קצרים (על עישון ועוד)

1. העקשות שמפגין הרגל העישון אל מול הניסיונות לעקירתו מהשורש, נובעת מכך שהעישון התיישב על צומת סואן של צרכים (ההתמכרות לניקוטין; האוראליות; התכלית שנמצאה פתאום לאצבעות הידיים חסרות המנוח, ולידיים עצמן, השלוחות כך מהטורסו אל הריק; הסקס אפיל הקמאי של אדם האוחז באש, אדם מסוכן כביכול).

 ועוד צורך: הצורך במיסוך בינך לבין העולם, מיסוך מבודד, כמו אמצעי המיסוך שמפעילים טנקים המתנועעים בשדה המערכה. ובעצם המיסוך נחלק לשניים: מיסוך שלך מעיני העולם ומיסוכו של העולם מעיניך.

היכולת להפסיק לעשן, לפיכך, קרובה ליכולת הנפשית להתבונן בעולם כמות שהוא; לקבל אותו בצלילות. וגם לקבל את הצגתך בפני העולם כמות שהיא. לא ממוסכת.

 

2. היכן חוש ההומור הזדוני של הטבע מתגלה ביתר שאת: בפערים הקומיים-טראגיים בין גברים לנשים, אותם ייעד הטבע בכבודו ובעצמו להתחבר כביכול, או בפערים בין הגופים הנחשקים הצעירים (מעל גיל ההסכמה, כן?) לבין חוסר הבשלות והזערוריות של התשוקה שמגלים, כך נדמה, אותם גופים נחשקים, שאותם ייעד כביכול הטבע בכבודו ובעצמו למעשי פריה ורביה?  

 

3. הניאו-ליברליות הכלכלית והשמרנות התרבותית, הצירוף שעשה חיל בארה"ב ומגולם אצלנו בדמותו של בנימין נתניהו, הוא צירוף משונה בעצם, זיווג מוזר. השמרנות שמה יהבה על הקהילה והמסורת. הניאו-ליברל על האינדיבידואל היזם. כלומר על משנה הדפוסים והקיום ללא הרף, ממציא המוצרים החדשים, ולפיכך הצרכים החדשים, התרבות החדשה. היזם הוא רדיקל, מהפכן, לא שמרן.

נהוג, כמדומני (כמדומני, מסביר זאת כך הניאו-שמרן – המעניין! – אירווין קריסטול), להסביר את הזיווג האידיאולוגי המוזר הזה באופן הבא: דווקא בגלל שהוא מודע לרדיקליות התרבותית והחברתית שבניאו-ליברליות מעוניין השמרן הניאו-ליברל בקהילה ובמסורת התרבותית שירככו את המהפכה המתמדת של הקפיטליזם.

 

אבל, אולי, חשבתי, חלק מהשמרנות התרבותית ניתן להסבר באמצעות מנגנון ההגנה שפרויד כינה תצורת-תגובה; נטייתנו להגיב לפעמים באופן הפוך לחלוטין לתגובתנו האותנטית, כיוון שאנחנו מפוחדים מהשלכותיה. כך, למשל, אנחנו נוהגים באדיבות מופלגת דווקא כלפי מי שבסתר לבנו אנחנו מתעבים. וכך הניאו-ליברל, שבעצם דבר לא מעניין אותו מלבד עצמו והצלחתו, מזייף, בלא-יודעין, את התפעלותו מהתרבות והמורשת של קהילתו.

 

4. אני קורא כעת את כרך ג' בביוגרפיה המרתקת של שבתאי טבת על בן גוריון (הכרך יצא בשנות השמונים, כשהבא אחריו יצא לאור לפני כשלוש שנים והסתיים בשנת 1946 בלבד! כמו פרויקט תרגום פרוסט, צריך להחזיק אצבעות לעושים במלאכה ולקוות שישלימוה). כמה התרשמויות בעקבות הקריאה:

א. הכבוד והרצינות שבהם התייחס בן גוריון – המדינאי הגאוני הזה – לשאיפות הלאומיות של ערביי ישראל כבר בשנות השלושים המוקדמות, עת טרח להיפגש עם מנהיגים ערביים. בעוד חבריו במפא"י שגו באשליות שערביי ישראל מתנגדים להתיישבות היהודית רק מפאת התערבות של מסיתים, והאינטרס של הפועל הפלשתיני זהה לזה של תנועת הפועלים היהודית, הבין בן גוריון את העמדה של ערביי ישראל לאשורה. בן גוריון גרס כבר בשנות השלושים שיש עם פלשתינאי, בניגוד לעמדתה של גולדה מאיר, מחליפת מחליפו.

ב. בן גוריון המפוכח אף התבטא בשנות השלושים ואמר שלו היה ערבי מפלשתיין היה אף הוא נאבק ונלחם ביהודים. אמירה שמעמידה באור מגוחך, למי שהיה זקוק להוכחה על מנת להבין את הגיחוך, את המהומה שחולל אהוד ברק לפני שנים מספר כשבראיון לגדעון לוי אמר שלו היה פלשתינאי היה מצטרף לארגון טרור.

ג. ועם זאת, עמדתו של ברל כצנלסון ועוד במפא"י בויכוח עם בן גוריון, על כך שערביי ישראל שייכים לדת, אבל לא בהכרח ללאום, האם אין היא מקבלת אישוש בשנים האחרונות, בפיתול האירוני הנוסף של ההיסטוריה, עם עליית האיסלאמיות בקרב הפלשתינאים? האם אין אחת הבעיות המרכזיות בקיום שלנו בעידן של מלחמות בין-דתיות (או בין-ציביליזציות), הנה שאנחנו גם לאום וגם דת (כלומר, סוג של "ציביליזציה")?

 

5. ספרים מתורגמים, נדמה לי, אני קורא – ללא כוונה תחילה – ביתר סלחנות מספרות מקורית. משחקת לטובת הזרים, ההזרה המובנית בקריאת עלילת דברים המתרחשת בתרבות זרה. על ספרות מקור מוטלת חובת ההוכחה שקסם יכול להתרחש אף במחוזות המוכרים לי. סופרי המקור צריכים לעבוד קשה יותר על מנת לחרוג מהיומיומי, המוכר עד זרא.

 

6. זה באשר לפרוזה. ומה באשר להגות? האם הגות זרה, צרפתית הבה נאמר, נראית לנו "מתוחכמת" יותר גם כיוון שהיא פשוט זרה? נכתבה בהקשר זר? ולכן מסתורית יותר? מפתה יותר?

לו היה רולאן בארת כותב בעברית, נניח, האם היה מקבל טור במוסף "הארץ"? האם הטור הזה היה עומד במוקד תשומת הלב של האינטליגנציה שלנו?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי  On מאי 21, 2008 at 11:36 PM

    והמיניות, אם הבנתי מה שאתה מנסה לומר. לדעתי, לא נכון שבני נוער/מתבגרים מגלים תשוקה זעירה, אם בכלל. בוודאי שיש בתשוקתם חוסר בשלות, אבל אולי טוב שכך. היא יכולה להיות יוקדת, סוערת מאוד, מינית במיוחד.
    הזכרת לי שבגיל 16017 קראתי את "סקסוס" של הנרי מילר. במשך לילה שלם קראתי ולא הצלחתי להניח אותו, ואז בהתקף זעם קראתי אותו לגזרים. פעם יחידה שהזקתי לספר. לדעתי זה היה פועל יוצא של מיניות גועשת מידי. או במילים פחות מעודנות, רבאק, זה היה ספר מחרמן.

  • mאיה  On מאי 23, 2008 at 1:36 AM

    מצויין שיש 4 תגובות אבל אני רואה רק אחת…. מוזר

    הארץ בטוח היה נותן לרולאן בארת טור. את זה אני מסיקה מתוך זה שלדורון רוזנבלום יש טור ולאריאל הירשפלד. אני לא משווה אותם לבארת, וגם לא משווה ביניהם, אבל בכל זאת, אם הם בעלי טור אז אפשר להיות קצת אופטימיים

    הקפיטליסטים (שאתה מכנה ניאו-ליברלים, אבל בוא נקרא לילד בשמו) הם בעלי השקפת עולם דטרמיניסטית, ורואים בגנטיקה את המקור והסיבה לכל: נולדת להורים עשירים ואתה בריא מוכשר ובלונדיני – שיחקת אותה (כלומר מזלך שיחק לך) חייך כיף שושנים טבולים כסף. אבל אם אתה בן שחור להורים חולים ועניים באיזה פחון או שיכון צפוף כמו כוורת – "זה מה יש" טאף לייף וחייך יהיו עלובים מרודים ומשפילים. לא מתערבים. שוק חופשי; כלומר, ג'ונגל. במקרה הטוב יבואו כמה "עמותות" לעזרתך ויביאו אוכל בחגים. זוהי פחות או יותר בקווים גסים מישנתם של הקפיטליסטים. שמתוכה הם חצבו את תורתם האכזרית, כלומר הכלכלית פוליטית.
    כפי שאפשר לראות, השקפה דטרמיניסטית-גנטית זו מתיישבת יפה מאוד עם שמירה על המסורת. המסורת היא-היא ההמשכיות, ולכן נשמרת בדבקות, היא באה מן העבר אל ההווה בלי שינוי צורה וגורסת: מה שהיה הוא שיהיה. מה עוד שמסורת משקיטה את המצפון, משום היא סמוכה אל שולחנו של אלוהים (אם לא לאוזנו), ובכך ולכן היא מלבינה אותו. מובן זה (של השקטת המצפון) תואם את התצורה-תגובה של פרויד

    אני חושבת שצעירים חושקים בנחשקות. הם מתאווים להיות נחשקים. יותר משהם חושקים בגופו או נפשו של זולת כלשהו. היכולת לחשוק, כמו היכולת לאהוב, היא תוצאה של בשלות. זה משהו נרכש ונלמד. עניין של נרקיסיזם שמתמעט עם השנים, אם הוא מתמעט

    רשימה מעניינת וכיפית, נהניתי

  • אריק גלסנר  On מאי 24, 2008 at 10:46 AM

    תודה על התגובות.
    אירעה תקלה באתר – אני מקווה שלא רק אצלי – ותגובות נמחקו.
    לריקי, אני חושב שאצל הצעירים התשוקה מסתפקת בעצמה ולא מעזה לפרוץ אל הזולת. כפי שמאיה-אם ציינה. כלומר, ישנה תשוקה עזה, אולי, אבל היא פחות זקוקה למימוש עם בן זוג.
    ואולי, נקודת התצפית שלי חסרה(:
    ואולי עוד: יש הבדל בין גברים לנשים, כאן. גברים צעירים להוטים אולי יותר (למרות שאת מביאה עדות סותרת)

  • לימור  On יוני 11, 2008 at 10:56 AM

    על פי תיאורך אולי אפשר היה לתת לכל מי שמנסה להפסיק לעשן אובייקט מעבר בצורת מצלמה.
    זו תספק את המיסוך, את הגבריות שבשליטה בטכנולוגיה, שבעדשה הנשלפת קדימה.
    היא תאפשר את הרגרסיה לשלבים הטרום ורבליים, לא בהיותה אוראלית אלא בחוויה מקבילה, בהבחנה בין העולם הפנימי לזה החיצוני.

    עלינו על הדבר הבא: קורסי צילום למעשנים!

  • אריק גלסנר  On יוני 12, 2008 at 8:18 PM

    יש בזה משהו.
    תני לי לחשוב על זה עם סיגריה(:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: