ביקורת על "לפיכך נתכנסנו", של יוסי שריד, הוצאת "ידיעות אחרונות"

יוסי שריד אינו סופר. כלומר, אם סופר בעיניכם, כבעיניי, הוא אדם המושל בלשונו ולא שלשונו מושלת בו; אדם שלשונו היא תרכובת קוהרנטית ולא תערובת שעטנזית; אדם האמון על חשיפת דקויות נפשיות והגותיות, ולא על חשיפת אינפורמציה גרידא; אדם שאם הוא בוחר לכתוב סאטירה אינו מצטרף למקהלה אלא מייסד אחת; אדם שאינו מאוֹשש סטריאוטיפים, גם של אאוטסיידרים, אלא יוצק את התבנית לסטריאוטיפים עתידיים.

ולמרות זאת, "לפיכך נתכנסנו" הוא ספר מעניין אף מועיל, ולפרקים חשוב. עשרים מונולוגים יש בספר, מונולוג לכל שנה מ – 1948 עד 1967. נושאי המונולוגים  מגוונים, אמיתיים ובדויים (המונולוגים גופם, בדויים כולם): שריד עצמו, מזכירתו של בן גוריון, תימני אנטי-ציוני, משה שרת, כתבן אובססיבי של "מכתבים למערכת", גנב קטן בן עסקן קטן, מושל צבאי, נערה בדואית. ועוד.

הכתיבה העיתונאית של שריד קולחת, אבל מה שהופך אותה למועילה אף חשובה הוא הידע ההיסטורי החיוני האצור בה. בעידן אמנזי, עשיר הספר הזה בידע היסטורי, חלקו מכלי ראשון, ידע קריטי לכל הרוצה להבין, בדרך סיפורית מושכת, את ישראל, ובעיקר את תהליך ההרס העצמי, כפי שניסחה זאת ההיסטוריונית אניטה שפירא, של תנועת הפועלים הארץ הישראלית על כל אגפיה (מפא"י, מפ"ם, מק"י, רפ"י); התנועה שנשאה על כתפיה את כינון המדינה ואז התמוטטה בשורת עוויתות.

הספר הזה מקדם תזה היסטורית; מכונן כתב אשמה; מקונן על "הדרך שלא נבחרה", כביטויו של רוברט פרוסט. ו"The Road Not Taken", היא דרכם של היונים במפא"י, דרכם של שרת ואשכול, דרך התבונה, הפיכחון, המתינות, ההססנות אפילו. הנבלים, לפי שריד, הם הכוחניים, הנציים, שיכורי השררה, המתלהמים, הגנרלים רדופי החזונות האימפריאליים, שרון ופרס ודיין. השניים האחרונים חברו פוליטית לגיבור הדמוני הכביר של הספר הזה, לפוליטיקאי הגאוני אך הנוקם והנוטר והמסרס, למדינאי המזהיר אך הנושא באחריות לבעיות יסוד ישראליות: בן גוריון.

ושריד משכנע, שריד מטריד, בראייה הביקורתית שלו דווקא על אותן שנים "תמימות", 1948-1967, שהשמאל הציוני כה אוהב ורואה בהן גן עדן אבוד. לא ולא, אומר שריד, שמאל ציוני גאה בעצמו, לא ולא. זרעי הפורענות לא ניטעו ב – 67', אלא  בשיכרון הכוח של המדינה הצעירה. בהתנערות מאחריות לפעולת התגמול בקיבייה ב – 1953, בה נרצחו פלשתינים תמימים ("זה היה השקר הראשון של המדינה"); בהפעלת חבלנים במצרים בשנות החמישים ("הפרשה"); בטיפול הרך מדי במבצעי הטבח בכפר קאסם ב – 56'; בפגיעה בכבודם של הערבים במלחמת קדש. והספר הזה מקונן גם על מה שפחות נוהג השמאל הישראלי לקונן עליו, השמאל, השבע בחלקו. שריד מקונן על אבדן התודעה המעמדית (ניצול שואה, אחד מנושאי המונולוגים, מעוּדד מהפגנות עולי המזרח: "כי זה סימן ראשון להתעוררות של הפרולטריון"), אבדן שנובע בין השאר מהחלטתו ההיסטורית ההרסנית של בן גוריון, לפרק את זרם העובדים במערכת החינוך. שריד נושא בספרו קינה על אותה בורגנות-זעירה, מורים ועסקנים זוטרים, מגוחכים מעט, צדקנים לא מעט, אך בעלי תחושת שליחות, אליטה-זעירה-משרתת, השכבה שממנה צמח שריד עצמו. כך, למשל, אומרת במונולוגהּ אחותו המורה של שריד: "אחי היה לימים שר החינוך (…) אבל לא רק חוסר אמביציה אישית השאיר אותי בכיתה. בכל הכבוד לשר ולמנכ"ל, מי יעשה את העבודה? מה הם יודעים שם, בחלונות הגבוהים, על כיתה עם ארבעים תלמידים?".   

יש בספר כמה תובנות היסטוריות חריפות. למשל, על ההכרעה הרת הגורל של ב.ג., בראשית שנות החמישים, לטובת אמריקה במלחמה הקרה, הכרעה שנבעה, כך שריד, משיקולי-פנים פוליטיים, מרצונו של בן גוריון להחליש את האגף השמאלי בתנועת הפועלים, שתמך, כמובן, בברית המועצות.

ויש כאן גם כמה הלצות חביבות. למשל, על דיין, שלא נועץ בבן גוריון, שהתפכח ערב 67' משיכרון הכוח שכה סייע ליצירתו: "דיין לא בא לבן גוריון, הוא רק צלצל, כי דיין היה באותם ימים משיח, ומשיח, כידוע, לא בא". או, למשל, על קומוניסט יהודי, שאינו רוצה לגור בקיבוץ קומוניסטי: "כי בקיבוץ ההוא כולם כמוני, אז לא יהיה עם מי להתווכח, ולא יהיה את מי להרגיז". 

מעל הספר הזה, שכתוב באהבה מיוסרת למדינה, מרחף כענן המשפט שאמר אביו של עולה ממרוקו, שסירב לעליית בנו ארצה: "יהודים לא יודעים לנהל מדינה, מדינה זה לא בשבילם". אם לא נתעשת, אומר שריד, עוד יתברר שהאב צדק.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת מהצפון  On מאי 11, 2008 at 1:43 AM

    "שריד נושא בספרו קינה על אותה בורגנות-זעירה, מורים ועסקנים זוטרים, מגוחכים מעט, צדקנים לא מעט, אך בעלי תחושת שליחות, אליטה-זעירה-משרתת, השכבה שממנה צמח שריד עצמו."

    זה ציטוט מהספר? כך קורא להם שריד או כך אתה קורא להם?
    כי אם זה אתה- זאת לא ביקורת ספרים. זה ילדון שצריך להזהר פן יתפוצץ לו האגו מבפנים יום אחד.

  • שמגר  On מאי 11, 2008 at 2:52 AM

    מסכים עם אחת מהצפון. מאוד מסכים.

  • דודי  On מאי 11, 2008 at 6:15 AM

    לדעתי תיאור מדוייק.

  • תשמע  On מאי 11, 2008 at 9:33 AM

    אולי ראוי היה שתציין בפתיחת דבריך שהספר בדיוני. אם אתה כותב די בהתחלה על "הכתיבה העיתונאית" של שריד, אותי לפחות זה מטעה. זה משגר את הקורא לחפש עוד מידע, במקום שימצא הצגה מקיפה של הספר (מה שנחשב אולי ל"מובן מאליו").
    חוץ מזה, אתה מבקר מצוין.

  • אריק גלסנר  On מאי 11, 2008 at 10:05 AM

    דודי – תודה.
    תשמע – צודק בהערתך. תוקן

  • שפי  On מאי 11, 2008 at 11:17 AM

    אם יהודים לא יכולים לנהל מדינה אז שלא ינהלו. או שיפסיקו להיות יהודים. הבעיה היא רק עם המצב הנוכחי, שהוא לא או או אלא גם וגם. איך אומרים, גם אוכלים באושים וגם מגורשים. אם זה נכון מה שאמר אביו של העולה ממרוקו אז שריד לא צריך להרגיש חובה להלחם על הפרכת האמת הזאת, כלומר יוסי שריד לא צריך, כי הוא לא "עלה" אלא נולד כאן. אם זה נכון (שיהודים לא יכולים לנהל מדינה) אז האשמה שבהקמת המדינה רובצת רק על כתפי אביו וחבריו.

  • אסתי  On מאי 11, 2008 at 12:54 PM

    אי אפשר להגיד שאני לא לומדת משהו מחברך כאח לך מנחם בן, כן?
    קראתי ולא כל כך הבנתי מה הקטע ומה המיוחד כאן.
    נעם רשף כבר שכנע אותי שכדאי להמשיך כי הצירוף של הדברים מביא את הקונספט, ועכשיו אחרי דבריך – כנראה שאחזור אל הספר.
    תודה. היה מרתק.

  • טלי  On מאי 11, 2008 at 4:44 PM

    האמת? כששמעתי על הספר הזה הוא נשמע לי כמו רעיון מעניין אבל לא היה לי שום חשק לקרוא אותו. אחרי שקראתי את הביקורת שלך, יש לי חשק לקרוא. תודה!

  • אריק גלסנר  On מאי 11, 2008 at 11:44 PM

    מעניין אותי, בכנות, מה התוכנית הפוליטית שאתה מציע לששת מיליוני היהודים שיושבים כעת בארץ. אני רוב הזמןלא חושב עליהם, אני חושב על דברים אחרים, אבל באחוזי הזמן שאני חושב עליהם אני לא מוצא פתרון אנושי יותר ממדינה יהודית (בצד מדינה פלשתינית, שתקום אינשאללה כשהפלשתינאים יגיעו לבגרות פוליטית. וכן, גם אנחנו).
    מדינת כל אזרחיה, פתרון הקסם הזה, יוביל למחמות אזרחים בלתי פוסקות כמו שמתחוללות בלבנון מדי עשור ומחצה.

  • שפי  On מאי 12, 2008 at 2:35 PM

    גם הפלשתינאים לא בנויים למדינה עצמאית. 'שתי מדינות לשני עמים' זה פיקציה של התקשורת, רעיון מלאכותי לחלוטין, הגיון מערבי מודבק. הפתרון יכול להיות איזשהו מנדט בינלאומי, אולי בינאום, פתרון כפוי לחלוטין בכיוון זה, שלא ישאלו אותנו ואותם. הסעיף הנפשי של הציונות הוא הריבונות, ואנחנו הדבקנו את 'העם הפלשתינאי' בסעיף הזה.
    אתה ודאי יודע מהו השורש של מקימי אוסטרליה, אז גם לנו הישראלים יש את השורש שלנו, כך צריך להתייחס לציונות.

    במסגרת השאלה אם העם היהודי כריבון יכול לנהל מדינה, בעיית ערביי ארץ ישראל היא רק פרט אחד, לא יותר מאשר תירוץ לתלות עליו את מה שקורה כאן, הסחת הדעת מההפרטה. אם וכאשר ההפרטה תושלם ותעוגן בחוקה אז הרייכמנים בצ'יק ישכינו שלום עם הערבים. זה השוט שלהם.

    הסוגייה שהעליתי בתגובתי שלעיל היא סוגייה אחרת, סוגיית ריגשי האשמה של 'דור הפלמ"ח', שגילאית שריד הוא בשוליו. כמו שלגבי השפה מתקשה שריד להחליט אם הוא שולט או נשלט כך לגבי האשמה… אם לא קראת אז אני מציע לך לקרוא את "הנסיכה האמריקאית" של אלוני. בסוף הבן הורג את אביו (איש משכיל ומליצי), אבל מבחינתו הוא לא הרג אותו באמת אלא בסרט, שכתב וביים מישהו שלישי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: