קצרים (בעיקר על הניכור)

1. בני דורי, ילידי שנות השבעים, שעוד זוכרים את מראה הארץ, האדמה, לפני מגפת הנדל"ן; שעוד זוכרים איך נראה עולם ללא טלביזיה צבעונית, רב ערוצית, ללא מחשב אישי, טלפון סלולרי; איך נראה עולם ללא חדרי כושר וניתוחים פלסטיים ויופי מהונדס, בִּיוֹני; עולם ללא מותגים ופרסומות בכל קרן זווית ופינת רחוב; עולם ללא סלבריטאים מוטסים ומוצנחים מלמעלה בידי חרושת-סלבריטאות; עולם ללא אנגלית מאסיבית, משבשת – בני דורי אלה חיים, למעשה, חיים כפולים: עכשיו ופעם.

חיים מנוכרים.

חלק אחד בהם, בבני דורי, מנוכר לעכשיו – ואילו חלק אחר מנוכר לילדותם, לפעם. חיים כפולים ומנוכרים אהדדי.

 

(מי שחפץ לחוש בחריפות קתרטית את הניכור הזה, אני ממליץ לו לצפות בסרט היפה "ילדי השמש". הסרט התיעודי הזה על ילדי הקיבוצים, מכיל גם צילומים משנות השבעים, צילומים שמזכירים בחריפות איך הארץ נראתה פעם, ואיך האדמה. איך הילדוּת שלנו). 

 

2. מושג הניכור, אחרי שיצא מהאופנה יחד עם האקזיסטנציאליזם של שנות החמישים (ואולי אחרי מהפיכת הסטודנטים ב – 68'), הוא, עם זאת, בעיניי, המושג האפקטיבי ביותר להבנת התרבות העכשווית.

"הומו אקונומיקוס" הוא אדם מנוכר מעצם טבעו, כי הוא קשוב לחוץ, לצורכי השוק, ולא לצרכיו האישיים. מה שקרוי "שיווק עצמי" אינו אלא ניכור במלים אחרות; הזיהוי שלך לא עם עצמך האותנטי, אלא עם התכונות המותאמות לצרכים של החברה (למשל, בא הדבר לידי ביטוי ב"פרופיל העסקי", המשמש כתעודת זהות אישית, של עמיתנו היקרים ב"קפה דה-מארקר"; אישי – שכולו מכוון כלפי ההשתלבות בחברתי).

"הומו אקונומיקוס" עסוק כולו במה שהשוק דורש ולא במה שנובע מתוכו. סרגיי ברין הצעיר השתוקק לבחורות ולאהבה ולבטלה – כמו כולנו, יש לשער (בהתאמת המין) – ולא לחיפוש מנוע-חיפוש.

הניכור מגיע לשיאו במקצוע המבטא יותר מכל את רוח התקופה – היחצ"ן. היחצ"ן צריך לחייך ולהתחנחן יום שלם – יום עבודה שלם להיות מכוון-החוצה, לא-הוא. מנוכר לעצמו.

 

3. בעולם של כלכלה גלובלית הכוחות החורצים את חיינו הפכו למסובכים וערטילאיים ואנחנו חשים, לפיכך, ניכור בסיסי כלפי המציאות סביבנו. מציאות שחורצת את גורלנו אך איננו מבינים אותה לאשורה. מציאות מיסטית בעצם (באופן דומה לאדם הקדמון שנתקל בסופת ברקים לראשונה בחייו ו"הסביר" אותה לעצמו במושגים מיתיים).

 

4. באופן שונה: הפערים בחלוקת העושר והעוני הופכים את החיים המדומיינים של העשירים לחיים לא נתפסים, לשונים בסדרי גודל, ולפיכך למציאות מנוכרת, שמנכרת בחזרה גם אותנו מחיינו-אנו.

אגב, את תופעת המחבלים המתאבדים ניתן לנסות להבין אם מבינים את הנקודה הזו. ברגע שהחיים של המערביים העשירים ההדוניסטים, בעלי העושר האגדי, נתפסים כשונים לא בנקודות, אלא בסדרי גודל, החיים שלך נתפסים כאירוניים, כתחליף דהוי, שלא שווה לחיותו. מוטב להמית את עצמך עם מי שנדמה לך שחי באופן אחר לחלוטין, מאשר להמשיך לשחק את הפארסה הזו שנקראת "חיים" בעולם השלישי, "חיים" שאינם חיים.

 

5. מה שמכונה "גלובליזציה" מבחינה תרבותית הוא, למעשה, מציאות תרבותית מנוכרת. אנחנו נפגשים מדי יום עם רסיסי תרבויות, שהוצאו מהקשרם האורגני והמקורי, נתקלים מדי יום בפסיפס, בבליל, בזמזום, של סימנים תרבותיים, מנותקים מהקשר ומסורת. מה שמכונה "תרבות" גלובלית הוא יסוד קטוע ולא יציב, יסוד זר. מנוכר.

 

6. אנחנו חיים בחברה מנוכרת באופן חריף מעוד שלל סיבות:

א. ההתמקצעות הופכת את יכולתנו להבין מה רענו בני האדם עושים בעבודתם למסובכת, ולפיכך היא מנכרת אותנו מחלק מכריע מחייהם.

ב. החיזור והפיתוי הם פעולות מנוכרות, כיוון שהן מכוונות כלפי-חוץ, מכוונות לעשיית רושם על בן/בת הזוג. אלה פעולות מנוכרות לעצמי (לכן העייפות הגדולה שחשים חלקנו בסיומו של דייט ראשון). כיוון שאנחנו חיים בחברה פתיינית, חברה בה השארם המיני משמש אותנו למטרות לא-מיניות-בהכרח, אנחנו מבלים חלק ניכר מזמננו מנוכרים לעצמנו.

ג. אנחנו משתמשים בטכנולוגיה שאיננו יודעים כיצד היא נבנתה וכיצד היא בדיוק פועלת, וכך אנחנו מנוכרים לחפצים המצויים ברשותנו בשימוש יומיומי, כלומר, מנוכרים לחלק נכבד מחיינו אנו.

ד. אנחנו מוצפים במידע שימושי ולא שימושי, מידע שברובו איננו זקוקים לו ושגם אינו קרוא ובכל זאת מגיע עדינו. כך אנו מנוכרים לעצמנו ממש; לחלק נכבד מתכולת מוחנו אנו.

ה. רגשות שליליים כמו דכאון ועצבות נתפסים כלא-לגיטימיים בעידן שכולו מכוון להשתלבות כלכלית "חלקה" בחברתי; בעידן שכביכול פטר את התופעות הארכאיות הללו באמצעים תרופתיים. כך אנחנו מתנכרים גם לרגשות בסיסיים שמצויים בתוכנו.

 

7. הפחתת הניכור יכולה (אולי) להיעשות בכמה דרכים בתחומים שונים. כמה רעיונות:

חינוך כלכלי ממוסד בבתי הספר יכול לתרום לדה-מיסטיפיקציה של הכלכלה, ליטול את העוקץ והתחושה האימפוטנטית שהמערכות הכלכליות המסובכות והגלובליות נועצות בנו (עוקץ) ויוצרות בנו (אימפוטנציה).

הספרות, כשהיא כובשת זירות חיים שונות ולא מוכרות לנו, כשהיא מצליחה לחלוש עליהן, להחליש אותן, לאלחש אותן, להאניש אותן – מפיגה חלק מהניכור שבהן.

שיקום הלאומיות – כקונסטרוקט אנושי, אנושי בכך שהוא אינו בלתי ניתן לעיכול כמו "הכפר הגלובלי", ואינו אטומיסטי כמו "האינדיבידואל" – הלאומיות בוורסיה הסוציאל-דמוקרטית, שיקום כזה יכול לתרום לתחושת קרבה בין הפרגמנטים השונים המנוכרים בחברה. הלאומיות הסוציאל-דמוקרטית, כ"אמנה חברתית" שיוצרת תחושת שיתופיות בסיסית, שאינה מתכחשת לתחרות בין האינדיבידואלים, אולם דואגת שהתחרות הזו תרוסן באמצעות אתוס משותף, ובאמצעות מנגנונים כלכליים שלא יאפשרו פערים חברתיים בסדרי גודל, אותם פערים שיוצרים אותו ניכור בלתי נסבל (וניכור נוצר לא רק, לא בעיקר, כשאתה רעב ללחם; ניכור נוצר גם אם אתה חי באופן סביר אבל שכנך לקהיליית האזרחים חי באופן שונה ממך בסדרי גודל).

 

8. האנשים המנצחים לפי השיטה הליברלית הקיימת (סלבריטאים, למשל), מתפלאים ללא הרף למה עמים נלחמים זה בזה. הרי מלחמה היא דבר נורא כל כך! מה זו הטיפשות הזו! למה לא נתחבק כולם זה עם זה! למה לא ישב עבדאללה עם כ"ץ ונסגור עניין! נהיה כולנו שווים…

כל מיני סלבריטאים ומִינִי-סלבריטאים שוחרי-טוב מהגגים כך לפעמים. לא מבינים –

 

9. הרייטניג של "הישרדות" היה 36 אחוזים! כמיליון צופים! (אבל מיליון צופים הם כ- 14% בלבד מכלל האוכלוסייה, כלומר, צריך לשים לב לשקר המוסכם של חישובי הרייטינג. כלומר, 86% מאוכלוסיית ישראל לא צפתה ב"הישרדות").   

 

10. הברכה הגדולה באמת בסיום הטמטום הקולקטיבי ששמו "הישרדות" היא, כמובן, סיום הדיון של "מבקרי התרבות" למיניהם בתוכנית. מ"האינטלקטואלים-הספציפיים" – כפי שניסח זאת, כמדומני, פוקו – כלומר, אלה המנתחים בחריפות את מהלכי התוכנית לפרטיהם. ועד ל"אינטלקטואלים-הטוטאליים" (כנ"ל): אלה המנתחים מה "הישרדות" "אומרת" על הישראליות.

אבל "הישרדות" הינה תוכנית ש"ביקורת התרבות" היא חלק אינטגרלי ממנה. כלומר, חלק אינטגרלי מהבאזז וההייפ. ולכן, עדיף לאינטלקטואל לא לדבר בה הרבה. והמשכיל בעת ההיא יידום.

 

11. אנשים הסולדים מתרבות-ההמונים הממוסחרת אינם קדושים ואף לא סנובים. הם אנשים עם כבוד עצמי. אנשים שלא מעוניינים להיות מנוהלים.  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On מאי 19, 2008 at 9:41 PM

    אני מאוד אוהבת לקרוא אותך.

  • אחת מסוף ה-50  On מאי 19, 2008 at 11:02 PM

    איך זה שינוקות ילידי שנות השבעים, שנולדו לתוך טכנולוגיית המחשב והטלוויזיה ממש , יכולים לחוש ככך?

    ומלבד הפליאה הנ"ל, אני מסכימה כמעט לכל מילה, אבל רק להזכיר לך, הניכור הרי לא נוצר בעשור האחרון, תמצא אותו אצל טולסטוי ובאלזק וגוגול, .

    אגב, מומלץ לקרוא את "אלטנויילד", שיצא בסדרת "עם הספר" (בהזדמנות: האוטופיה הציונית ב-35 שקל בלבד!!!), גם בהקשר הזה.

  • אסתי  On מאי 19, 2008 at 11:31 PM

    חדש דנדש מהוצאת אחוזת בית
    אבל ספר שנכתב בשנות החמישים בארצות הברית וכמעט כל התסמינים שאתה מדבר עליהם מופיעים גם אצלו…

    דור אל דור יביע אומר – כמו שנאמר

  • מרסל רייך  On מאי 19, 2008 at 11:52 PM

    אין לי ספק שהאופן בו אתה מנתח את המקום של הכלכלה אצל האדם המודרני (ובדגש על בני דורך) תואם את המציאות. ועם זאת, בכל הנוגע להשלכות של עובדה זו על הניכור של האדם לעצמו ולסביבה אני חושש שאתה לוקה במעט פשטנות. לאחרונה התפרסם ספר מבריק, בעיני, של פרופ' אווה אילוז, בו היא מציגה דווקא אופנים חדשים שהעולם הקפיטליסטי והכלכלי מאפשרים לאדם לעבד את רגשותיו באופן שלא הכיר עד לפני כמה עשרות שנים. הניכור הוא סכנה, אבל הוא לא יעד הכרחי. אם בא למישהו, נתקלתי בסקירה אודות הספר, תעיפו מבט:

    http://www.the7eye.org.il/LiteratureReview/Pages/150508_book_review_Cold_Intimacies_Emotions_in_Late_Capitalism.aspx

  • אריק גלסנר  On מאי 20, 2008 at 12:05 AM

    על ההגבות. תודה רבה ריקי. אסתי, סקרנת אותי מאד לגבי הספר, שממילא תכננתי לקוראו בעתיד הקרוב.
    למרסל רייך: המציאות ודאי מורכבת מהתיאור שניתן לה כאן. זה ניסיון לשרטוט של כמה קווים במציאות. את הספר של אילוז קראתי וביקרתי (אתה מוזמן להציץ פה מימין בלינק תחת הכותרת "הספרות והלם ההווה; הספרות והסקס".

  • mאיה  On מאי 20, 2008 at 12:43 AM

    אם כי אני לא בטוחה שגם בעבר ואף זה הרחוק מאוד – לניכור לא היה מקום כה גדול ומשמעותי כמו בימינו. אולי היה בעל אופי וסגנון שונה, אבל קיים ובעל אותה עוצמה. מצד שני, אין לי ספק שהעדר סולידריות מגביר את הניכור.
    רציתי להעיר בעניין פיתוי-וחיזור- אני לא חושבת שבעבר היה פחות ניכור בתהליך המורכב הזה. ויש לכך עדויות בספרות. גם במאות הקודמות וגם בתחילת המאה העשרים. אולי הניכור שבתהליך החיזור-פיתוי לובש צורות שונות בכל פעם, כלומר אותה גברת באדרת אחרת.
    בקשר למתאבדים, הרי שאלה הסונים – אל-קעידא וכו' – ידוע הרי שאינם עניים בכלל, למשל מתאבדי התאומים ועוד. כמובן שאצל השיעים בשטחים ובחיזבאללה המצב שונה, אבל אז גם אפשר לטעון שהסיבה שבגללה הם מתאבדים קצת שונה ומורכבת באופן אחר.

  • איל ב.  On מאי 20, 2008 at 7:00 AM

    ונכון.

  • הדס מטס  On מאי 20, 2008 at 7:15 AM

    שנות ה-70 להיום, לגביך
    הוא העובדה הכה טריוויאלית
    שבשנות ה-70 היית ילד והיום ככל הנראה הנך איש.

    ברור שהעולם נראה אחרת לגמרי מנקודת מבטו של ילד.
    אם אני מסתכלת על הילדים של היום, לא נראה לי שהם סבורים שהעולם מנוכר. מעבר לכך שזה העולם היחידי שהם מכירים, העולם באמת פחות מנוכר כלפי ילדים.
    מה שבטוח, כשהם יהיו מבוגרים משהו בהוויה של עולמם תהיה בעיניהם שונה ופחות טובה מאשר העולם הנוסטלגי של ילדותם.
    כשאנחנו היינו ילדים לא היו סבים וסבתות שהתרפקו על תקופת הצנע?
    ובפירוש אמרו: אז היינו צעירים, יפים, הצרות נראו אחרת לגמרי.

    (ובקשר למחבלים – בילדות שלי כן היו מחבלים. הם היו הרבה יותר מפחידים, הרבה יותר תכופים והרבה יותר קרובים מאשר עכשיו – טפו טפו חמסה חמסה ליתר ביטחון. איש איש וילדותו הוא, כנראה)

  • חן  On מאי 20, 2008 at 11:11 AM

    תודה על הרשימה המעניינת.
    צריך לזכור שחלק מאותם אלמנטים שציינת הקשורים בניכור, כמו האדם הכלכלי, פערים
    וכיו"ב אינם קשורים רק בגלובליזציה, אלא קשורים עוד קודם, באופן שונה אמנם, בצורות פוליטיות שונות כמו האימפריאליזם והקולוניאליזם.
    גם אלמנטים אחרים כמו החיזור והפיתוי בהם האני מנוכר לעצמו אינם פועל יוצא בלעדי של תרבות הטכנולוגיה אלא הם "רעות חולות" שנבטו גם באקלימים שונים לחלוטין כמו אנגליה הישנה והטובה. מספיק לקרוא ספר אחד של ג'יין אוסטין כדי לחוש את זה באופן חריף.

    בסה"כ אני מסכימה עם רוב דברייך (מלבד התפקיד הבלעדי של הלאומיות)אבל אני חושבת שצריך להבחין היכן פגעים מסוכנים כרוכים בעידן הנוכחי ואיפה הם קשורים בצורות תרבותיות ופוליטיות קודמות.

  • שירלי  On מאי 20, 2008 at 11:42 AM

    דברים כדורבנות.

    להדס: איני מסכימה איתך.
    ילדים (אני מקווה) אינם סבורים.
    הַסֶבֵר (אני מקווה) הוא בשביל המבוגרים. ילדים חיים את חייהם בלי יותר מדי רפלקציה . אך חייהם, לדעתי ,שונים, שונים מאד מאיך שהייתה ילדותינו. לא בגלל ההתרפקות על ילדות אחרת.
    כל הארגון של המרחב הפיסי והרגשי שונה בתכלית.
    ככה זה כשילדים יושבים ספונים אל המחשב מכווצים שעות ביום, ממוסכים לטלויזיה.ככה זה כשלא מתרוצצים יותר בשכונה ובקושי יורדים "למטה", ככה זה כשנעים כל היום בין חוגים שאמורים למקצע אותם (אולי ההורים כבר חושבים על הכרטיס של הדייטים…). צמודים לפלאפונים ולמבצעים.
    משהו בפניות אל העולם, בארגון הגופני השתנה, בתזונה הפיזית והרגשית. בנוכחות של ההורים באיזור של ילדיהם. השתנה השתנות דראסטית, לא מתונה.

    אריק-
    אני רוצה להוסיף כי אחד הדברים שמחדד מאד את תחושת הניכור, לפחות אצלי, זו ההיהפכות לאֵם. משהו בהריון , בלידה ,פורץ את ההגנות והמחסומים הדיאודורנטיים והזיעה מתחילה לצאת. ואז הניכור עולה במלוא חדותו והכאב הבלתי נסבל עליו ועל תוצאותיו. מתגלע הפער התהומי בין הגוף. הגוף על כל מבעיו לבין ההתנהלות החברתית שאלחשה אותו כהוגן עד אותו רגע. המבט הישיר בילד מוסב לטובת כמיהה בלתי פוסקת לאשליות שהחברה מוכרת. מתרחשת קריסה של כל מנח הציפיות , והדגשים השקריים, וצריך בו זמנית להתעשת ממנו בשיא המהירות, להיגמל מההתמכרות לראות את הדברים בעיניים כל כך שונות מאלו הדרושות למעשה הכה מתבקש, כי את הילד צריך לגדל . גידול שתובע, לפחות בהתחלה את כל תשומת הלב.
    ונותר הצורך לגשר על כל הפיצולים האלה שאתה מזכיר.
    וכך את נותרת, מתפעמת מן הטבע שמשתלט עלייך פתאם, שבקושי היכרת, אבל עושה את זה במשקל ובקצב אלתרמניים. (כן. אמא בימינו היא אוקסימורון).
    (כמובן, גם הציפייה הרווחת בתקופתינו לעשות הכל היטב ומצטיין היא בעוכרינו בתחום הזה).

  • איריס ח.  On מאי 20, 2008 at 12:39 PM

    התלבטתי אם לכתוב תגובה עד שקראתי את זו של שירלי, שהיה בה רמז למה שרציתי לכתוב וטרם…
    ההריון היה בשבילי גם דוגמא, עוד טרם הפכתי לאמא, לניכור הזה, ואני חושבת שיש משהו בתקופה הנוכחית על הטכנולוגיות שבה שמנכר יותר:
    כשאישה שעוד בקושי מרגישה שיש לה משהו בתוך הבטן חוץ מבחילות ותיאבון מגיעה לאולטרה סאונד לבדיקת דופק, זה שיא הניכור. את שוכבת על מיטה ודרך איזו טכנולוגיה של גלי קול "רואה" את "העובר" שליבו דופק וזה אמור להיות שלך. עוד לפני שמתחיל להיווצר כמעט קשר (כי ברקע לפני ההליכה לבדיקה יש תמיד את הפחד ש"אולי ימצאו שיש לו מים בראש? שאין דופק?) כבר נכנסים למצב של השהיה והילד הזה הוא כתמים בשחור ולבן על מסך מחשב. משהו.
    זה רק הולך ומחמיר בהריון, שכל הטכנולוגיות הללו מאריכות את ההשהיה שבהיקשרות לילד בשר ודם. סריקת איברים, מי שפיר וגזרי דין אחרים של רופאים וטכנאים למיניהם.
    לא צריך להיות בשביל זה בהריון: גם כשגבר שוכב על מיטה ומראים לו את הלב שלו באולטרסאונד, זה מרחיק את הלב שלך ממך. אבל אתה לפחות כבר בוגר ואין כאן בעיות בהיקשרות לתינוק שאחר כך כולכם תשלמו עליה מחירים.
    לדעתי ילדים גם לא "סוברים" אבל הם בלי ספר מרגישים: יש הבדל בחויה של אכילת מלון בעונתו או לא, בהליכה יחף על הרצפה או עם נעל שמהבהבת כל פעם שמרימים או מורידים אותה.
    אני משתדלת, בנוסף לרעיונות שאריק העלה, לקנות רק דברים בעונתם, לעשות עם הילדים שלי דברים שמראים שיש תהליך (כשהעץ פורח ואחר כך יש פרי והילדים אוספים אותו ועוזרים לעשות ממנו ריבה, הם מרגישים שלא מדובר בצנצנת שגדלה על מדפי הסופר). אבל זה קשה בעולמינו ואי אפשר לזרוע בגינה חיטה ללחם של השנה הבאה.
    נראה לי שהאתוס המשותף לא חייב בהכרח להיות לאומי, או שהגדרת הלאום יכולה להשתנות – כמו למשל בסקנדינביה.

  • אולי  On מאי 20, 2008 at 1:01 PM

    תמיד היתה מגמה של מעבר מהכפר לעיר. המונים נהרו לרומא (ולמגלופוליס אחרות). היתה שונות אדירה במאפיינים אישיים וגם ניכור גדול. בשלהי ימי הביניים היה מעבר לעיר. כמובן, עם המפכה התעשייתית וכו'. התפיסה א-לה רוסו שברין רצה ים ובחורות ויצא לו מנוע חיפוש, לא בטוח שמחזיקה מים. אנשים רוצים עוד דברים. גם תחרות, התמודדות, נצחון, הכרה, כבוד, לחץ.

    עשירים מופלגים היו תמיד. בתקופת רומא, ראה סטיריקון ולא רק כמובן. בימי הביניים, אלא שאז זה נתפס אולי רצון האל. הפערים היו עוד יותר בלתי נתפסים.

    גם בידור ירוד תמיד היה. גלידאטורים, טריומפים, הצגות ברמה גבוהה או נמוכה.

    ותמיד היו נוסטלגיסטים קמוטי מצח, שחושבים שהם חיים באיזו תקופה מיוחדת של שינוי. יש להניח שזה נותן איזו משמעות למה שבסה"כ הוא רוטינה פרוזאית עם מעגליות

  • ריקי  On מאי 20, 2008 at 1:45 PM

    גם אני הרמתי גבה על "ברין רצה אהבה ויצא לו מנוע חיפוש". בדיוק כפי שכתב, אנשים רוצים גם ליצור, להשאיר חותם, לרגש את העולם, לנצח.

    אני גם לא מסכימה שתמיד חיזור רומנטי הוא מנוכר לעצמי, לפעמים דווקא הפוך, תלוי במושא.
    אבל הכי הכי הסכמתי עם זה:
    "רגשות שליליים כמו דכאון ועצבות נתפסים כלא-לגיטימיים בעידן שכולו מכוון להשתלבות כלכלית "חלקה" בחברתי; בעידן שכביכול פטר את התופעות הארכאיות הללו באמצעים תרופתיים. כך אנחנו מתנכרים גם לרגשות בסיסיים שמצויים בתוכנו".

  • אולי  On מאי 20, 2008 at 2:13 PM

    ענייני הרגשות, דכאון, התנכרות לרגשות וכו' הם עניין די מודרני. פרויד וקדימה. העיסוק האובססיבי בכך, הכוונה. זה נכון שמלנכוליה היתה, אנשים היו עצובים בגלל תהפוכות חיים וגורל, אבל עסקו בזה פחות. היתה פחות לגיטימציה להתנכר או לא להתנכר ובכלל לכל השפה הזו. לשבת בבית בדכאון סתם, בלי סיבה. ודווקא עולם אינדיבידואליסטי מערבי הפך את היחיד לאיזו חיה מתוחכמת שכל הזמן עסוקה באיך מרגישה, אם היא מנוכרת לרגשותיה או לא, ואם היא בדכאון. ואם לקחת כדור או ללכת ולשלם 500 ש"ח למישהו שיתן לגיטימציה לא להתנכר

  • mאיה  On מאי 20, 2008 at 2:21 PM

    רציתי להוסיף שיש בדבריך קצת חוסר הבנה, כפי שמשתמע. התרופות (תרופות נגד דיכאון) לא "מנכרות", את זה שנוטל אותם, לרגשותיו. בכלל, להגדיר דיכאון כרגש זה כבר סיפור בעייתי; האם דיכאון הוא *רגש*? או שאולי סימפטום, המעיד על בעיה. דיכאון מסמן על מצב של חולי, של נפש חולה. וגם כאן יש דרגות, דרגות של חולי. האם אתה מציע שאדם חולה לא ירפא עצמו באמצעות תרופות? כדי להבין מה הן עושות התרופות צריך ללמוד זאת ולהבין שבעצם ולמעשה בינן ובין ניכור אין פשוט כלום.

    ל"אולי". דבריך הזכירו לי את בורדייה שאמר בספרו על הטלוויזיה שהסוציולוגים מנסים להימנע מהפח הזה של הגדרת תופעה או מצב כ"לראשונה ב…." או כ"מה שהיה הוא שיהיה". הוא אמר שיש כאלה שאוהבים לרוץ ולהכריז על תופעה שהיא "לראשונה ב…." מפני שיש בזה שיק, ואילו השמרנים הם אלה שמצהירים ש"מה שהיה הוא שיהיה"." לדבריו הסיכון בהתייחסות כזאת הוא גדול מאוד מפני שיש להשוות בין תקופות וכדי להבין באמת מה קורה יש להשוות אך ורק בין מיבנה למיבנה. אני לא בטוחה ש"ניכור" הוא מיבנה

  • שפי  On מאי 20, 2008 at 3:56 PM

    לא "ההתמקצעות הופכת את יכולתנו להבין מה רענו בני האדם עושים בעבודתם למסובכת" אלא ההילה סביב המקצועות, היחצ"נות הזאת שעליה כתבת במקום אחר כאן, הלקסיקון שכל מקצוע בורא לעצמו כדי להדיר את האחרים, בין השאר בשביל להיות בלתי שפיט.
    בשנות ה-60-70 היתה סגידה להתמקצעות. היום פחות ופחות, ולא בגלל תחיית הרנסנס אלא כי ברור שמה שקובע את "המנצחים" זה לא דווקא ההתמקצעות שלהם אלא ההתנהלות העסקית והחברתית, כולל ההופעה החיצונית. הממוקצעים-לעילא הם לא יותר מאשר פיונים בשחמט של הביזנסמנים.

    בספרות-אמנות כשאומרים "ניכור" מתכוונים למשהו אחר, ל"הזרה". לטעמי, בתוקף התמקצעותך לא יכולת שלא לציין את זה ברשימה זאת.

    בנסיבה חברתית חייבתי את עצמי לצפות בפרק האחרון של "הישרדות". הקטע עם ההורים של שלומיק היה ממש מקסים, מערכון גששי.

    כתבת כאן כמה וכמה משפטים חזקים. אציין במיוחד את סעיף 6ג.

  • אבישי עברי  On מאי 20, 2008 at 4:42 PM

    דיכאון ועצבות אינם "שני רגשות". מקובל להתייחס לעצבות כאל רגש ואל דיכאון כמצב מנטלי לא בריא, אוסף של סימפטומים שמפריעים לתיפקוד ויכולים לכלול מגוון של "רגשות" או סוגי דיכאון – חרדה, זעם, עצב וכוליי
    האבחנה הזאת מתחילה עוד מפרויד שאמר שמטרתו להפוך את האומללות לעצב רגיל
    לא רק שהכללת "דיכאון" ו"עצבות", כשהאחד הוא מונח קליני מוכר ומוסכם והשני הוא מונח ספרותי, אינה מדויקת, אלא שגם הקביעה שבאה בעקבותיה תמוהה. "נתפסים כלא לגיטימיים"? מה יורת לגיטימי בימינו מלהיות מדוכא? שלא לדבר על עצוב. כמה וכמה גיבורי תרבות שלנו הם גיבורים עצובים, ודאי בשדה המוסיקלי. אף אחד לא נבוך או מתבייש לומר שהוא משתמש בפרוזק, או שהציעו לו והוא סירב מסיבות שונות. איפה החוסר לגיטימיות? לא הייתי טורח להגיב ולהתייחס לרמת הדיוק במאמר שכותרתו ואופיו מעידים עליו שאינו אלא רשימת מחשבות פרטית ומקוטעת, איורור מגירות אישי שאולי יסייע בארגון מחשבות למאמר קוהרנטי יותר בעתיד. לא הייתי מגיב לולא היה נדמה לי שנימת הדברים אינה בתואם עם איכותם. כלומר שהמחבר לא מבחין בין מאמר שהגיע לבשלות וראוי לשמש פלטפורמה לדיון ובין אוסף הגיגים היולי, ומציג את השני כאילו היה האחד.

  • אריק גלסנר  On מאי 20, 2008 at 9:09 PM

    שפי – אבחנתך לגבי ההילה המקצועית, היוצרת ניכור, ולא ההתמקצעות גופא, מקובלת עלי.
    אולי – יש הבדל, לטעמי, בין רומא לעכשיו והיא הויזביליות של העשירים בסממניהם החיצוניים בכל בית של פלבאי (טלביזיה) וכן התביעה הסמויה מהעניים להפוך לעשירים, חוסר הלגיטימיות של הפלבאיות, ולפיכך שיפוטה המוסרי ככישלון.
    לשירלי ואיריס – דבריכן על ההריון מעניינים. מחוסר (נסלח) של מידע פנימי הם מחדשים לי.
    האמירה על סרגיי ברין, כפי שהעירו, היא אכן אמירה משטחת. ניסיתי לעשות הזרה באופן קיצוני לעיסוק המשונה בעצם הזה. כלומר, הדרך להתחרות, לפענח אתגרים וכו' עוברת בחברה המתוחכמת שלנו דרך תחנות תמוהות שגדולות בתחכומן בכמה סדרי גודל על האינסטינקטים הפשוטים של תחרות וכו'.
    ואכן יש מקום לדייק את הנאמר על ידי בכל המישורים ברשימה בכתיבה עתידית של מאמר. אבל זו הפריבילגיה של המדיום הזה בעיניי: בניסוח תובנות שניצבות על הגבול בין מאמר מובנה וקוהרנטי ליומן רעיונות אישי. ודוק: על הגבול.

  • נעם  On מאי 21, 2008 at 12:17 PM

    באמת תודה, רשמתי תגובה במשך חצי שעה והמערכת בלעה אותה. מדברים על ניכור…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: