על ג'ון גרישם

החורים בעלילת המותחן החדש של ג'ון גרישם, "הברוקר", אינם מחווירים לעומת החור באוזון. ג'ואל באקמן, הגיבור, הוא שתדלן וושינגטוני רב עוצמה ("ברוקר"), המניח את ידו על מידע רגיש ביותר: הימצאותה בחלל של רשת לוויינים מתוחכמים שאיש בארה"ב אינו יודע על קיומם. הוא מנסה למוכרו לכל המרבה במחיר: לבני ארצו, לסינים, לבריטים, לרוסים, לסעודים ולישראלים. אבל חומר הנפץ שבידיו של באקמן מתפוצץ לו בפנים: שותפיו המעטים לסוד הכמוס נרצחים בזה אחר זה ואילו ממשלת ארה"ב תובעת אותו לדין באשמת בגידה. באקמן, המבין שהוא עומד להירצח, חס על חייו וממש רץ אל הכלא; הוא מסכים לעסקת טיעון במשפטו ונכלא ל – 20 שנה.

זה החור הראשון בעלילה המופרכת, חוֹרצִ'יק ממש לעומת ההמשך, ולכן הבה נקרא לו מבוא-חוֹרוֹן; אנחנו מתבקשים להאמין שבאקמן החלקלק ורב הכוח מעדיף לשמור על סודו ולהירקב בבידוד בכלא במשך 20 שנה ולא למסור את סודותיו לממשל ארה"ב ולבקש חסות מפני המתנקשים האלמונים.

 

שוֹין, נמשיך. אחרי 6 שנים בכלא, בעקבות מזימה של הסי.אי.איי, זוכה באקמן לחנינה נשיאותית ומוטס לדירת מסתור באיטליה. לסי.אי.איי – ציניקנים שכמותם – לא אכפת כהוא זה מבאקמן; הם רק – טוען גרישם, החוצפן הזה, ורומס את האינטיליגנציה שלנו ברגל גסה – רוצים לראות מי יהרוג אותו וכך לגלות של מי הלוויינים האלה לעזאזל. מלבד המופרכות הבוטה שטמונה במחשבה שהסי.אי.איי מעדיף מבצע כל כך מורכב על פני סחיטה ישירה של באקמן שיודע למי שייכים הלוויינים (בשיטת: מידע תמורת חנינה) או על פני הפעלת לחץ פיזי לא מתון עליו (בשיטת: מידע תמורת שלימות פיקת הברך), מלבד זאת – ואם נלך לשיטתו של גרישם – מופרכת בעליל התחבולה של הסי.אי.איי כיון שברור שכל רשתות הביון ירצו להניח את ידיהם על באקמן והמידע הרגיש שברשותו. וכך אכן – וכמו שאומרים באנגלית: "הפתעה!" – קורה! אז איזה מן מידע בדיוק חשב לעצמו הסי.אי.איי להשיג מקיבוץ הגלויות הססגוני שמתרחש סביב דירת המסתור של באקמן בבולוניה?

 

לא אלאה אתכם בעוד כהנה וכהנה מִינִי-חוֹרוֹנים (בסטנדרטים של הספר) אבל איני יכול להימנע מלהתייחס לסיומו המקושקש של המותחן (למי שחושש/ת מספוילר – אנא דלג/י לסוף פסקה זו). באקמן, בסוף הספר, אכן נותן את הדיסקטים עם המידע על הלוויינים ובעליהם לפנטגון ומחליט להסתדר עם אלה שאולי ימשיכו לרדוף אחריו בכוחות עצמו. ועל זה כבר נאמר: "עכשיו באים?". הרי באקמן יכול היה לעשות את זה 6 שנים קודם לכן ולחסוך לעצמו כלא ולנו את "הברוקר" כולו!

 

האם – כמו הפלנטה שלנו – יכול המותחן של גרישם לשרוד גם עם חורים כאלה?

במפתיע, זו שאלה מורכבת למדי וכמעט פילוסופית. למרות כל האמור, קשה להכחיש שחלקים מספרו של גרישם מסבים הנאה ומותחים. ואם כן, האם לא נוכל לתפוס את "הברוקר" כמסב הנאה בדיוק בגלל אי נאמנותו למציאות? בכך שהוא יוצר עבורנו תמונת אדם ועולם "חסכונית", ללא עודפים ותנועות מיותרות המאפיינים את חיינו האפרוריים? בכך שהוא מספק לנו אנשים שזזים מהר, יודעים מה הם רוצים ונחלצים באלגנטיות ממצוקותיהם? בקיצור, בכך שהוא מספק לנו חיים שהיינו רוצים להאמין שאנחנו חיים כמותם? ואם כך, אולי הימצאותם של חורי-ענק בעלילה אינה משנה בעצם את הנחמה והעניין שמסב ספרו של גרישם כספר לא-מציאותי בעליל?

 

הבעיה בתיאוריה החביבה הזו נעוצה בכך שיש לה אופוזיציונר. אופוזיציונר בודד אמנם אך כבד משקל בכל הנוגע ל"ברוקר" – ושמו הוא ג'ון גרישם. כי גרישם דווקא טורח למלא את ספרו במילוי דָשֵן שנועד לתת לו אמינות. לדוגמה, הוא מתאר באריכות שלא תיאמן את שיעורי האיטלקית שמקבל באקמן בדירת המסתור שלו ממש כאילו היה הוא, גרישם, מורה ותיק בברליץ; הוא מספר בטרחנות על שכיות החמדה האיטלקיות משל הוא, ג'ון, עמל על "מדריך לפיד" החדש. הכל-הכל על מנת לתת תחושה ריאליסטית. בהתחשב בכך, גרישם מקבל ציון "נכשל" על פי הקריטריונים שלו-עצמו. אם כוונתו הייתה למותחן ריאליסטי – הרי שאין טיפת אמינות בעלילה הבסיסית של "הברוקר"; ואם כוונתו למותחן-פעולה קתרטי אז עזוב אותנו באמא'שך מתיאור הקתדרלה בבולוניה וממנייה אחת לאחת של נפלאות השפה האיטלקית.    

 

בנוסף, אם נשתמש ברשותכם בדימוי מעולם הארכיטקטורה, שגרישם מערים את קשתותיה עלינו, הרי שגרישם בונה בחופזה פיגומים ואז נוטש אותם בלי להשלים את בנייתם. למשל: דמותו המסקרנת של נשיא ארה"ב, הלוזר אך האציל, המופיעה בחטף בפתח המותחן נראית כאילו הוכנה בדראפט מוקדם שלו כדי לבוא ולגאול את באקמן בסופו. אבל התוכנית הזו לא יצאה לפועל ביצירה הסופית והנשיא נותר כדמות שקיבלה תשומת לב לא מוסברת. גם תהליך "החזרה בתשובה" שעובר באקמן – ממכור לעבודה, לכוח ולשליטה לנהנתן "איטלקי" רגיש – לא מפותח עד הסוף.

באקמן הזה הוא טיפוס בעל תושיה, אין מה לדבר, הוא לא חנוּן כמו הגיבורים של הרלן קובן, והדרך שבה הוא מערים על הסי.אי.איי היא החלק המעניין ביותר בספר. גם סיפור האהבה שנרקם בינו לבין המורה שלו לאיטלקית (כשהם מצליחים להשחיל משהו מבעד לשטף השיעור המתואר בשלמותו) סביר ואף מרגש פה ושם. אבל שני היתרונות הללו – בלוויית האינפורמציה המרטיטה על כך שמטה חוליית חיסול של "המוסד" ממוקם ברחוב פינסקר בת"א (לעולם לא הייתי מנחש) ורגע מפנה מינורי בעלילה בו באקמן האמריקאי חוזר לעשן (התמוגגות סובייקטיבית, אני מודה, אבל גם אמירה תרבותית) – אינם מספיקים. נדמה לי שגרישם פשוט בילה חופשה ממושכת באיטליה והחליט על הדרך גם לכתוב איזה מותחן, פֶּרְקֵה נוֹ?

 

לסיום מילה על התרגום. התרגום בהחלט סביר רוב הזמן אולם אחרי הסטנדרט הגבוה שהציב ירון פריד לתרגומים בז'אנר (בתרגומיו הנקיים להרלן קובן) הצטערתי לפגוש אנגליציזמים ודיבור עילג פה ושם. למשל: "אני משוכנע באופן סביר" (עמ' 184); "כמה זמן עד שהוא מת?" (שם); "הוא שכח אנגלית" (עמ' 175); "ההבזק לעבר לא מצא חן בעיניו" (עמ' 73 – כאן היה עדיף להשאיר "פלאשבק"); "זה היה מגע יפה" (עמ' 34 – נאמר על פעולת חיסול). ויש עוד. 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: