על הרלן קובן

את מי אתם אוהבים יותר, את אימא או סושי? את אבא או את הדור השלישי של הטלפונים הסלולריים? פיצה או את הגשם הראשון? את החבר שלכן או את בראד פיט?

 

המותחן החדש של הרלן קובן האמריקאי, "ההזדמנות האחרונה" – כמו המותחן הקודם והמצליח שלו, "הנעלמים" – אינו יותר או פחות טוב מהפרוזה של, בוא נגיד, הסופר האמריקאי הנחשב יותר, דון דלילו; הסופרים הללו פשוט כותבים במדיומים שונים לחלוטין.

 

אם הייתי יוצא מניתוח מעקפים, נניח, כמו קלינטון שצולם עם קובן בידו, גם אני הייתי מעדיף אולי את קובן. מה כבר יכול להיות רע כשרוצחים את אשתו של מארק זיידמן, מנתח פלסטי שחי בפרברים, פוצעים אותו קשה וחוטפים את בתו? מה כבר יכול להיות גרוע, אמרו לי, אם החוטפים המסתוריים בורחים עם הכופר וחוזרים כעבור שנה וחצי להציע לזיידמן "הזדמנות אחרונה" לראות את בתו תמורת שני מיליון דולר נוספים? מה, בינינו, טוב מזה שכל קרוביו של זיידמן – כולל אחותו המסוממת, אהובתו לשעבר והוא עצמו – הופכים לחשודים? מה יותר נפלא, תגידו לי, מתבשיל מהביל של פסיכופטים, עשירים ערלי לב, סוכני אף.בי.איי, אהבה נכזבת, קריירה נחשקת, בית בפרברים ואדומי צוואר בערבה? 

 

אבל צחוק בצד, כמו שאמרו פעם, קובן אכן יודע להציב את הגיבורים החלשלושים שלו (זיידמן, כמו גיבור "הנעלמים", שניהם חנוּנים מעוררי אמפטיה) בתוך רכבת הרים מסחררת של מאורעות רודפים מאורעות ובתוך רכבת שדים שמולה קופצים בזה אחר זה מיני טיפוסים נאלחים.

 

הספר הזה מותח מאד, אין מה לדבר, למרות שקובן משחק "מלוכלך". משחק "מלוכלך" בגלל שהתדהמה שמעוררים הרצח של אשתו והחטיפה של בתו אינה מדהימה כל כך אם קובן היה מוסר לנו – מה שגיבורו ידע כל הזמן – שחיי הפרברים שלו אינם כל כך שלווים (וזה לא ספוילר). הגיבור, שמצהיר בתחילת הספר שלאשתו לא היו אויבים, הרי יודע כל הזמן שהיא לא הייתה תמימה כל כך ורק מגלה את זה לנו, הקוראים, באיחור (אותו משחק מלוכלך, אגב, היה גם ב"הנעלמים": אח נעלם – כמה מדהים! – אבל מה לעשות שבעצם כולם, חוץ מהקוראים, ידעו שהאח הזה גנגסטר אלים. כבר לא כל כך מדהים, אה?). ובכל זאת, אם נהיה קצת פחות נודניקים נוכל בהחלט להתרווח עם הרלן קובן ולהעביר ככה בנחת איזה אחר צהרים שליו של פורענות.

 

אבל יש גם חדשות רעות. מי שרוצה ולו קמצוץ של חוויה ספרותית, פסיכולוגית או אינטלקטואלית מקורית, כדאי שלא ייתן לקובן ולו הזדמנות אחרונה אחת (או שלא ייכנס, כמו קלינטון, לניתוח מעקפים). קובן הוא פשוט ילד כשהוא מנסה להעניק עומק פסיכולוגי לדמויות שלו. למשל, כשהוא מסביר את הפסיכופטיות של אחת מהדמויות בכך שהייתה בעברה כוכבת של סיטקום שמתגעגעת להערצת ההמונים. יותר חשוב וגרוע מכך: קובן פועל לפי דפוסים קבועים שלקוחים ישירות מעולם הטלביזיה האמריקאית.

 

אתן לכם דוגמה שמופיעה גם ב"הנעלמים" וגם ב"הזדמנות האחרונה". בשני הספרים פוגשים סוכני האף.בי איי את הגיבור. אחד מהם ניגש לדבר אתו, ואילו השני?

חידון: מה השני עושה? זכרו את כל אלפי הסדרות שצפיתם בהן, התאמצו קצת, ו… "בינגו" (כמו שאומרים במקוריות וללא הרף גיבוריו של קובן משל הם סנדרה בולק ב"ספיד 10", אחרי שפיצחה את התוכנה של הרעים) – השני "נשען על הקיר בתנוחה אגבית מתורגלת היטב" ("ההזדמנות האחרונה", עמ' 13) ואילו ב"הנעלמים", לעומת זאת, הוא "נשאר מאחור ונשען באדישות על הקיר" ("הנעלמים", עמ' 42).

 

הדוגמה הקטנה הזו היא סימפטומטית. קובן משכפל במאות מקומות דרכי ייצוג נדושות-מנדוש שצפינו בהן אלפי פעמים. לכל הנשים היפות אצלו יש עצמות לחיים גבוהות, בכל הגיבורים שלו צופה זר מסתורי מבעד לחלון, בכל רחוב מטייל זוג עם כלב ש"יכולים להיות חלק ממה שקורה כאן – או שהם סתם גבר ואשה שמטיילים עם כלב" (עמ' 218).

 

קובן יודע שהוא קלישאתי, ומנסה בכמה וכמה מקומות להבחין בין עולם הסרטים למה שקורה בספר שלו. למשל, ב"הנעלמים", כשהגיבור נמצא בבית החולים הוא מקונן על כך ש"בסרטים, הרופא תמיד מגן על הפציינטים שלו" מפני חקירה ואילו עליו לא ("הנעלמים", עמ' 270). אך מה קורה במקרה דומה ב"הזדמנות האחרונה"? ניחשתם? "בינגו!" – הדוקטור אכן מֵגנה בעוז על הפאציינט שלה ("ההזדמנות האחרונה", עמ' 13). לפעמים קובן פשוט מרים ידיים ומודה בקירבה שבין מה שקורה לגיבוריו למיליון סרטים אחרים. למשל: "אם זה היה סרט, מוזיקת הרקע הייתה מתחילה להתנגן עכשיו" (עמ' 16); "נזכרתי בסרט מלחמה ישן, בסצינה שבה הקצינים מגיעים לבית האם בפנים חמורות סבר" (עמ' 78). ויש עוד.

 

לחוסר היכולת העקרוני הזה לייצר סיטואציות מקוריות ולא סטריאוטיפיות שייכת גם הרעה החולה שמאפיינת כמעט את כל כותבי המותחנים הפופולריים או סופרי "סקס והעיר" למיניהם: ההפרזה ה"שנונה" וה"משעשעת". רוצים הרגשה של התאהבות? אין בעיה! "ובום! אתה מרגיש כאילו דרס אותך אוטובוס" (עמ' 110); רוצים תיאור של חדר חם מדי? בבקשה! "החימום בחדר הגיע לטמפרטורות שאפשר למצוא בקרבת כוכב שהתפוצץ" (עמ' 21).

 

כמו שאין גווני ביניים לתיאור התאהבות או חדר מוסק מדי, כך גם ספקטרום ההתנהגות האנושי של קובן מוגבל למדי.

 

נו, אז מה השורה התחתונה?  הרלן קובן כותב טוב או רע? אמשול לכם משל. נניח והיה לכן/ם מאהב/ת שכשרונו/ה בעיסוי פנים הוא אגדי. הוא/היא מרפה את שרירי תעלות האף, מחמם/מת בידיו/ה הלוהטות את רקותיכם וכן הלאה. אבל במה שמתחת לצוואר הוא/היא לא נוגע/ת. הייתם/ן נשארים/ות בני זוג שלו/ה? כך הרלן קובן –  מעסה פנים נפלא, אבל אחרי זמן מה, זה פשוט לא מספיק.     

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחיש  On פברואר 15, 2010 at 12:41 PM

    תדע לך, שהיא באמת אחת הגרועות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: