"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל – רשמים קצרים מקריאה חלקית

אני בעמ' 227 מתוך 927 עמודי היצירה המדוברת – מעט פחות מ 25% – שעיקרה מונולוג של קצין ס.ס,  והמתורגמת כעת עבור הקורא הישראלי מצרפתית (כיד כשרונו של חברי ניר רצ'קובסקי).

כמה הערות, רשמים ומחשבות, שיש להתייחס אליהם בעירבון מוגבל (עירבון של 25 אחוזים):

 

מחשבות שלפני הקריאה:

1. יש לי התנגדות בסיסית חריפה לכתיבה ספרותית עכשווית על השואה. יש לי תחושה שהחיפוש הספרותי אחר נושאים "גדולים מהחיים" – והשואה הרי היא הדוגמה האולטימטיבית לנושא "גדול מהחיים" – מבטא הן חוסר אמון במדיום הספרותי כשהוא לעצמו, והן – וזה עניין יותר חמור, בעיניי – אובדן היכולת (הכללי, לא הספרותי) להתרשם מניואנסים או אף לקולטם, וצורך, לפיכך, בקוטב הרגשי שמצוי בספקטרום על מנת להרגיש משהו. 

2. הכתיבה על השואה היא "קלה" א-פריורית, בגלל שהיא מפעילה מניפולציה, ולכן היא גם בעייתית א-פריורית. הכתיבה על השואה "קלה" כי יש בה יסוד מאלחש ומרגיע. הקריאה על אסון  גדול כל כך מקהה את  כאבי האסונות הקטנים, שאנחנו כבני אדם חווים יום יום. יסוד מאלחש לא פחות חשוב נולד מהיאוש העמוק מהמין האנושי, שמעודדת הכתיבה על השואה. הייאוש מפניו של המין האנושי, כפי שנחשפו  בשואה, מנחם כל כך, כי ברגע שאין תקווה אפשר סוף סוף לנוח. לנוח ולדום. 

3. רומן גדול על השואה אינו יכול להיות הרומן הגדול של תקופתנו, שכאביה ומאפייניה שונים כל כך מהנסיבות והתנאים של 1933-1945. ואם רומן כזה הופך להיות הרומן הגדול של התקופה (בצרפת נרכשו מ"נוטות החסד" מאות אלפי עותקים והוא זכה לפרסים חשובים), ניתן לדבר על התופעה הזו, להבנתי, במושגים של "תודעה כוזבת".

 

מחשבות בזמן הקריאה:

4.  לכאורה, יומרותיו של הספר של ליטל אינן ברורות. ברובד ההגותי, התפיסה שהשואה נעשתה על ידי בני אדם, כמוני כמוך, אינה חידוש רעיוני כלל ועיקר. התפיסה ש"הרוע" של השואה "בלתי נתפס", היא תפיסה קיטשית ו"בורגנית", שכל מי שקרא את פרויד ודוסטוייבסקי אינו יכול להיתפס לה. בני אדם אנחנו – ושום רוע אנושי אינו זר לנו.

גם התפיסה ההיסטוריוסופית – המעניינת – של ליטל, המבארת את רציחות העם כמעשים שיכולים להתרחש רק כחלק ממלחמה, כלומר, "רצח העם" כהידרדרות במדרון החלקלק של המלחמה, כצעידה מסקנית במשעול "הגיון" המלחמה, אינה מצדיקה התפעלות.

5. ועם זאת, הספר של ליטל (נכון לעכשיו בקריאתי) הוא יצירה מעניינת, אם כי יומרותיו להיות "יצירת מופת" זקוקות לגיבוי (אדווח אם דעתי תשתנה בהמשך הקריאה).

היצירה של ליטל מעניינת מכיוון מפתיע; התכונה המעניינת שמסתמנת ביצירה הזו היא הריאליזם החריף שלה. הריאליזם – לא הרובד ההגותי,  הוא שמרשים כאן.

ויש כאן ניצחון גדול של הספרות. אחרי עבודות תיעוד קולנועיות וויזואליות רבות שנים של השואה, מצליח הריאליזם המפורט של ליטל להמחיש את רצח העם היהודי באופן חסר תקדים, למיטב ידיעותיי. קצין הס.ס התקוע בפקק בוצני בדרך לכפר זנוח בו מחפש הזונדרקומנדו שלו יהודים, הטבח בגיא הסמוך לקייב, באבי יאר, מנקודת מבט של קצין ס.ס. אינטלקטואל הניצב על גבעה סמוכה, המהומה, הכאוס והרצחנות הספונטנית בלמברג, יומיים אחרי הכיבוש הנאצי, כל אלה מקבלים חיות ומציאותיות עזות; עזות יותר מכל התיעוד הקולנועי המוכר לי (הן זה שצולם בזמן אמת והן זה שכלול ביצירת מופת כמו "שואה").

6. ויש גם חידוש הגותי מסוים ברומן, וגם הוא ממחיש את נצחונה של הספרות על פני כל המדיומים האחרים העוסקים בשואה.

כי ליטל עושה כאן שימוש היסטורי בגוף הראשון הספרותי. בהעניקו לקצין ס.ס. את הכלי הספרותי רב העוצמה של מספר בגוף ראשון, מצליח ליטל להמחיש מה שייתכן וחנה ארנדט או הוגים אחרים התקשו להמחישו. איך נראה העולם של הרוצחים מבפנים.

כלומר, אם יש חדשנות הגותית ברומן היא כרוכה לבלי הפרד במדיום הספרותי.  

7. "מלחמה ושלום" של טולסטוי נכתב באמצע שנות ה – 60 של המאה ה – 19. כלומר, כחמישים וחמש שנים אחרי המלחמה הנפוליאונית לכיבוש רוסיה (1812), שטולסטוי בחרהּ כנושא ספרו.

"נוטות החסד" ראה אור פרק זמן דומה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. ליטל, בין השורות נדמה, ער ליחסים בין ספרו לבין "מלחמה ושלום" (כמו שגיבורו קורא במכתבי סטנדאל אודות המפלה הצרפתית ברוסיה, בעיצומה של האופנסיבה הנאצית האדירה של 1941).

טולסטוי הריאליסט הגדול, ולא דוסטוייבסקי, חוקר התהומות האנושיים, הוא זה שיש להשוות את ספרו של ליטל אליו (ולא כפי שעשה עורך נכבד בישראל, כשהציג את ספרו של ליטל לקהל הישראלי).

ואם כי, נכון לעכשיו, אין דמיון בכישרון בין ליטל המיומן לטולסטוי הגאוני, צריך לציין תכונה אחת שהריאליזם של ליטל מצטיין בה: הספר מושך ביותר להמשיך בקריאתו.    

 

 

לעדכון רשמים מהמשך הקריאה:

כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילזה לונד  On מאי 26, 2008 at 10:51 PM

    והיא עולה מדי פעם כשספרים עבי כרס נוחתים, דורשים מקום ועושים הרבה רעש. אתה חושב שהספר היה מקבל אותה תשומת לב לו היה "עוד ספר" של 300 עמודים? למעשה השאלה היא האם רוחב היריעה משרת את היצירה, או שמא היצירה משרתת את רוחב היריעה?

  • תשמע  On מאי 27, 2008 at 11:00 AM

    לא מתכוונת לקרוא את זה, בדיוק מהסיבות שניסחת כה יפה וכשם שלא אצפה בשום סרט בדיוני בן זמננו על התקופה הזו.

  • נועה תנוע  On מאי 27, 2008 at 12:13 PM

    את "אלה תולדות" המצויין של אלזה מורנטה.
    הנה ספרות גדולה, שכוללת את מלחמת העולם השניה והשואה, ונכתבה במרחק זמן יותר קצר מהאירועים הללו.
    עשית לי חשק לקרוא את ליטל (אבל נראה לי שזה לא יהיה בעברית, והסליחה עם המתורגמן)

  • חן  On מאי 27, 2008 at 1:10 PM

    עשית גם לי חשק לקרוא את הספר. חבל שגם כאן וגם ב"אשה בורחת מבשורה" ההייפ מסביב כמעט מסרס את חוית הקריאה
    (אין הכוונה אליך כמובן)

  • דודי  On מאי 27, 2008 at 1:26 PM

    המשפט "אם יש חדשנות הגותית ברומן היא כרוכה לבלי הפרד במדיום הספרותי" נראה לי מוזר קצת, וכך גם הדגשים בו. הרי אם מישהו הוגה דעות חדשניות, למה שלא פשוט יכתוב מהן במקום להסתבך עם רומן. ספר עלילתי יש לשפוט כספר עלילתי, לא כמאמר פילוסופי. הוא יכול ספר מעולה שבמעולים ויחד עם זאת לא להצטיין ב"חדשנות הגותית".

  • דודי  On מאי 27, 2008 at 1:27 PM

    הושמטה מילה.

  • דריה  On מאי 27, 2008 at 2:28 PM

    מעניין מה שכתבת, ועוד יותר מעניין לשמוע מה תגיד כשתגמור את הספר.
    אני עוד מנסה לסדר את המחשבות אחרי מרתון הקריאה. אין ספק שליטל – טולסטוי/דוסטויבסקי או לא – הוא סופר מוכשר מאוד. זה באמת רומן שקשה להניח מהיד, אבל במבט לאחור אני תוהה אם לפחות חלק מסוד הקסם של הספר לא קשור בעירוב המושך-דוחה בין זוועות וסטיות שיש בו, מעין וריאציה (מתוחכמת) על הנוסחה המוכרת של פורנו, מוות ומלחמת העולם השנייה.
    דבר נוסף שאני תוהה לגביו הוא הגיבור. ממה שקראתי על הספר לפני שקראתי אותו עצמו הבנתי שלפחות אחת המוטיבציות שלו היא לפצח את שאלת השאלות – איך גרמנים משכילים, אינטליגנטים, בעלי משפחות, "כמוני וכמוך" וכו' הפכו לרוצחים אכזריים – דרך ניסיון להיכנס לראש של איש אס.אס. אולי לא הבנתי נכון, אבל כך או כך, בספר אין תשובה כי ד"ר אואה הוא בשום פנים ואופן לא מקרה מייצג – הוא פסיכופת, והוא היה מבצע מעשים זוועתיים גם אילו הוא היה חי היום בשווייץ. ליטל אמנם מציע הצצה מרתקת לראש של הפסיכופת הזה, אבל הבחירה ב*נאצי פסיכופת* בעייתית בעיני. זה קל מדי, ובמידה מסוימת, גם מסיר את האחריות מהרוצחים מצד אחד (נו, ברור איך הם הפכו לרוצחים, הם היו פסיכופתים) ומהקוראים מצד שני (נו, ברור שאנחנו לעולם לא נהפוך לרוצחים, אנחנו לא פסיכופתים).

  • mאיה  On מאי 27, 2008 at 3:11 PM

    אני רוצה להצטרף לדריה ותשמע ומאותן סיבות נראה לי שלא אקרא את הספר

    טולסטוי לא כתב את מלחמה ושלום בגוף ראשון. אני חושבת שההבדל הזה מאוד עקרוני ומהותי לדיון הזה. הדיבור בגוף ראשון כפי שמשתקף ממה שקראתי עד כה על הספר כולל מדבריך שלך נשמע לי כנוגע בפורנוגרפיה וכבחירה בסנסציה. וכד'

    למה התכוונת בעניין להכנס לראשם של רוצחים? יש הבדל בין רוצחים למיניהם לבין אזרחים שומרי חוק בורגנים משכילים לתפארת שאהבו עד כלות את וואגנר בטהובן ושוברט וניטשה וגטה ובתוך כך "על הדך" השתתפו במרץ ובאמונה "בצדקת הדרך" ברצח שיטתי של מיליוני אדם. זה הבדל תהומי

    "כל אלה מקבלים חיות ומציאותיות עזות; עזות יותר מכל התיעוד הקולנועי המוכר לי (הן זה שצולם בזמן אמת והן זה שכלול ביצירת מופת כמו "שואה")."
    זה בדיוק ההבדל. נדמה לי שלנצמן עצמו דיבר על כך. זו הגאונות של שואה. ועוצמתו נעוצה דווקא בזה. ב'שואה' לא רק שלא היה נסיון לחקות את המציאות המזויעה אלא שהייתה החלטה מכוונת להימנע מכך, כי לא ניתן לחקות את מציאות השואה בדרך שלא תהייה פגומה מוסרית. התיעוד הוא רק של *העדות*. העדות היא מקור עוצמת הסרט. זה הטיעון וזו הטענה. לא ניתן לעשות חיקוי "עז" של המציאות בשואה.

  • אריק גלסנר  On מאי 27, 2008 at 9:25 PM

    תודה על התגובות.
    אילזה, כאמור אני בעיצומה של הקריאה, אבל הגודל כאן נראה לי מוצדק. גם אם הרושם שלי יישאר על כנו הוא נראה לי מוצדק: הרושם – כלומר שזו יצירה מעניינת אך לא מעבר לכך.
    לנועה – יש הבדל בין ליטל לאלה תולדות, עד כמה שזכור לי, כיוון שאלה תולדות, מטבע הדברים, מתמקד בחזית פחות מונומנטלית של המלחמה. בחזית הרוסית, לעומנת החזית האיטלקית, היו ממדים אפיים מובהקים יותר, ואפילו מיתיים (שליטל עושה בהם שימוש). עם זאת, "אלה תולדות", למרות שאינני חסיד גדול של הרומן הזה, ועד כמה שזכור לי, כמובן מרגש יותר (בניגוד ל"מרשים", שבזה איני יכול עדיין להחליט).
    לחן – הייפ בספרים זה עניין מעצבן בהחלט. אני מצטער שאני מעט תורם לו. כקורא, לא כמבקר שצריך להתעדכן, אני מתקומם נגד הייפים למיניהם. בעצם, בינינו, אפשר לראות את התקציר הביקורתי כמעשה חתרני בשירות הציבור: אני מעניק תקציר לקוראיי כך שהם לא צריכים לרוץ ולקנות…אבל ששש…זה בינינו(:
    לדודי – ניסיתי לומר שהחדשנות ההגותית המסוימת שיש כאן נעוצה במדיום הספרותי לבלי הפרד. נתינת "גוף ראשון" לקצין ס.ס. ממחישה את עולמו בדרך שתיאוריות אינן מסוגלות לה.
    לדריה – את צודקת לחלוטין. זו שאלה שאיני יכול לענות עליה עדיין: מדוע ליטל בחר בחריג לייצג את הנאציזם, בחירה שמחלישה את הטיעון-אם-היה-טיעון לאנושיותם של הרוצחים. יש לי מחשבה בעניין ואחלוק אותה אם היא תתבאר כנכונה לאור המשך הקריאה (בקצרה: הנאציזם כניסוי נגד הטאבואים האנושיים הבסיסיים)
    מאיה-אם: אני תמיד צריך לחשוב הרבה לפני שאני עונה לך. ובינתיים החיים בורחים(:
    באופן מפתיע, הספר לא נחווה כפורנוגרפי. מסייעת לכך הכתיבה הריאליסטית המפורטת. פורנוגרפיה, נדמה לי, אינה מראה את החלקים המשעממים או הארגוניים או הלא אסתטיים או העמומים במין, או במוות. וליטל כן.
    עניין נוסף שהוזכר בדברייך: הגיבור של ליטל ניצב על קו התפר ממש בין הרוצחים בפועל לבורגנים, כיוון שהוא איש מנהלה בס.ס ולא רוצח בעצמו (נכון לעכשיו, בקריאתי).

    לגבי לנצמן: בכל זאת, גם אם המטרה היא להציג "עדות" יש גם מטרה להציג "שחזור". שוב, לא פורנוגרפי ולא פוטוגרפי. נכון. אבל כן יש מטרה להמחיש, בעצם זה שהוא חוקר את העדים במקום הרצח הרבה פעמים. או בראיון שם עם איש הס.ס. מטרבלינקה, כמדומני.

  • ענת פרי  On מאי 27, 2008 at 10:51 PM

    העובדה שאנו מודעים לקיומו של רוע אינה אומרת שהוא מובן לנו. הידיעה שיש אנשים שמסוגלים לנפץ ראש של תינוק אל הקיר אינה עושה את המעשה למובן עבורנו.

    הקיטש הוא אם כבר במחשבה שאדם יכול להיכנס לראש של קצין אס אס רק מתוך זה שהוא קרא ספרים על השואה. גם מושג הריאליזם בהקשר הזה הוא מגוחך: הרי הכל בספר מדומין על סמך ספרות, מה ריאליסטי בזה? שהוא יודע לתאר בוץ?

    ולמה להעליב את טולסטוי, שכתב אמנם על תקופה שהוא לא הכיר, אבל גיבורי מלחמה ושלום כמו פייר בזאוחוב או בולקונסקי הזקן מבוססים על דמויות שטולסטוי הכיר היטב כבן אצולה רוסי. מה ליטל יודע בכלל על נאצים, אפילו על נאצים שחיים היום? כלום. הספר שלו הצליח כי הוא סופר יהודי שכותב בתור איש אס-אס, ובאירופה אוהבים לשים את היהודים במדי אס אס.

    ולמי שרוצה להבין יותר עדיף לקרוא את "חיילי הרשע" של תום שגב על מפקדי מחנות הריכוז, שמבוסס על הדוקטורט שלו, ולפחות לא מתיימר להסביר יותר ממה שאפשר.

  • mאיה  On מאי 28, 2008 at 1:02 PM

    החיים בורחים לנו גם בלי שנקדיש להם מחשבה 🙂

    ההגדרה הכי טובה שאני מכירה לפורנו היא: גירוי לשם גירוי. כלומר שאין בו תכלית שמעבר לו עצמו. קטעי גירוי שאינם אינסטורמנט, כלי, אלא קיימים סתם בשביל לעשות דיגי-דיגי לקורא, במקומות מסויימים. לא מדובר במשעמם או מרתק, צהוב או כחול. אלה עניינים של אופי וסגנון הגשה. אני, באופן אישי, אני אלרגית הרבה יותר לפורנו של אלימות ורוע מאשר של סקס. אני מדברת על פורנו. כלומר אם ספר יש בו קטעים שבעיני הם פורנו, כלומר שחרגו מעבר לתכלית המכלול הסיפורי, והם קיימים סתם בשביל הדיגי, זה פחות מרגיז אותי כמו קטעי תיאור "עזי מבע" של אלימות ורוע שקיימים כדי לגרות, לעורר סנסציה ולהרשים, ולא משרתים דבר במכלול הסיפורי. בתחושה שלי, יש כאלה אצל ליטל בספרו זה

    לנצמן שואה. ברור שיש מטרה ותכלית להצבת העדות. זו בחירה בעלת משמעות פילוסופית. גם המחשת הזוועה באמצעות העדות וגם תכליתה המוסרית – שהיה אדם שצפה, ראה, חי את זה, והוא *מעיד*; או שלא חווה רק היה עד ולא עשה דבר והוא *מעיד*; והנה הם עומדים לפניך – נותנים עדות. עניין העדות הוא נושא כזה ענק, בפני עצמו, ואני לא מסוגלת להכנס לזה עכשיו ככה. רק במילה למחשבה (אם כבר חושבים 🙂 שהדרך העקיפה היא לעיתים הדרך החריפה והעזה ביותר להמחשה. בכל אופן, גם המחשה באמצעות עדות, היא שונה לחלוטין מן ההמחשה באמצעות החיקוי בכך שהיא מצהירה שלא ניתן "לשחזר" ולחקות זוועות כאלה. אין בה את יומרת החיקוי. והרי זו יומרה – החיקוי. הבחירה הזאת שלנצמן בעדות הייתה הכרעה מוסרית.

  • נועה תנוע  On מאי 28, 2008 at 1:07 PM

    לדעתי הגדולה של "אלה תולדות" של אלזה מורנטה, היא בדיוק בריאליזם הזה של איטליה הלא נוצצת. ביכולת לקחת דמויות כביכול "קטנות" ולא זוהרות, כמו של אידה ושל אוזפה ולתת להן חיים גדולים. ליטל (שטרם קראתי כאמור) לוקח את החומרים הגדולים: החזית המזרחית, פסיכופת. הוא משחק לידיים של הגרמנים שרואים את היטלר כמפלצת ואת השואה כמשהו לא אנושי, כמחלה.
    נכון שהנאצים הם הפרוטוטיפ של הרוע, אבל אני לא בטוחה שהם איזה ניסוי ב"טוטם וטאבו". הם עברו אל "לא תרצח" ו"לא תגנוב". גילוי עריות לא היה שם (אלא אם לוקחים את היטלר כאב הגדול, אבל אז זו סובלימציה וזהו) והם שייכים לשרשרת ארוכה שממשיכה להתארך, של כאלו שעוברים על הטאבויים האלו. מה חדש?
    יש בגרמנית מה שנקרא
    Schreibtischtaeter
    זה מישהו כמו אייכמן, שאולי לא ירה באף אחד ולא רצח אף אחד בלחיצת הדק עם היד שלו, אבל אחראי לרציחתם של רבבות.
    אתה כותב "הגיבור של ליטל ניצב על קו התפר ממש בין הרוצחים בפועל לבורגנים" ומפריד בעצמך בין השניים האלו, כאילו בורגני לא יכול להיות רוצח בפועל. אבל הבורגנים היו רוצחים במשרה מלאה: זה בדיוק הענין. לא מדובר בחבורות פושטקים בלבד.

  • דוד  On מאי 28, 2008 at 1:25 PM

    התגובה של ענת פרי ממש לעניין

  • חן  On מאי 28, 2008 at 3:18 PM

    צריך לזכור, עם זאת, שאלה תולדות מסופר דרך המיקוד של קרבן ולא של הרוצח/ הכובש
    (אני לא מוכנה לשתף פעולה עם אופנת הביטוי "מקרבן" בשום אופן)
    🙂

  • נועה תנוע  On מאי 28, 2008 at 7:12 PM

    ותודה. אז איך את קוראת להוא שעושה את הקורבן לקורבן? לא תמיד הוא רוצח או כובש. לפעמים זה סתם ילד שמעיף לשני חול בעיניים או מרביץ. בשפות אחרות יש לזה מילה, בעברית אפשר להגיד או "מרקבן" או "תוקפן" אבל המילה האחרונה לא ממש מתאימה.

  • חן  On מאי 28, 2008 at 10:56 PM

    לא עומד מאחורי הרתיעה שלי מהמילה "מקרבן" שום שיקול הגיוני- היא פשוט מרגיזה אותי ב'אופנתיות' שלה וגם במצלול.
    🙂
    בכל אופן, תוקפן זה די בסדר

  • נעם  On מאי 30, 2008 at 10:26 PM

    בהתחשב בעובדה שהספר של ליטל הוא דוקודרמה המסופרת בגוף ראשון ללא דיאלוגים וטולסטוי מספר כמעט תמיד בגוף שלישי יודע כל ועמוס בדיאלוגים וכמו כן ידוע בהומניזם שלו ולא ידוע ככותב סנסציוני (בניגוד לליטל שזה מה שאומרים עליו בין היתר)
    אז מה נשאר כמשותף בינהם?

  • אריק גלסנר  On מאי 30, 2008 at 11:33 PM

    בריאליזם רחב היריעה שלו. בכך שהריאליזם רחב היריעה הזה בוחר ללכוד זירות מלחמה אדירות (התיאור של סטלינגרד, למשל).
    ונכון לעשיו – עדכון: אני באמצע הרומן – אין מה להשוות מבחינת הרמה. אבל זה בכל זאת רומן מרשים (ומרגיז).

  • ירון  On מאי 31, 2008 at 1:25 AM

    הוא בעיקר מרגיז ולא מרשים בכלל
    הראיון הזה מבסס את ההשערה שמדובר בפרובוקטור סנסציוני, אינלטקטואל אולי אבל שטחי, וזה לא סתירה.

    לא קראתי את הרומן, אבל כשאני חושב על השואה עם סטיות מיניות קטעים פורנוגרפיים ופנטזיה
    אני חושב על מי שחיפש איך לעשות כסף על חשבון אנשים שנהנים מדברים כאלה ויש הרבה
    או על החוברות מין האלה שהיו מדפיסים בארץ בשנות השישים עם נאציות רעבות למין עם יהודי מושפל

  • אלון  On יוני 3, 2008 at 1:51 AM

    האמא האבא הנקמה…
    זו ביקורת בעקבות קריאה שטחית.

  • אריק גלסנר  On יוני 3, 2008 at 11:20 AM

    הערתך – והזעם הקדוש הנלווית לה(: – במקומה.
    אכן לא התייחסתי למבנה-העל של אייסכילוס. להגנתי, אומר, שאני לא אוהב פרשנויות אינטר-טקסטואליות ו"ספרותיות" ליצירות ספרות. אם רומן נזקק להן כדי להיות בעל ערך – הוא במצב חמור. וזו, אגב, גם בעיה של הביקורת שנתפסת לפתיונות הללו של הסופרים ועורכת בעקבות ההעלאה בחכת הסופרים דיונים אינטר-טקסטואליים מפותלים, שבמקרה הטוב עליהם להיות משניים לתהליך הביקורת.

  • איתי  On יוני 18, 2008 at 7:55 PM

    ואי אפשר להתילם מהאלמנט המיני-פורמוגראפי-סנסציוני-פרוורטי שבו.
    הגיבור הוא הומו פסיבי שבילדותו שכב עם אחותו וכל חייב כמה אליה. קטעי המין מפורטים ומה לעשות שהשילוב של מין ושואה תמיד עובד.

  • אלי  On יולי 4, 2008 at 10:22 AM

    צריך להמשיך ולסיים את הרומן הענק הזה
    הסוף שלו מטורף ובלתי נשכח

  • אורי  On ספטמבר 30, 2008 at 6:43 PM

    לכל מי שלא קרא והכביר מילים, אני מציע לקרוא בעיון, לעשות זאת עם מפה של אירופה, ולהשתמש גם בטבלת הדרגות שבסוף הספר, נכונה לכם חוויה חד פעמית.

  • ענבר  On יוני 13, 2009 at 6:13 PM

    אני בדיוק מתחילה לקרוא את הספר.
    אבל ההערה שלי לא קשורה לזה…
    יש אפשרות לקבל את מספר הטלפון של ניר? 🙂

  • גדעון  On נובמבר 28, 2009 at 12:06 PM

    קריאה חובה

  • קראתי  On נובמבר 30, 2009 at 2:07 AM

    שעשה עלי רושם דוחה. מה לעשות? המאמץ להציג את מצוקת הרוצח נראה 'בידור טלויזיוני' ע"ח 6 מיליון קורבנות. משהו יסודי לא בסדר בצורת ההגשה, בנימת הכתיבה של הספר הזה. טוב, אנו לא חיים בתק' הומנית. ספר מצוין לצופי טלויזיה שרוצים להרגיש חשובים. מובן שכבוד הקורבנות לא תופס כנימוק לא לכתוב, ובשלב הבא שהתממש, הקורבנות מוצגים כרוצחי הנאצים באיזה סרט. זו התפתחות הכוון של 'נוטות החסד'- הבנה לרוצח, ואח"כ להציגו כקורבנם של אלה שהוא רצח.

  • טוב קראתי  On נובמבר 30, 2009 at 3:48 AM

    מאתר טכסט (שבסוף כבר היה בלתי נסבל- הסבר בהמשך). לדעתי עולה שהמחבר אינו בדיוק סופר. במקום לכתוב מאמר עיוני שלא היה מקבל תשומת לב, הוא עוות את כתיבתו, והפך את החומר באופן מלאכותי לספרות. היה כן יכול נניח לכתוב קטעים מסוימים מפי הקורבן, או מפי דמות הומנית, שהיו משכנעים, אך זה לא סנסציוני לכן בחר לזייף גיבור. עיקר הבעיה: אין לו מסוגלות להצגת קו של סופר, כלומר לא להציג לקורא דמות מעוותת באופן נטול משמעות זולת 'משמעות' סחירה- כלומר השגת אפקטים סנסציונים. אבל אם זה התקבל במחיאות כפיים כפי שתיכנן/קיווה, אז מה הוא אשם. זו תקופה שאין לה ענין בספרות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: