קצרצרים ועצבניים

1. "האמנם" בביצוע שלומי סרנגה. סתם, סתם חידוש. "פרשנות", כמו שאומרים. עאלק. וכולם מתמוגגים – בעוד שמה שהיה כאן היה בּארטר פשוט: ביות החיה המזרחית והאנשת מכונת הכסף (חיה ומכונה בעיני "הממסד" השוקע, אוהב שירי הארץ הותיקים) – תמורת הון סימבולי.

2. לונדון וקירשנבאום מזמינים מומחים. לפני שבועיים שלושה "הוכיח" שלמה זנד שאין עם יהודי מבחינה אתנית. היום "הוכיח" מומחה אחר שפרויד פשוט טעה ואין סימוכין מדעיים לקיומו של התת-מודע.

ככה פועלת הטלביזיה. משטחת הכל. בעלת ביאס מובנה לשרלטנים/סנסציוניסטים/רודפי פרסום.  

3. נמאס, נמאס כבר מהיְמימניקים האלה. אנשים "מצליחים", כמו שאומרים, שהאגו שלהם גדש ועלה על גדותיו והיו צריכים מישהי שתשלוט בהם קצת, תעמיד אותם במקום. שתרגיע את האגו המנופח, את רגשות האשמה הנלווים להצלחה, את הפער בין הריקנות היחסית בפנים לבין החוץ הנוצץ. והנה לנו  – י מ י מ ה המלכה. ועכשיו בכל חור, בעיניים נוצצות, הם מטיפים לויתור על האגו, לחיות בהווה, להאזין לדממה, וכל החרא (הצודק בחלקו, כן?) הזה.

4. "ישראל היום" בפתח הבית כל בוקר, מבצעים ממינים שונים חודרים בסמסים ללא הרף לסלולר שלך, דואר זבל מציף את תיבת הדואר – הכל, הכל, כדי שלא תנהל חיים פרטיים, הכל כדי שהחברתי יחנוק אותך.

5. כשמדברים על חברת הצריכה לא מדברים רק על בגדים ונעליים. מדברים על אספנים כפייתיים של דיסקים, דיוידיים, ספרים. כלומר גם צרכנים בולמיים של "אמנות" ואמנות. מדברים על אספנים בולמיים של נשים. לא כי היצר דורש, לא הזין, אלא הריר בפה, העיניים. כמו בנעליים.

6. חיים אתגר, מבקר הספרות, וכתבת המשנה שלו, ששכחתי את שמה, מתפעלים מג'ונתן ספרן-פויר, היום בחדשות 10. כמובן, כי הוא מיליונר. את הונו, אגב, עשה ספרן-פויר בענף הספרות.    

7. גלסנר הזה כותב בלי סוף. שינוח!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תימורה  On מאי 13, 2008 at 9:26 PM

    "האומנם" בביצוע של סרנגה הוא לטעמי השיר היפה ביותר מבין 60 שירי "עבודה עברית". ודווקא אותו לא הזכרתי בכלל בביקורת שכתבתי. איזה מחדל, מהסוג המצדיק חרקירי.

    אתה באמת חושב/מאמין במה שכתבת על השיר? או שזה סוג של הומור?

    תקשיב לשיר. הקשבת לשיר? פשוט תקשיב לו. בלי קשר לביצוע, פשוט תשיר אותו לעצמך, נכון יפה? ואז תקשיב לסרנגה. האם הוא מקלקל את הביצוע המוכר של חוה אלברשטיין? לא! האם הוא מוסיף עליו? כן. קודם כל, מעצם ההגשה הגברית, שמבליטה בו משמעויות נוספות. אחר כך קולו היפה, שצבע הכאב הוא חלק ממנו. אתה שומע?

  • אריאלה  On מאי 13, 2008 at 9:30 PM

    אוי, כתבתי תגובה ואיננה. זה נורא.
    אחזור בקצרה:

    סרנגה: פויה
    ספרן פויר: הספר השני פויה.
    וולבק: תוכל לומר מה דעתך עליו?

  • אריק גלסנר  On מאי 14, 2008 at 1:37 AM

    עצבנתי אותך(:
    עצבנות זה מדבק.
    "האמנם" הוא שיר נפלא. הביצוע של סרנגה לא פוגע בו, אבל גם לא מוסיף בעיניי דבר. לא זיהיתי שום יתרון בביצוע הגברי, שום גישה נפשית-פנימית לשיר בעלת גוון גברי, שבירות גברית, נוקשות גברית. פשוט ביצע את השיר והלך. כמו בכוכב נולד.
    באמת שלא זיהיתי כאב, כדברייך. אבל אולי אקשיב פעם נוספת מתוך כבוד לדעתך.
    לאריאלה – אני מעריך מאד את וולבק, למרות אלף בעיות. פחות כסופר ויותר כמסנתז של רעיונות וכסופר בעל אומץ בלתי רגיל. מאד התרשמתי מכך שבספרו האחרון, הקצת משעמם יש להודות, רואים איך ההצלחה לא שינתה אותו . הוא עדיין מתוסכל. ובאופן קצת פרברטי וגורף אני חייב לומר שסופרי אמת הם מתוסכלים כמעט בהגדרה. הדמיון והתשוקה שלהם תמיד גדולים מהמציאות.

  • ארז  On מאי 14, 2008 at 2:27 AM

    שלום אריק
    מסכים איתך לכל מילה באשר לפויר ויותר מכך
    הבעיה היא שאפילו לכתוב עליו ביקורת קטלנית אין לי חשק
    כולם ימשיכו להגיד שהוא מדהים
    פעם כתבת על ספרו שהוא מואר חלקית ואילו לדעתי הוא לא מואר אפילו חלקיק
    ארז

  • תימורה  On מאי 14, 2008 at 3:17 AM

    אם הבנתי אותך נכון, אתה מחפש – ולא מוצא – בביצוע של סרנגה את הגרסה הגברית של השיר. אבל הגבריות שהוא מבטא לדעתי היא לא בניסיון לנכס את השיר אליו, כלומר לשיר אותו מנקודת מבט גברית, אלא באמפתיה לאישה שאליה מתכוון השיר. האמפתיה הגברית היא הייתרון של הביצוע שלו. זה אחרת כשהשיר מושר מתוך אחוות נשים, וזה שונה באופן מרענן כשהמהות ששרה לאישה ומתכוונת-מתכווננת אליה היא גברית. אבל כדי להגיע לאיכויות האנושיות הספציפיות האלה של ההזדהות לא מספיק להיות גבר, וזהו. וכאן בדיוק מתבטא קולו (בכל המובנים של המילה) של סרנגה.

    מקווה שאני ברורה בשעה לא צלולה זו.

  • דרומי  On מאי 14, 2008 at 9:21 AM

    אני מאוד מסכים עם אריק בקשר ל'האמנם'. אחד הפספוסים הגדולים של 'עבודה עברית' לטעמי, דווקא בגלל שהיה לו פוטנציאל.
    זה נשמע כאילו סרנגה פוחד לגעת בקודש הקודשים של האשכנזיות, ולכן לא מביא לביטוי את האספקטים המזרחיים של השירה שלו. אין סלסולים, אין רבעי טונים, אין כלום.
    כמו שאריק אומר, הביצוע הוא בסדר. אבל כדי שקאבר יהיה מוצלח, הוא צריך להיות יותר מבסדר – הוא צריך לתת משהו חדש לשיר, משהו שלא היה בגרסה המקורית. אני לא יכול להסתפק בהשפעה של מבצע גברי על התוכן – אני מחפש (גם) השפעה מוזיקלית.

  • תשמע  On מאי 14, 2008 at 9:47 AM

    שלום אריק,
    ניתוח יפה של הימימניקים. המופת ודאי מתהפכת בקברה.

  • איתמר  On מאי 14, 2008 at 9:59 AM

    בעניין שלומי סרנגה. הביצוע שלו מפוספס, אבל יפה, למרות הכל.
    כן מסכים בעניין כל הדברים האחרים.
    המשך לכתוב, עד בלי סוף, כי זה חשוב

  • שפי  On מאי 14, 2008 at 12:53 PM

    לי אין.
    הספר של שלמה זנד מכיל כמה מאות עמודים של כתיבה הסטוריונית מרשימה ("מרשימה" כי עד עכשיו רק עיינתי). אז מה עדיף, שלא יהיו אייטמים בתקשורת שיסבו אליו תשומת לב?
    לידיעתך: גם ההתייחסות אל פרויד כאל זבלן וגם הפיקפוק לגבי הלאומיות היהודית, שתי המגמות האלה יותר רווחות מאשר לא רווחות היום בקרב הציבור. מדובר בשני מכשירי שליטה של המימסד.
    והרשימות שלך על ספרים יכולות להיות תחליף לקריאתם?
    השורה התחתונה: אתה לא נגד הטיפול של התקשורת אלא נגד ההשקפות האלה לגופן. מפחד מהן (אם יש לך "תת מודע" אז תשאל אותו למה 🙂 ).

    על סעיף 5 סעיף-מישנה ספרים כתבתי פעם "עיני רוחי תמיד היו גדולות מדי":
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=5538914

  • דודי  On מאי 14, 2008 at 6:02 PM

    אל תבלבל בין "הרבה הערות שוליים" לבין "כתיבה היסטורית מרשימה".

  • דודי  On מאי 14, 2008 at 6:07 PM

    ההתייחסות השטחית, וגם הנטייה לסנסציוני, הן חלק מהז'אנר. אין מה לעשות, אי-אפשר לדחוף לציבור פריצת דרך מדעית חשובה באיזה תת-ענף של פיזיקה שאפילו פיזיקאים לא מבינים.

    השאלה היא, האם בכל זאת יש תועלת בכך שנושאים מדעיים – במובן הרחב ביותר – מגיעים לדיון (ולו גם השטחי ביותר).

  • אריק גלסנר  On מאי 14, 2008 at 8:42 PM

    יש לי תת מודע. התבוננות בחלומות שלי ואינטרוספקציה, כפי שפרויד עשה, ממחישה לי את קיומו. יתרה מכך, פרויד הסתמך בגילוי התת מודע על המסורת התרבותית שהתייחסה לקיומו של התת מודע באופן מפורש ולא מפורש אלפי שנים.
    אבל ברור שפרויד גם שגה בעניינים אלה ואחרים. אבל להציג עמדה גורפת תחת הכותרת "אין תת מודע", זה יותר אילוץ של המדיום הטלביזיוני מאשר טענה מחקרית רצינית.
    ובקשר לזנד. הטענה למשל שהעם היהודי לא גלה ב – 70 לספירה, אחת מטענות הדגל שלו, ידועה לכל בר בי רב. הטענה שהגלות לא נכפתה על היהודים כבר נוסחה באלף ניסוחים, אחד הבולטים שבהם המסה הגדולה של ברנר מ – 1914, "להערכת עצמנו וכו'", לא טקסט איזוטרי מהטקסטים הציוניים, והנה בא מר זנד ומאלפנו בינה – תבן מכניס לעפרים.

  • mאיה  On מאי 16, 2008 at 4:51 PM

    הביצוע של סרנגה לא הרעיד בי שום מיתר. חווה אלברשטיין פי מאה יותר מרגשת והניתוח שלך נכון ומדויק. במיוחד בידר ושעשע אותי ירון לונדון שהתפעל "מאוד" מהביצוע של סרנגה שהוזמן לאולפן כדי לשיר את השיר. הוא ביצע אותו לפי מיטב כשרונו והיה בסדר, לא רע, אבל לא משהו מיוחד במיוחד. ולונדון "התמוגג" עד בלי די. כל כך התמוגג עד שהעלה חשד בדבר כנותו וטבעיותו. לא שזה חדש, לפעמים הוא כל כך מתנפח שנראה שהוא עומד להתפוצץ…. שיהיה בריא. אני דווקא אוהבת לראות את התוכנית….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: