים לכתוב.

    מנחם בן אומר את מה שרבים רוצים להגיד אבל אין להם ביצים להגיד את זה כמוהו – מרבית הסופרים היום לא יודעים בכלל לכתוב.!!!!

  • בועז  On מאי 9, 2008 at 8:21 PM

    זיפזופ אינסופי מול 85 ערוצי כלום, רביצה חסרת אופי מול המסך 42 אינץ', בהייה עצלה שאינה דורשת כל מאמץ

    האדם המודרני חומק מכל מאמץ אפשרי. המאמץ הפך להיות מגונה.

    כדי להיות אדם תרבותי, משכיל, אינטלקטואלי, חושב, מפותח, יש צורך במאמץ

    הקריאה היא עסק מאמץ. גם הקשבה למוזיקה מעט יותר מורכבת מרצף גלגלצי שכיח מאמצת. היא דורשת סבלנות. התמודדות עם הלא שכיח. עם הבלתי שגרתי.

    אני טוען שגם רומן מאכזב היה שווה את קריאתו, מכיוון שטעם מתפתח כתוצאה מהתמודדות עם טקסטים מעולים, בינוניים ורעים. אי אפשר לדרוש מכל משחקי הכדורגל שבעולם לספק לנו מתח ו-6 שערים, קצב ודרמה, ואי אפשר לתבוע שכל רומן יעניק לנו את אותן תחושות שהמעולים ברומנים סיפקו לנו

    בכל ז'אנר, בכל תחום, יש צורך לצלוח 80% ואולי יותר של טפל – כדי ליהנות מאוד מ-20% של עיקר

    זה היה כך תמיד, וזה יהיה כך תמיד, ומי שמסרב לראות זאת הוא עצל. זכותו של האדם להיות עצל, אבל שיניח לאלה שעדיין מחפשים משמעות, ענין וריגוש אינטלקטואלי, להתאמץ למען עצמם

    נ.ב.
    מנחם בן חביב עלי מאוד כמבקר שירה. הוא פקח את עיני ואת תודעתי לשירים נפלאים ולשירה נהדרת שנסתרה מעיני.
    אני חושד במנחם בן שהוא תמיד חיבב את השירה והיא היתה בתו המועדפת. הרי היה זה בן שבזמנו התוודה שהוא משליך ספרים מסויימים אחרי שקרא בהם 30 עמודים (שהספיקו לו כדי לחוות את דעתו עליהם).
    ושוב: זו זכותו המלאה של כל אדם להפסיק כל ספר, בכל שלב שבא לו, אבל העדפתו הפרטית והאישית אינה אומרת דבר על מצב הספרות בעולם

  • חובבן  On מאי 9, 2008 at 9:04 PM

    לקחת את מנחם בן ברצינות.
    אחרי אוסף הפרובוקציות בשקל שלו
    (אבולוציה זה שטויות, אין אידס וכו'(
    אי אפשר להתייחס.
    מדובר באדם חכם, אבל הנסיון התמידי שלו להיות "הילד הרע" כבר איבד את חינו.

  • אסתי  On מאי 9, 2008 at 10:19 PM

    אם מנחם בן מעדיף שירה על פרוזה – מאה אחוז. זכותו. כל אחד והטעם שלו.
    אבל אם ככה שלא יבקר ספרות.
    אי אפשר גם להתנאות בכך שאתה לא קורא יותר מ30 עמודים וגם להתהדר בתואר מבקר ספרות.
    זה לא מקצועי וגם לא חינני. גם לא בתור "הילד הרע"

  • mאיה  On מאי 10, 2008 at 12:03 AM

    מנחם בן הוא הומופוב – ובכך ומשום כך הוא פסול מכל בחינה, כאדם שהוא לא ממש אינטיליגנטי וגם לא מה שנקרא- נאור. מה גם שהוא לא בדיוק הכותב הכי מעניין בעולם

    ואתה כותב עליו: "עמיתי וידידי"
    הרשה לי להגיב: פחחחחחחח

    הראה לי את חבריך ואומר לך וכו' וגו' וכך הלאה

    ועוד כהנה וכהנה

    שבת שלום

  • איה  On מאי 10, 2008 at 12:39 AM

    אריק, כתבת יפה . מסכימה עם דבריך, גם אם נלוותה להם נימה כלשהי של פאתוס

  • מיטל  On מאי 10, 2008 at 9:30 AM

    אם שמים אותך ואת מנחם בן בשני צדי המתרס. ובכלל, אני נוטה שלא להיות בצד של מנחם בן לעולם. והטיעון הזה של אי-נחיצות הפרוזה מופרך כמו כל אחד מהטיעונים שלו. אבל בגלל שפה אני לרוב דווקא קוראת ומהנהנת, וזו לא חוויה קלה בשבילי, להנהן, אז אני חייבת להגיד שלא הבנתי אף אחד מהטיעונים שלך:
    1. איך דווקא פרוזה יוצרת אותך כאדם ריבוני?
    2. למה ההבחנה בין סקס לחדר כושר תקפה לרומנים, כאשר יש רומנים שכובשים אותך לחלוטין כבר מהנשיקה הראשונה, שלא לומר עוד מהפלרטוט?
    3. למה דווקא פרוזה מנתקת אותך מההווה הבוהק? הלא שירה יכולה לעשות את אותו דבר. גם היא מורכבת מסמלים.

    בקיצור, נראה לי שלא טוב לשפוך את הרך הנולד עם המים, אבל גם לא כדאי לקדש את המים רק בגלל הרך שנולד בהם.

  • חייש  On מאי 10, 2008 at 10:14 AM

    היא שהבן אדם יורק על המקצוע שלו. בן אדם שמתפרנס מביקורת על ספר, לכל הפחות יכול לקרוא עד הסוף את היצירה.

    כשאני חושב על זה, הבעיה היא לא במנחם בן, הבעיה היא במי שמחזיק את מנחם בן כמבקר פרוזה. זה מצביע על אידאולוגיה מסוימת בנוגע לספרות.

  • אריאלה  On מאי 10, 2008 at 11:42 AM

    מצחיק, מנחם בן שכל כך אוהב את התנ"ך לא אוהב לשקוע במתווה בדיוני שמישהו ברא למענו. מצחיק, כבר אמרתי?

  • אהוד בן-פורת  On מאי 10, 2008 at 12:35 PM

    נוצר לי רושם מדברים ששמעתי על מנחם בן שהוא מבקר ספרות רציני, אבל לדאבוני מאז יצא לי לראות כמה תוכניות טלויזיה שהוא התארח בהם וגיליתי מישהו שהוא לא פחות מאשר הזוי. גם מה שקראתי בפוסט הזה לא גרם לי לשנות את דעתי. אני מוכרח לשאול איפה הוא אותו מנחם בן שיש המדברים עליו ביראת כבוד? האם בניגוד למה שחשבתי במשך שנים רק בגלל שהוא מבקר ספרות ולא מעצם העובדה שגדל בחברת היוצרים של יונה וולך ז"ל.

  • טלי  On מאי 10, 2008 at 1:08 PM

    אני קוראת (ומבקרת…) פרוזה לא כי היא חשובה בעיני לעתיד התרבות האנושית (כן, היא חשובה ואני מסכימה עם כל דבריך, אבל זה לא העניין),לא כי "צריך", לא כי זה "מכובד" או "חשוב", אלא כי אני אוהבת את זה.

    כי כמעט בכל רגע נתון בחיי יש לי ספר על המיטה, יש סיפור של אנשים אחרים שמלווה אותי, מרגש אותי, מעצבן אותי, מותח, מעציב או גורם לי לכל רגש אחר.

    אני קוראת כי אני אוהבת לקרוא, אני מבקרת ספרים, בראש ובראשונה, כי אני אוהבת ספרים.

    לא את כולם, לא תמיד, אבל אני באמת לא רואה כל טעם בכך שאדם שמכריז שהוא לא אוהב לקרוא פרוזה יטרח לקרוא אותה בכוח בניגוד לרצונו, בטח שלא לבקר אותה.

    אני לא אוהבת כדורגל. אני לא מוצאת שמ של עניין במשחקי כדורגל ולכן, בלי לומר מילה אחת רעה על אנשים שכן מוצאים בכך עניין, לא הייתי מעלה בדעתי לצפות במשחקי כדורגל ובטח שלא הייתי מעלה בדעתי לכתוב על משחקי כדורגל.

  • שפי  On מאי 10, 2008 at 2:09 PM

    חלק מהמשפטים הם טובים במידה מרגשת. למשל כל הפיסקה עם "שנהיה כפותים אל החברתי ואל ההיררכיה של החברתי".
    (האנלוגיה לפגיעה בחלש לא נראית לי.)
    גם שירים טובים הם 'מיתווה בידיוני', בעיקרון אין הבדל, וחלק מ'הקרב על עתיד הצוויליזציה המערבית' צריך להיות שימור ההבחנה בין הכותב לדובר בשירים.

  • mאיה  On מאי 10, 2008 at 3:33 PM

    אדם שאין לו כבוד לא ליוצר ולא לטקסט, שמתיימר להיות מבקר ספרות, הוא קישקוש מביך ובושה לעורך ולעיתון שנותן לו במה.

    מנחם בן כתב דווקא כמה שירים נאים ואף יפים, יש לי את ספר השירה שלו שהוא היחיד שהוציא. או שלא. אבל כנראה יבש לו מקור יצירתו והוא הפסיק לכתוב שירה והחליט לעשות הסבה מקצועית והפך למבקר ספרות.

    כדי להיות מבקר ספרות חייב אדם לעבוד קשה ולקרוא הרבה ספרים. מה עשה ה"מבקר" הזחוח והעצל? הוא המציא "תיאוריה" כזאת: שכבר בדפים הראשונים של הספר אפשר להבין "במה מדובר" ולכן לא מחוייב המבקר לקרוא את כולו. כך פטר את עצמו מהעיסוק המרכזי והעיקרי של מבקר ספרות – קריאת ספרים.

    ההצדקה באה לו, כביכול, בצורת "אידאולוגיה" נלוזה כזאת שהיא מין "סולם ערכים" כזה (האמת זה מזכיר קצת את זאב הערבה) שבנה והפיץ את "בשורתו" ברשימותיו, וכך סימן את עצמו, כביכול, בתור אנין טעם מהשורה הראשונה יוצא דופן ומיוחד במינו מהדור "ההוא" של אבידן יונה וולך וכו' וכו' שראשו טס בספירות עליונות אי-שם עם באך והומרוס ושלל יצירות נשגבות גאוניות; אותן הוא משווה לאלה הנוצרות בהווה, בזילזול ובמיאוס. את "התיאוריה" הזאת קנה אריק גלסנר בשתי ידיו ובתמימות נוגעת ללב.

    אם בן מרחף לו בספירות עליונות בין יצירות גאוניות כאנין טעם חסר פשרות, ומתוך נקודת מבט זאת בז "לזבל" שנוצר כעת, הרי שבכך הוא מציב רף כה גבוה שאי אפשר לברוח ממנו, מן האתגר שהוא מציב, ולכן "יש להתמודד איתו". יוצא מזה שמחוייבים לקבלו או שמוטל לסתור אותו; כביכול, אי אפשר לברוח מהדיון שהוא מעורר. והפאתוס – שמישהו הזכיר כאן ובצדק שמתקצף בדבריו של גלסנר – נובע בדיוק מסיבה זאת: הוא מרגיש שהוא "בשליחות", שהוא "מחוייב" לענות למנחם בן, שכאילו מציב רף מאתגר לפניו, שבעצם מבטל את עיסוקו שלו, של גלסנר, ומציץ אליו בבוז שהוא כאילו מתעסק "בזבל" ועוד לוקח אותו" ברצינות".

    וזהו המקום להגיד שאני ממש לא חושבת שמבקר ספרות צריך לעשות הנחות כלשהן לשום טקסט שהוא, שאין להנמיך את הרף בפני שום ספר או רומן – אבל יש להבין את ההבדל בין הדרישה לשמור על הסרגל יציב ונטול הנחות לבין נקודת המבט העצלנית המזלזלת והאווילית של מנחם בן. כי למי מראים חצי עבודה?

    בעניין ההמופובויה של מנחם בן, נקודה הרבה יותר עקרונית וחשובה, משום שיש לו במה ובזה הוא חוטא בהסתה. צריך לומר ולהסביר לקשיי ההבנה: כי לנקוט בעמדות כאלו כמו שהוא נוקט, זה כמו לזעוק, ובאותו להט כאילו "חתרני" ובמין היקסמות עצמית רומנטית אדולסנטית – נגד שיוויון בין נשים לבין גברים – תוך ציטוט מכל מיני מקורות ברצף לא קוהרנטי ו"מלא אמונה" – שהאישה נחותה מהגבר, בעצם ולמעשה. זו פחות או יותר הרמה

  • אהוד בן-פורת  On מאי 10, 2008 at 5:29 PM

    זה נכון שמנחם בן כבר מזמן לא כתב ופירסם ספר שירים, אבל הוא הוציא לאור יותר מספר אחד. קראתי באיזשהו מקום שמנחם נחשב גם לפובליציסט אז אולי אחרי הכל אנחנו לא צריכים להתפלא על דרכו. פרט לזאת בעצם זה שמתעסקים בדברים שלו, ולדעתי יתר על המידה כנראה שהוא שווה משהו.

  • אריק גלסנר  On מאי 10, 2008 at 5:35 PM

    תודה רבה על ההגבות.
    למיטל, נדמה לי שיש הבדל בין שירה לפרוזה. חומר הגלם של השירה – בהכללה פראית – -הוא המילים; של הפרוזה – העולם, כלומר המסומן, בלשון העם. הפרוזה מקוממת עולם באופן משמעותי יותר, אפילו מבחינת משך הקריאה.
    לגבי הנשיקה, לא הבנתי. "סקס" כתבתי כולל כל אביזרייהו. כלומר כולל נשיקה וכו'.
    אריאלה, הערתך על התנ"ך קולעת.
    לחייש, אני דווקא שמח על נוכחותו של מנחם כקול ביקורתי. לפעמים הוא משתולל אך פעמים רבות יש לו תובנות שאין להן מקבילות.
    למאיה-אם, את מחמירה אתי, לאחרונה(:
    לא כל כך לקיתי בנאיביות. האמיני לי. יש לי הרבה מגרעות, במקרה הזה, כאן, זו לא מגרעה שנכון לייחס לי.
    לטלי, צודקת. בראש ובראשונה – הנאה. אני מנסה אבל מזה כמה שנים לנסות להסביר לעצמי את ההנאה. זה מעניין אותי לנסות לעשות זאת.

  • מואיז  On מאי 10, 2008 at 5:56 PM

    עשרות שנים אני קורא כל ספר שירה שני שאני נתקל ולא מצליח לסיים רומאן בחמש שנים. הבעיה היתה שניסיתי שוב ושוב להתעסק בספרות הישראלית, וכל פעם נתקלתי ונתקעתי בעמודים הראשונים. השירה העברית פשוט עוברת את הפרוזה הישראלית בהליכה ביום גרוע. בעצם גם משוררים בינוניים עולים בהרבה על רוב הפרוזה הנכתבת בארץ.

    ואז לפני משהו כמו חמש שנים נכנסתי לרומאן הספרדי (של ספרד, הכוונה) העכשווי, זה היה מתוך העניין וגם מתוך העובדה שהשירה שלהם מזה כמה שנים לא ממש משהו, קראתי הרבה שירה ספרדית אבל תמיד הרגשתי שזו הדרומאמריקאית נמצאת הרבה מעליה. ומאז הפכתי לקורא די עקבי של רומאן בחודש. אחד מתוך שניים מוצא חן בעיניי ובערך כל חצי שנה אני נתקל במשהו באמת גדול.

    לא פלא שסיפרתי את זה למשורר (שגם כותב פרוזה, אבל לא נציין את שמו) הוא שוב ושוב שאל אותי אם אני רק קורא רומאנים, אמרתי לו שלא רק, אבל הרבה מאוד, וזו עיקר הקריאה שלי. ואז הוא שוב שאל ושוב עניתי לו, עד שהוא אמר "אבל עיסוק של בחורות", המשיך לשאול אם אני קורא ספרי עיון וכן הלאה.

    אז עכשיו יש לנו כותבי פרוזה שלא קוראים פרוזה (בעצם, גם מנחם בן כתב פרוזה) כמו שהיו לנו כותבי שירה שלא קוראים שירה.

    קצת הלכתי לאיבוד…

  • מואיז  On מאי 10, 2008 at 6:00 PM

    אבל שלא תגידו שאני פסימי, אני כן חושב שהפרוזה הישראלית תגיע ליצירות גדולות (נו, כן, אני מגיע גם, לא?) , למעשה גם בספרד משך כמעט כל המאה העשרים השירה שלטה , במיוחד מאז הדור של גרסיה לורקה ואלכסנדר , וגם הרבה אחריו. רק באמצע שנות השמונים היתה התפרצות של כתיבת פרוזה מעולה. כנראה שיש תהליכים של עליות וירידות, ויש התבשלות יותר איטית לפרוזה מאשר לשירה. אבל אם השירה כל כך טובה אז גם הפרוזה תגיע בעקבותיה.

    אבל, אם מישהו יאמר לי שאני לא יודע מה קורה ממש ברגע זה, אומר לו שזה נכון, אני רק בן אדם אחד, ומאז שאני קורא את הספרדים אני לא ממש יודע מה קורה בספרות העברית, אז אני מעודכן עד ל 2000 בערך, זאת אומרת שעד אז ניסיתי.עכשיו אני קורא רק בספרדית. ממש בצורה החלטית. אפילו לא תירגומים לספרדית או לשפות אחרות. אני נהנה מאוד וזה ממלא את זמני, כך שכל עוד זה כך אני אמשיך, עד שיבוא לי על משהו אחר.

  • חן  On מאי 10, 2008 at 11:03 PM

    נראה לי מוזר שאתה מבקש לומר למנחם בן שהוא לא
    שוחט פרות קדושות כי דעתו היא דעת ההמון. הרי זה ברור- וזה הקלף שלו, הלא-מנצח לטעמי, עקב הפרובוקטיביות המזויפת של "אני מבקר ספרות לא אקדמי ולא פלצן. אני "כמוכם" בני-עם יקרים- חושב ששלמה ארצי הוא המשורר הלאומי,גם אני יכול לקבוע שספר הוא גרוע אחרי 20 'עמודים וגו'"
    בן ממלא כמעט תמיד את התפקיד שבנה לעצמו וכה נחוץ למפה הספרותית הכמו הומוגנית (כפי שהוא רואה אותה)- תפקיד הילד שצועק "המלך הוא עירום".
    באופן כזה הוא דומה למבקרים שנגדם הוא יוצא- הוא גם איש של נרטיב אחד, של סטנדרט אחד- "אמרו לי מה בני ציפר/ יצחק לאור/ וכו' טוענים ואדע מה אני חושב- ההיפך"
    שלא לדבר על הפשיסטיות ועוד ועוד…
    בכל אופן, וזה מה שחשוב בהקשר הזה, הטענה שלך נגדו מוזרה לי!

  • שירלי  On מאי 10, 2008 at 11:07 PM

    טיעונייך מעניינים (ואני אוהבת את ההתרגשות הנוטפת מהם).
    ורציתי אם אפשר, שתחדד את עמדתך בנוגע ל:

    "העיתונים, האינטרנט, הטלביזיה – כל אלה משתוקקים שנהיה "מחוברים", שנהיה כפותים אל החברתי ואל ההיררכיה של החברתי, שנחיה במאסר-עולם של ההווה הבוהק. בניית העולם במוחך באמצעות הפרוזה היא החוויה המבצרת ביותר את הפרטי, הנשמתי, אל מול החברתי, הגשמי"

    לא לגמרי הבנתי את הדיכוטומיה הזאת שאתה מציג בין הפרטי לחברתי. כלומר: ההיררכיות החברתיות משפיעות על הפרט, אבל נדמה לי שמה שהן רוצות זה דווקא לבצר את הפרט. שאיש איש יישב מול טלוויזייתו (יש בתים שהעניין הזה פוליגמי (-:) וילעיט עצמו. שאישה אישה תתמכר למסך המחשב, שלא לדבר על הילדים. כך מתבצר הפרטי (אמנם לא ממש הנשמתי, אבל גם מי שמדבר בשם הנשמתי, שהיום זו מילה המנוכסת לניו אייג' בדרך כלל מבצר על פי רב את הפרטי), ולא חובר לאחיו כדי לעשות דבר מה בעולם.
    ייתכן ויש זמנים בהם דווקא פרוזה מוצלחת מצליחה לעורר את החברתי, לא ההוא מההיררכיות ותיחכומן הבלתי נלאה אלא חברתי אחר שאני אפילו לא יודעת איזה שם לתת לו. אולי איזה להק מרחיק נדוד לאיזו ארץ חום עלומה, אני מתכוונת.

  • אריק גלסנר  On מאי 11, 2008 at 1:01 AM

    למואיז, מעניין מאד מה שאתה אומר על הספרות הספרדית. תוכל לתת שמות? התרשמתי התרשמות עצומה מ"מחר בקרב חשוב עלי" של מריאס והתרשמות מתונה מחויר סרקס (כך?).
    חן – למנחם בן, לטעמי, יש והייתה חשיבות כמבקר בכך שהוא הוציא אוויר מיותר ממפרשי הפרוזה וניגש גם לספרים שלא נחשבים א-פריורית כספרים טובים בלי דעות קדומות. יש בזה משהו מרענן.בדברים אחרים , בשיפוטים ספציפיים, אני חולק עליו ובטח ובטח שבשיפוטים גורפים כמו זה שכנגדו התרעמתי. ונראה היה לי חשוב להגיב על כך, כי הרבה פעמים היעדר תגובה אינו התגובה הנכונה.
    לשירלי, אם הבנתי את תהייתך לגבי דבריי נכונה: על זה בדיוק אני יוצא, על השקר שהחברה שלנו היא חברה אינדיבידואליסטית כביכול. לא נכון, לטעמי. מות האידיאולוגיה פירושו שכולם בחברה מסתדרים לפי טור היררכי אחד: הכסף. כולם כולם מחוברים לחברתי באמצעות מיקומם בסולם. נכון, יש גם מגמות של אינדיבידואליזם אמיתי, ושל ניתוק וניכור. אבל בחברה היום מצוי מודל חברתי קולקטיביסטי קשיח וחסר רחמים, כמו פעם, רק שבמקום לדון בנאום של בן גוריון וביחס לאידיאולוגיה הציונית, נניח, דנים ביצחק תשובה ובאיך נהיים כמוהו. זה על רגל אחת. על שתי רגליים – בהזדמנות.

  • דוד  On מאי 11, 2008 at 4:18 PM

    מעבר לטענה כי בן מבקר עצל וכי הוא יורק לבאר ממנה הוא מתפרנס, יש לנסות ולבדוק מהי נקודת האמת בדבריו, ולא רק מה לא נכון בהם ונובע מעצלותו וכו'.
    והעניין הוא שיש בחוץ עולם. עולם מדהים ויותר מזה. אינסופי במורכבותו ויופיו. והעולם הזה מתקיים כך גם ללא פרוזה, ובעצם מעמיד לפרוזה רף גבוה מאד. הפרוזה אינה לחם. היא חמאה. היא בונוס. יש לה מקום רק אם היא יכולה להיות יפה ומעניינת כמו העולם, ובגדולתה, להוסיף על יופיו. להשתמש ביופיו ולהזהירו.
    ואם אני מבין את בן נכון, אז בכל רגע בו הוא קורא פרוזה, הוא גם יכול לעשות משהו אחר שהעולם מציע. ולכן על הפרוזה ללכוד אותו, שלא יבגוד בה עם היופי שאינו שלה.
    אז אולי הוא מגזים, אבל יש הרבה אמת בכיוון הזה. מי שכותב ומצפה שיקדישו לספרו זמן, זמן שלעולם לא ישוב, צריך להבין מול מה הוא מתמודד. אז אריק בוודאי יאמר או יחשוב כי הפרוזה חיונית להנצחת אותו יופי, ואילולא הפרוזה נהיה נדונים לכיעור חסר נשמה. אני בכלל לא בטוח, אבל גם אם כן, הכיעור הזה לא יונס עם פרוזה שעולמה פחות יפה מהעולם שממנו היא יונקת את חומריה

  • שירלי  On מאי 11, 2008 at 5:50 PM

    אריק- איני חלוקה עליך. כשדנים ביצחק תשובה ובאיך נהיים כמוהו, זה מבצר את הפרט בתוך עצמו(תחת המינסרה הקולקטיביסטית). זה לא מרחיב את האינדיבידואל. זה כולא אותו במנעד מאד מצומצם של אפשרויות יוזמה והגבה כלפי המציאות. ומפספסים את השריר החברתי שהוא אולי האוריינטצייה של אדם החוצה לעולם. זה לא סותר אינדיבידואליזם בעיניי. זה חיוני לשגשוגה של הרוח האנושית.
    אולי יש כאן גם שני מישורים של דיון: אידאה מול אידאה אבל ברובד אחר: פאסיביות מול אקטיביות. הניוון של הפרט הופך אותו למדולל כוחות מול העולם שהוא חי בו. ותהיתי על יכולתה של הפרוזה לעורר את הכוחות הרדומים הללו.

    דוד-
    הנקודה אינה רק העמידה מול יופיו של העולם אלא נקודת המבט. לא רק היופי לכשעצמו אלא איך אני מסתכלת על העולם, אילו זוויות יש לי לראותו. נראה לי שכל אחד מאיתנו שבוי בזוויתו והיכולת להרחיב את נקודת המבט מתעצמת עם קריאה של הצעות נוספות, דרך אלכימיה של מלים. את האיך הזה אפשר למצוא בפרוזה משובחת.

  • mאיה  On מאי 11, 2008 at 8:57 PM

    אם אריק לא היה כותב על מנחם בן לא הייתי מתייחסת אליו. אני לא קוראת אותו והוא לא מעניין אותי. אני מעריכה את גלסנר ואוהבת את הכתיבה שלו, ולכן הבעתי את דעתי בעניין, ניסיתי לשכנע אותו. אבל הוא חושב שהחמרתי איתו הפעם 🙂

    באשר לספרי שירה נוספים של בן – תודה על האינפרומציה

  • אריק גלסנר  On מאי 11, 2008 at 11:40 PM

    בעיניי, יש צורך לעתים לסגת מהעולם אל הבדידות של החדר, של הספר, ואז להיפגש אתו, עם העולם, דווקא דרך התיווך המילולי. זה אינו נישוק מבעד למטפחת כי לעתים, מעשה להטים, המפגש עם העולם דרך התיווך, לוהט יותר מאשר המפגש ללא התיווך.
    זה נדיר, נכון. אבל כשזה קורה – שווה היה לחכות, מסתבר.

  • מואיז  On מאי 12, 2008 at 11:40 AM

    קודם כל כאלה שתורגמו לעברית

    את חוויאר מריאס, כבר הזכרת, הרבה פעמים צחקו עליו שהוא הספור האנגלי שכותב הכי טוב בספרדית. חלק מספריו היותר טובים עדיין לא תורגמו, כמו "כל הנשמות" וגם "פנייך מחר" שהופיע בשלושה כרכים והוא משפט אחד ארוך בן 1600 עמודים, ממש וירטואוזי. זה האחרון שלו

    ממליץ על סופרת שתירגמתי, אלמודנה גרנדס, סופרת של מרתונים וספרים אפיים , האחרון שלה מתקרב ל 1000 עמודים. סאגות משפחתיות שתמיד מתחילות אי שם במלחמת האזרחים ותמיד יש משהו חבוי מהמלחמה. הספר שתרגמתי הוא "רוחות עזות" שיצא לא מזמן בכנרת.

    עוד אחד שמאוד מומלץ הוא אדולפו גרסיה אורטגה, "האישה שקנה ימי הולדת" הופיע באבן חושן. אמנם זה לא ממש רומאן שמיצג אותו, והוא עוסק בשואה, אבל מדובר בספר חזק מאוד.

    אני מניח שאתה מכיר את אנטוניו מוניוז מולינה, סופר מאוד פורה אך לא תמיש שומר על רמה אחידה. יצאו שלושה רומאנים שלו בעם עובד. אבל הטוב ביותר שלו ייצא עוד מעט ושמו "ספרד"

    יש גם את חואן חוסה מייאס, שזכה השנה בפרס סרוונטס. בקרוב תופיע רשימה שלי במוסף ספרים. סופר מעניין.

    חוסה קרלוס סומוזה, הוא יליד קובה אך חי מגיל שנה במדריד. סופר מאוד מסחרי מצד אחד אך גם מאוד מעניין (לטעמי זה חבל שהוא פונה כל כך לכיוון המסחרי, אבל זו הבחירה שלו), ספר שלו יצא בספרית מעריב. לא עורר הרבה רעש וחבל.

    מהלא מתורגמים יש עוד רבים אחרים, הנה כמה חלקי הערות שרשמתי

    או יותר נכון, מעין דיווחי קריאה.

    LA HIGUERA

    TUSQUETS EDITORES
    2007
    LA HIGUERA
    de PINILLA, RAMIRO
    TUSQUETS EDITORES

    חייל ביחידת חיסול של פרנקו מגיע עם הכיתה שלו לבית באישון לילה ושם הם מוציאים להורג את האב שהוא בסך הכול מורה בבית ספר (הסבאת צועקת , אבל הוא רק מורה בבית ספר, ומפקד הכיתה עונה לה: ולזה את קוראת רק?) והם מחסלים גם את בנו שהוא בן שש עשרה, כי הם מחסלים כל מי שמעל גיל שש עשרה. אבל יש שם ילד אחד בין 10 שמביט בחייל בעיניים קרות ואינו בוכה או צועק. העיניים של הילד גורמים לחייל לסיוטים ומשנים את חייו. הוא מחליט שהמבט של הילד אומר לו שבגיל שש עשרה הוא ירצח אותו והחייל מפסיק להצטרף ליציאות הליליות של יחידתו והופך אט אט להיות סוג מתבודד במקום שבו הילד קובר את אביו ואת אחיו. שם מתנהל דו שיח ללא מילים בין הילד לחייל שעוזב את חייו ועובר לגור בביקתה רעועה ליד הקבר. שם הוא גם הופך לסוג של קדוש שאנשים עולים אליו לרגל, עד ליום מותו.

    מרשים גם התיאור של יחידת החיסול והתיאור שלהם כמי שעושים את העבודה שלהם אך יש להם כללים והם רואים את עצמם כמוסריים, הם לא רוצחים ילדים ונשים, וכן הלאה.

    פינייה הוא יליד 1923 ולכן חלק מן הספר הוא כנראה מבוסס על חייו.

    PARADOJA DEL INTERVENTOR
    de HIDALGO BAYAL, GONZALO
    229 עמודים
    TUSQUETS EDITORES
    2006
    הפרדוקס של האחראי
    PARADOJA DEL INTERVENTOR,
    de HIDALGO BAYAL, GONZALO
    TUSQUETS EDITORES, 2006

    אחד הספרים היפים ביותר שקראתי בשנים האחרונות.
    הסיפור הוא די פשוט , מדובר בנוסע ברכבת שיורד בתחנה מסויימת לשתות משהו בבית הקפה והרכבת נוסעת בלעדיו. הוא יורד בלי מסמכים, בלי כסף, חוץ מכמה מטבעות. מתברר בהמשך שמדובר בתחנה בעיר שהרכבת כמעט שאינה מגיעה אליה. יש כאלה שאומרים שהרכבת מגיעה פעם בחודש, אחרים שהיא לא מגיעה מזה שנים. הנוסע מחפש את האחראי, והקליינט היחיד שנמצא גם הוא בבית הקפה אומר לו משהו על מיקומו של זה. אבל אין שם אף אחד. הוא הולך לסתובב בעיר וחוזר למחורת ואינו מוצא את האחראי, שכלל לא ברור שהוא קיים. החיפוש אחר האחראי מעניק לו תוך כמה ימים את השם "האחראי" והוא הופך להיות נווד, ואחר כך קבצן, ועני, וכן הלאה. כל הדמויות נקראות בשם המקצוע שלהן, השומר, האחראי, השוטר, המשחיז, מוכר הגביעים, וכן הלאה, חוץ מדמות אחת ששמה קריסטו, שזה לא השם האמיתי. העלילה הופכת עמוסה, מהורהרת ונוצרית מאוד. האחראי הופך למעין אגדה ובעצם לסוג של קדוש, אבל גם יש כאלה שמתעללים בו. וכך על להיעלמותו.

    האווירה והפרוזה השירית הזכירו לי את "הגשם הצהוב" של חוליו ליאמסארס (שיצא בהוצאת כרמל).

    אותי הספר מאוד ריגש.

    אני לא יודע איך הוא נמכר אך הוא זכה לביקורות נלהבות. ובצדק.

    LUIS LANDERO
    HOY JUPITER

    2007
    400 עמודים
    TUSQUETS
    HOY JUPITER,
    de LANDERO, LUIS
    TUSQUETS EDITORES, 2007

    לואיס לנדרו
    היום, יופיטר

    סיפור המחולק לשני סיפורים מקבילים שנפגשים לקראת הסוף.
    האחד הוא על הנער דמאסו שלפתע מוצא שאביו החליף אותו בילד זר, בן לאם לא נשואה, וזונח אותו. הוא מרעיף אהבה כלפי הילד החדש, ברנרדו, וזונח את בנו הביולוגי. דמאסו הולך ומסתגר ומתכן בכל חייו נקמה בילד שלקח את מקומו. בינתיים ברנרדו מתחתן אם האחות של דמאסו, עוזב את האחוזה ושולח מכתבים מכל העולם על הצלחתו. אחרי ארבעים שנה הוא מוצא אותו במדריד, שבור ועזוב, שוער בבית ספר ומנסה להבין מה קרה לו ומה קרה לילד המוזר והמוכשר הזה, ומתכנן להרוג אותו. לבסוף מתברר שכל המשפחה היתה קורבן לשיגעו הגדלות של אב שניסה לטפח בן גאון. וברנרדו הוא הקרבן הכי גדול של המזימה והטירוף האבהי.
    הסיפור השני הוא על איש ספרות,תומס, שמנסה לכתוב רומאן. הוא מסיים דוקטורת ולא מצליח להיכנס לאוניברסיטה. מצליח לפרסם ספר אחר ותמיד ממשיך עם החלום שלו אבל הופך לסופר מתוסכל. הוא גם מלמד בבית הספר שבו ברנרדו הוא השוער ודמאסו מתחבר אליו כדי להגיע לילד. ביניהם נרקמת חברות אמת שמובילה את דמאסו לפיתרון של תעלומת חייו ואת תומס לכתוב את הרומאן הראשון שלו.

    ספר מותח עד הסוף ומאוד מעניין, על אף שיש בו לא מעט עליות וירידות. הוא נקרא בנשימה אחת.

    לואיס לנדרו נחשב לאחד הסופרים המובילים בספרד וזהו הרומאן החמישי שלו.

    הספר כתוב בשפה עשירה (שלפעמים מריחה יותר מדיי עיסוק במילונים) והוא לא ממש קל לתירגום.

    מצד שני זה מרענן לקרוא ספר מעמיק של ספרדי שבכלל לא עוסק במלחמת האזרחים, וכיול להתאים לקהל ישראלי.

    JAVIER AZPEITIA
    NADIE ME MATA
    2007
    tusquets
    260 עמודים
    איש לא הורג אותי
    חחויאר אספאיטיאה
    17.00€ ($22.44)
    NADIE ME MATA,
    de AZPEITIA, JAVIER
    TUSQUETS EDITORES, 2007

    רומאן מעניין על מספר שמחליף גוף בכל פעם שהוא נרדם. הספר מסופר כולו בגוף ראשון אך בכל פרק הגוף הראשון הזה הוא גוף שונה. הסיפור הוא על רצח של אדם שיש לו אחד תאום שאין הבדל פיזי ביניהם. המספר חי את כל הדמויות שקשורות לרצח, האח התאום, המאהבת שלו, האח הבוגד באחיו איתה, הרוצח, הפסיכאטר שמטפל בו ומחזר גם הוא אחרי המאהבת, הבת שלו, וכן הלאה. הוא הולך קדימה ואחורה בחמשת הימים שמובילים לרצח ולתוצאותיו: נסיון לרצוח עדה, טישטוש עיקבות, והטעות שנובעת מכך שלא האח הנכון נרצח.

    (הסיפור הזה היה לי מוזר במיוחד משך ה 100 העמודים הראשונים, כי פירסמתי סיפור מאוד דומה לפני עשר שנים על מישהו שנחטף על ידי חיזרים ובכל יום מתעורר בגוף אחר, גם הוא מנסה להשפיע על המאורעות דרך השינויים האלה, החלא השני של הספר פונה לכיוון שונה… )

    בסופו של דבר נוצר ראשומון מיוחד של גוף ראשון (גופים?9 שמספרים את כל הסיפור של הרצח מהזוויות של כל המשתתפים.

    במידה רבה זה ספר שהיה יכול להיכתב בכל מקום ובכל שפה, אין בו שום אפיו ספרדי, על אף הנוכחות החזקה של העיר מדריד, הסופר כבר תורגם לצרפתית, יוונית ורוסית.

    ESTHER BENDAHAN
    DESHOJANDO ALCACHOFAS
    SEIX BARRAL

    קילוף הארטישוק
    מדובר בספר השני של אסתר בן דהאן. וזו סופרת שמאוד קרובה אליי מהרבה בחינות. כשקרתי את ספרה ראשון היו לי צמרצמורות כי היו הרבה דברים שכל כך דמו לכתיבה שלי. אז אני לא אוביקטיבי. הספר הזה וכל כתיבתה של בן דהאן היא מאוד נשית. הספר מספר על קשר בין שתי נשים יהודיות במדריד (וכנראה שמדובר בספר הראשון על הקהילה היהודית במדריד) בחיי היומיום שלה, האחד חושדת שבעלה בוגד בה, כי היא מקבלת טלפונים שמתנתקים , והן יוצאות לחיפוש אחר המאהבת. מתברר שהטלפונים היו מיועדים לעוזרת הדומינקנית (יש כאן מיעוט אתני בתוך מיעוט אתני והקשר ביניהם), וכך הן מגיעות למקום של סחר בנשים בזנות במרכז מדריד ופוגשות דמויות שונות ומשונות. הספר גם מתאר את הריקנות של החברה היהודית הספרדית. מושפעת מפיליפ רוט ומאלבר כהן.

    אני גם הייתי מחכה קצת לצאת ספרה השלישי "עזוב את זה , כבר נשוב" שהוא הרבה יותר טוב, ולדעתי יצירת מופת. הוא ספר על הגירה ועל התבגרות של ילדה בת שבע, נע בין ההגירה לבין קבלת המחזור הראשון. ספר מדהים. הוא אמור לצאת במרץ השנה.

    ADOLFO GARCÍA ORTEGA
    LOBO
    OLEO Y RAMOS

    הרומאן האחרון של גרסיה אורטגה הופיע בעברית בהוצאת אבן חושן. הוא נקרא "האיש שקנה ימי הולדת" , וזהו רומאן שהוא כתב על השואה.
    LOBO, זאב, הוא סיפור לגמרי אחר. הוא סיפור על שריפה שפורצת ברכבת התחתית ובה נשרף אדם כבן שישים שאי אפשר לזהות ואיש לא בא לבקש את גופתו. לא נותר ממנו כמעט כלום. בסיפור בלשי-פילוסופי (משהו מאוד ספרדי בספרות הספרדי של ימינו), הוא מתחכה אחר עקבותיו של זאב בודד שאינו מדבר עם איש ושלא לאט מתברר שהוא היה (או לא היה) הרוצח הסדרתי שרצח שלושים שנה קודם לכן שש זונות במדריד ושלח בלי סוף רמזים למשטרה שלא הצליחה לתפוס אותו.
    זה רומאן כתוב היטב ומסחרי למדיי. אני חושב שהוא ימצא קהל בארץ. תעקבי אחרי הספר הראשון שלו.

    JAVIER PEREZ
    LA CRIN DE DEMOCLES
    PLANETA

    חרב דמוקלס
    חוויאר פרז

    ספר ראשון שזכה בפרס אזורין בספרד ויצא בהוצאת פלנטה. הספר די טוב, אבל מה שמעניין כאן זה דווקא הנושא. הספר קורה בשנות העשרים בגרמניה והוא נסוב על פרשת עצירתו של היטלר בגלל העברת כספים בלתי חוקית של המפלגה הנאצית בחיתוליה.
    המעניין הוא שהקורא יודע יותר מכל הדמויות על מה שהולך לקרות. וגם יותר מהמספר. ספר פשוט וסוחף. וצורה אחרת להסתכל על גרמניה של לפני מלחמת העולם השניה.
    זה באמת יכול לעניין את הקהל הישראלי

    וכמה מילים על מישהו שמאוד אהבתי והוא לגמרי לא מוכר
    מדובר ב
    LOS ATOMOS ERRANTES
    de VAZQUEZ LOSADA, JAVIER

    http://www.casadellibro.com/fichas/fichabiblio/0,1094,2900001096985,00.html?codigo=2900001096985&titulo=LOS+ATOMOS+ERRANTES

    האטומים הנודדים של חוויאר וסקז לוסדה.

    מדובר ברומאן קצר מאוד, בספרדית קצת מעל ל 100 מילים אך מצחיק ביותר. הספר זכה בפרס (אל תתרגש יותר מדי, יש יותר מ 2000 פרסים לספרות בשנה), והוא רומאן על עיירה בסוף העולם שנעלמת מכל ספרי המפות, העיירה מלאה בטיפוסים מוזרים: איש שמחליט ללבוש חוסם של כלב לפיו, כי ככה, בחורה שמחליטה להגדיל את שדיה על ידי בקשת תרומה דרך אתר באינטרנט , כשכל תורם יקבל דיוידנדים על השדיים העתידיים שלה, ראש העיר שמתווכח על המוציאים לאור של ספרי המפות ומבקש להבין למה העיירה שלו נעלה מהמפה כשהיא היתה שם לפני שנה, אישה בעלת מימדים ענקיים שאוהבת לספק את האובססיה של בעלה להאכיל אותה, ועיר סמוכה בשם מוגלה שלא רוצה לשנות את שמה כי כולם באים אליה למלא טפסי פיס בגלל ריבוי הזוכים בה, וכן הלאה. פסיפס מעניין וסוחף ומשעשע. הוא הזכיר לי את אתגר קרת במיטבו.

  • קורא  On מאי 12, 2008 at 5:17 PM

    אולי תפרסם המלצות כאלה אצלך בבלוג? אני אשמח לקרוא, ונראה לי שיש מקום לדברים כאלה גם מחוץ למסגרת של תגובות בבלוג של מישהו אחר.

    אריק – סליחה על ההתעלקות.

  • אריק גלסנר  On מאי 13, 2008 at 9:40 AM

    תודה רבה על המידע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: