קצרים (בתקשורת ועוד)

1. סְמוך על האינסטינקט שלך. והאינסטינקט שלך נרתע, מואס, בוחל ברתימתם, בהירתמם, של אנשי תרבות מוערכים לקמפיין של תאגידים, גם אם הקמפיין הזה נועד "לקדם" את "התרבות". יהונתן גפן, אדם שאני מכבד, "מקדם" את "התרבות" תחת חסות חברת סלולר. אבל חברת הסלולר, מתעקש האינסטינקט שלך – למרות ש"במחשבה שנייה"… –  אינה המקבילה למצנטים של הרנסנס או העת החדשה המוקדמת (המאוחרת גם?). המצנטים ביקשו לעצמם תהילה – וחברת הסלולר רווח. כלומר, המצנטים העריכו את התרבות שתמכו בה, וחברת הסלולר את הרווח שתוכל להפיק מההערכה שיש עדיין לאנשים כלפי התרבות.    

2. "ארץ נהדרת" חתמה את העונה באופן מצוין. אינטליגנטי, חריף, מצחיק. למרות הפוסט-ציונות האופנתית (כמו "פייסבוק", כך "פוסטציונות", היא אופנה לצורכהּ אצל "המעודכנים", הבורגנים-הבוהימיניים, גם אם אין חפיפה מלאה בין שתי קבוצות "המעודכנים"). ולמרות התפיסה המכנית-"גיאוגרפית" של הסאטירה ("גיאוגרפית" – אם המיינסטרים הנאור נמצא במשבצת הזו, אזוז משבצת אחת שמאלה – והופה! הנה לי סאטירה!).

3. אחד המאפיינים היפים של "ארץ נהדרת" הוא רוח הענווה והשיתוף של צוות השחקנים. האגו לא מתנפח ומתפוצץ כמו בלון מסטיק בפנים שלנו, הצופים. בקיצור, יש בני אדם מאחורי השחקנים.

4. אחת הסיבות ש"זה ייגמר בדם", הסרט של פול-תומס אנדרסון, אינו הסרט שהיה יכול להיות, נובע מכך שאנדרסון מתמקד בשלבים מוקדמים של הקפיטליזם, קפיטליזם אינדיבידואליסטי ולא תאגידי, והעיקר: קפיטליזם לא הדוניסטי, כזה שמרוכז בצבירת כוח ולא בתשוקה לעונג. אבל, כפי שניתחו מבקרי תרבות רבים (אולי בראש ובראשונה דניאל בל; וסליחה על הניימדרופינג העקבי, אני עובד על הדוקטורט שלי וחייב לפרוק קצת), הקפיטליזם במחצית השנייה של המאה ה – 20 נפרד לשלום מ"האתיקה הפרוטסטנטית" הסגפנית ונהיה נטול-רסנים. בקיצור, אנדרסון לא רלוונטי.

5. משהו עובר על "דה-מארקר". רוחות סוציאל-דמוקרטיות נושבות בין הקיוביקלז (כך?) של העיתון הכלכלי המעצבן וחשוב הזה. בעמודי הדיעות, אבל לא רק שם. למשל, במאמרה של מירב ארלוזורוב היום, פובליציסטית חשובה, מרתקת ומעצבנת. דה-מארקר תמיד היה בבסיסו נגד קפיטליזם חזירי ותחרות לא מרוסנת ונגד מאגנטים בעלי עוצמה לא מוגבלת. לדה-מארקר, בקיצור, היה בסיס של "אתיקה פרוטסטנטית". הבעיה שזה היה בבסיס, אבל מעליו צמחו מגדלי אקירוב.   

6. השאלה היא אם ניתן לשנות גם את הפסיכולוגיה הניאו-ליברלית, לא רק את המערכות הכלכליות הניאו-ליברליות, היא שאלה שאיני יכול לתת לה תשובה היום. מרגע שטועמים מעץ הדעת, מהרצון להרחיב עוד ועוד את "האני", החשש הוא שאין דרך חזרה מבחינה פסיכולוגית. לא בדור הזה.

7. איזה כֵּלה הדוריס לסינג הזאת. ב"גלריה" של "הארץ" קראתי איך היא מתעצבנת על כך שפרס נובל הרס לה את החיים, עם כל הראיונות האלה. היא לא יכולה לשבת ולכתוב.  

8. כל מי שמשתוקק-כה ל"מדינת כל אזרחיה", כדאי שיצפה בחדשות ויראה מה קורה בשכנתנו הקטנה והפאסטורלית לבנון. מלחמת אזרחים שלישית בפתח, השלישית במהלך חמישים השנים האחרונות.

9.  פובליציסטים דכאוניים צריכים לדעת להבחין בין הדיכאון הפרטי שלהם לדעה הפובליציסטית שהם משחררים לספירה הציבורית. דכאון לא מנוטר יכול להפוך לעמדה פובליציסטית תבוסתנית והרסנית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילזה לונד  On מאי 12, 2008 at 1:11 PM

    גם מהפרסומת של יהונתן גפן, שמבחינתי היה מעוז אחרון (יותר מאינשטיין אפילו, שהרי בניגוד אליו, אנחנו יודעים מה חושב גפן על כל דבר ועניין, וחברות סלולריות הן לא בדיוק חביבותיו). מצד אחד, מה לאפּי החטטן והמורם ולפרנסתו של אדם, ומצד שני, אוף, הגם אתה.
    וגם מדבריה של לסינג שאמרה באותה כתבה אל תחשבו שלנצח יהיה לכם כוח לכתוב.נשבר לי הלב בשבילה, וגם קצת בשבילי.

  • ב.ל  On מאי 12, 2008 at 1:15 PM

    "כל מי שמשתוקק-כה ל"מדינת כל אזרחיה", כדאי שיצפה בחדשות ויראה מה קורה בשכנתנו הקטנה והפאסטורלית לבנון. “
    באותה מידה אתה יכול לקחת כל כישלון ספציפי של שיטה מדינית זו או אחרת ולהתגאות בצורה בה הוא מחמיא לתפישת המציאות שלך. ישנה רשימה ארוכה מאוד של מדינות לאום כושלות, האם משתמע מכך שכשיטה מדינת הלאום היא כשלון? יש לא מעט מדינות שבחרו להיות מדינות כל אזרחיהן ומלחמות אזרחים לא מתפרצות בהן… המצב בלבנון לא נוצר מהיותה מדינת כל אזרחיה באותה מידה שהמצב בארץ אינו תוצר ישיר של מדינת הלאום. קונפליקטים נוטים להיות מעט יותר סבוכים…

  • צ'יקי  On מאי 12, 2008 at 1:21 PM

    אימרה 9 – האוניברסלית – היא מאוד נכונה. אני חושב שאחת הסיבות למצב בישראל הוא שהעיתונאים הם אנשים נרגנים ולא נסבלים, מכוערים בדרך כלל, שיושבים כל היום במערכת או בבית. בוודאי שהם יהיו פסימיים. אולי היתרון של יחסי הון ותקשורת זה שאולי יקנו מתנות לעיתונאים, ישלחו אותם לחו"ל או יזמינו אותם למסיבות והם יהיו במצב רוח טוב יותר. מלנכוליה גורמת לך להיות שקוע בעצמך. אני מאמין שאדם שמח הוא חברתי יותר וגם תומך יותר בשלום עם שכניו, שזה הדבר הנורמלי ביותר

  • לילי  On מאי 12, 2008 at 2:18 PM

    צ'יקי הכי צודק. עיתונאים זה עם מגעיל כי הם משתכרים שכר בינוני ונאלצים לסקר אנשים מהאליטות ולהתחכך בכל הכסף שלהם, לכן הם סובלים מקינאת פין או פות וצריכים לעשות סובלימציות, אבל זה לא ממש יוצא להם תקין.
    חוצמזה אלה אנשים כל כך טפיליים שצריכים לסקר כל היום מעשים יצירתיים של אנשים שהשקיעו מדם מוחם ונשים שגם כן השקיעו, וזה גורם להם לכל מיני רגשות קשים ומחשבות טורדניות כמו למשל, האם אני עובד בכלל? האם לא כדאי לנסות ללכת לאקמיה ולהיות מריר שם? וכל מני כאלה.
    בגלל זה נגרמים להם קטים עמוקים במצח ובין העיניים ויש להם שקיות שחורות סגולות שמכערות את כל הלוק שלהם, ואין להם כלום לעשות עם זה כי כאמור אין להם כסף לניתוחים פלסטיים והם תקועים עם הצורך לפתח אישיות כלשהי

  • חני  On מאי 12, 2008 at 5:32 PM

    בכלל לא הצחיקה. הם בטח חושבים שהם נורא מגניבים עם איך שהם צוחקים על כל גדולי האומה המתים או אלה שבדרך למות, אבל לדעתי זה הומור של פחדנים.והשחקנים בסדר גמור גם לדעתי.
    וצ'יקי,
    אתה מכיר הרבה עיתונאים שלא תומכים בשלום? וכן…אתה צודק מאה אחוז: אין ספק שכדאי שאלי הון ותקשורת ייקנו מתנות לעתונאים, וגם יגידו להם בהזדמנות הזאת מה לכתוב, ושני הצדדים יהיו מרוצים. בטוח גם שזה מה שיביא את השלום.אלף אחוז.

  • אהוד בן-פורת  On מאי 12, 2008 at 9:17 PM

    משתומם על השתתפותו בפרסומת במיוחד כשהוא מציג בה את האנטי תזה של עצמו, אבל אני מעדיף להתייחס יותר לתוכנית סיום העונה של "ארץ נהדרת" ששודרה אתמול ולצערי שברה שיאים.

    קיוויתי שהם יתעלו על עצמם (כפי שזכרתי את פרקי הסיום של כל עונה היו במידה מסויימת טובה יותר מכל העונה) והתוכנית היתה לא פחות מבית מטבחיים. ראיתם כמה פרות קדושות הם שחטו? אללה יסתור לאיזה שפל של מדרגה הם הגיעו, אני לא כלכך מאמין לרייטינג אבל אם הוא היה נמוך אתמול אז אין פלא. אני מקווה שהם לא יחזרו לעוד עונה, כי עם כל הכבוד לסאטירה יש דברים שאין מקום לצחוק עליהם.

    ההומור הנמוך הזה הזה מוביל לצערי קהל לא אינטלגנטי במיוחד לזלזל בכל מיני דברים ותסכימו איתי או לא אין מקום לזלזל לא באלו שעברו את השואה (בקטע עם דוד בן-גוריון), לא ברה"מ שנרצח (בקטע עם יצחק רבין) ולא בחיילים שנופלים על הגנת המולדת (בקטע עם טרומפלדור). מוטב לשמור על הרגישות לדברים הללו ולהתבדח בכייף על דברים אחרים ובעיקר על חשבונם של כאלה שעוד נמצאים בין החיים שיוכלו להינות מזה ש"יורדים" עליהם ולא במשפחות שנפגעות בזכר יקירהם.

  • יעל גלר  On מאי 12, 2008 at 10:06 PM

    טוב זו פעם שניה שאתה דוקר בהערות שלך את 'זה ייגמר בדם', ואני שוב לא מסכימה אתך (למעשה אני מאוד לא מסכימה אתך, ואפילו חוששת שזה ייגמר בדם :))

    ראשית – אם מתמקדים בהערה שלך לגופה – נדמה לי שפול תומס אנדרסון דווקא נתן את הדעת למעבר מהאתיקה הפרוטסטנטית לקפיטליזם ההדוניסטי, ואפילו הגדיל לתאר את האופן שבו הקפיטליזם שילח מפניו את הרסן הפרוטסטנטי. בין היתר, ובעיקר, הוא עשה זאת באמצעות תיעוד המאבק בין דניאל פליינביו ובין המטיף, ועל-אף שקשה לי לשחזר את מהלך הסרט המדויק, זכורים לי מספר דברים שיתמכו בזה: למשל, זכורים לי שלבים שבהם כסף (קפיטליסטי) מגיע לכנסיה (רמז לתמיכה הפרוטסטנטית בעשיית הון; זו כמעט המחשה לתזה של ובר); זכור לי גם הסירוב וההיחלצות ההדרגתית של פליינבוי מאחיזת המטיף; זכורות לי סצנות של פרה-הדוניזם דמונסטרטיבי מאוד במסעדה; וובנוסף (הכי חשוב) זכורה לי העובדה שבסופו של דבר, סצנת הרצח של המטיף מתרחשת במגרש באולינג!

    ובכל מקרה, גם אם לא השתכנעת עד עכשיו, הביקורת שלך היא בסופו של דבר על כך ש"בקיצור, אנדרסון לא רלוונטי", ובהתחייחסות לשורה התחתונה הזו אני רוצה לומר שגם אם אתה צודק בכך שאין רלוונטיות מבחינת הקפיטליזם שכבר אינו אינדבידואליסטי אלא תאגידי (כלשונך, ועם הצגת דברים כזו אני לא אתווכח), זה עדיין לא אומר שאת הרלוונטיות אי-אפשר למצוא במקומות אחרים. ויש, לדעתי, הרבה.

    (אפשר להירגע, אני אציין רק אחד:)

    לדעתי, אחד הדגשים החשובים, והיפים, של פול תומס אנדרסון בסרט, היה זה שניתן לחשיפת ערוותה של ההתנהלות הקפיטליסטית בהקשר של גיוס המשפחה – המשפחה כערך – לטובת האינטרס הקפיטליסטי. השיח השמרני והצבוע שמתנהל בארצות הברית (עכשיו!) וחותר להשבת התא המשפחתי אל חוסנו (ויותר מכך, אף מאשים את התדרדרות מעמדה של המשפחה בלא מעט רעות חולות) הוא למעשה מניפולציה עקשנית של הקפיטליזם (התלוי-משפחה, והוא יודע את זה).
    פול תומאס אנדרסון לא מפספס את הנקודה הזו. הוא מציב שתי משפחות במרכז הסרט שלו, הוא מראה לנו בדיוק מה הן שוות, אבל גם מראה לנו מה הקפיטליזם מוציא מהן, איך הוא מוציא את זה, ולמה. את צופיו הוא מזהיר באמצעות הדגמה מבריקה: בתחילת דרכו איל הנפט המתהווה לוקח ילד, שאינו שלו; מנצל אותו ככל שמתאפשר לו; נוהג בו כבשלו; מתחפש, באמצעותו, לדבר שהוא איננו (משפחה); ובסופו של דבר משלח אותו מעל פניו. יותר מכך: הוא משלח אותו כשזה חרש! ועודנו-תמים!! ובסופו של דבר מתעצב בעצמו ככזה שרעב לקצת קפיטליזם עבור עצמו!!! (האהבל)).

    זה מהלך מפעים בעיניי, והרלוונטיות שלו, כרגע, להלך הרוחות בארצות-הברית הוא בלתי ניתן לערעור. אני גם משוכנעת שהוא הרבה יותר מורכב מכפי שהצגתי אותו פה, ושבצפייה ממצה ניתן לחלץ ממנו עוד המון דברים, בין היתר כאלה שנרמזים בהתעללות שנתונה בה אחותו של המטיף, ובטח בפרשת האח המדומה שנרצח. (הדרש לכך, אולי, כזה: המשפחה משתפת פעולה, כי היא רוצה לקחת ביס, וננגסת. זה מזכיר לי את המשפט המפורסם של לא-זוכרת-מי, לפיו הקפיטליזם פירושו כמה שפחות קפיטליסטים. וזה כשלעצמו צריך להדליק נורה אדומה). אגב, עיקר המורכבות, בעיניי, נובע דווקא מהיעדרותה של דמות אם בשני המודלים המשפחתיים בסרט (מה אנגלס היה אומר על זה..? גם אני לא סתם עושה ניימדרופינג, זו באמת נקודה למחשבה).

    בקיצור, הביקורת שלי על הביקורת שלך, היא שנדמה לי שקצת נטפלת למשהו ספציפי שדעתך נתונה לו (קפיטליזם אינדבידואליסטי Vs תאגידי), ולא נתת קרדיט על דגשים אחרים שהופכים את הסרט לכן רלוונטי. [כמו שבוודאי הבנת אני מאוד מאוד אוהבת את הסרט הזה, ואני מתה לגרום לך לשקול מחדש:). (ואודה: גם כואב לי שבעיניי רבים הוא נחשב שני למאסטרפיס(?) של האחים כהן)].

    באשר לארץ נהדרת: גם אני סבורה שהיה שיפור לעומת פרקים קודמים, אבל יחד עם זאת את מערכוני הליבה דווקא לא אהבתי. הרי ידוע שאין משיבים את הארי לאחר מותו… כלומר ידוע, רק לא לכותבים של ארץ נהדרת.

  • יעל גלר  On מאי 12, 2008 at 10:11 PM

    לגבי יהונתן גפן: אם ליבי לא היה שבור בגלל מירב מיכאלי, סביר שהוא היה שובר את ליבי.

  • מטקבק שפוי  On מאי 13, 2008 at 8:04 AM

    בקשר לסעיף שש אני חושב שהרחבת האני היא אוטומטית צמצום 'אני' של מישהו אחר ולכן גם אם פסיכולוגית יהיה קשה לחזור אחורה זה רק עניין של זמן עד שהכל יתמוטט.

    בקשר לסעיף האחרון – דבר ישירות. מה יש לך לומר ועל מי?

    וליעל, הדברים שלך מאוד מעניינים (כרגיל. הגיע הזמן לבלוג) אבל היית צריכה להזהיר מפני ספויילר.(אני אישית ראיתי את הסרט ומאוד נהניתי מהניתוח הזה אבל לאנשים שלא ראו את הסרט זה יכול להרוס.

  • חן  On מאי 13, 2008 at 9:15 AM

    אני חייבת לומר שהדברים של לסינג נראו לי מגוחכת- מה זה אמור להגיד? שפרסים הם רעים? שפרסים מסרסים?
    ומעניין אותי למה אתה רואה בדבריה ביטוי ל- "כֵּלוּת"?

  • אריק גלסנר  On מאי 13, 2008 at 9:34 AM

    על ההגבות.
    קראתי אותן בתשומת לב, אם כי אין לי פנאי כרגע לענות בהרחבה מספקת לכולן. אולי בהמשך הימים הקרובים.
    יעל, מעניינים מאד דברייך. אבל שתי הערות לי אליהם: 1. ההדוניזם בסרט של אנדרסון אינו מיני. ולטעמי החמצת התפקיד של המין בקפיטליזם העכשווי היא פטאלית. ההתנערות מהפרוטסטנטיות אכן באה לידי ביטוי בסרט ברצחנות, אבל רצחנות היא יסוד "הכוח" ולא יסוד "העונג". נכון, יש באולינג וכו' והערתך לגבי המשפחה מאלפת. אבל בכל זאת, זה סרט בלי נשים. 2. מה שקשור בכך שהסרט מבוסס על ספר שראה אור ב – 1906, וניתח את הקפיטליזם האמריקאי באותה תקופה, ששונה מאד מהקפיטליזם הים.
    לחן – יש ללסינג, לטעמי, יכולת לשמור על אותנטיות וכנות מרביות, גם ברומנים שלה, וגם באמירה הכנה שלה. אבל אולי אני משוחד.
    לב.ל. – אתה צודק שהיה מן הדמגוגי בהערתי. אבל יש גם מן הדמגוגיה בתפיסה ש"מדינת כל אזרחיה" היא מסגרת שתביא שלווה עלינו כולנו תוך שנייה מרגע כינונה (הלא מיוחל, לטעמי, גם מסיבות אחרות)

  • יעל גלר  On מאי 13, 2008 at 7:48 PM

    אריק – אני מסכימה שהנקודות האלו אינן מטופלות בסרט אבל כאמור מרגישה שהרבה נקודות אחרות כן מטופלות, כך שזה מספיק (בעיניי).

    1906 זה נכון; ברור גם שיש גבול למה שאדפטציה יכולה לעשות…

    בכל מקרה הבנתי את ההתעקשות שלך על יסוד "העונג". [לפני שקראתי את התגובה שלך חשבתי להיעזר בסרט "מייקל קלייטון", אפרופו קפיטליזם תאגידי, אבל עכשיו אני מפקפקת גם ביכולת של הסרט הזה להשביע את רצונך, ונוטה לחשוב שזו נקודה שטרם טופלה כראוי (למיטב ידיעתי). שווה לחכות]. וכמובן, תודה על הפרגון.

    ובנוגע לספויילר שהמטקבק השפוי העיר עליו – בדרך כלל אני זהירה אבל עבר זמן מאז שהסרט עלה לאקרנים. ואולי זה לא תירוץ. בכל אופן אם המנגנונים שם מאפשרים את זה ואם לדעתך יש צורך, אז אולי אפשר להוסיף שורת אזהרה בתחילת התגובה…

  • אריק גלסנר  On מאי 13, 2008 at 8:09 PM

    במובן מסוים מייקל קלייטון יותר רלוונטי מאנדרסון. אם כי אין בו את העוצמה המתאפקת ואז פורצת של אנדרסון. כלומר הוא סרט פחות "איכותי", כמו שאומרים בג'יי דייט, אבל יותר "רלוונטי", כמו שאומרים איפה שאומרים.

  • חיים רחמני  On מאי 26, 2008 at 8:04 PM

    אלה מדינה רב לאומית
    צרפת וארה"ב הן דוגמה ל"מדינת כל אזרחיה"

  • ערן בדינרי  On פברואר 14, 2014 at 4:48 PM

    אני דווקא נתקפתי אביונה רוחנית כשהוא פוצץ למיסיונר השרלטן את המוח בכדור באולינג, כאילו הפך הנרצח לפין האחד-עשר לצד עשרה פינים של דברות המשחק האנושי. חטא המיסיונר גדול מכל חטא ולכן הוא ניצב מחוץ למשחק החסד הכולל עשרה פינים וכדור אלוהי אחד שאינו חדל להתגלגל. לעומת זאת, הרצח היה החטא המוסרי של הגיבור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: