פולמוסון עם מנחם פרי – על אי הבנה ואגואיזם נאיבי

פרופ' מנחם פרי, בשני מאמרים שמתחזים למאמר אחד (כאן ; מאמר אחד הוא תשובה לאלה שקובלים על ה"ספוילרים" באחריות הדבר של פרי; מאמר אחר הוא קובלנה על ביקורת הספרות העיתונאית, בייחוד ביחס ל"אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן), מגלה אי הבנה בסיסית ביחס למקצוע ביקורת הספרות העיתונאית, כמו גם אגואיזם נאיבי.

 

 

במאמרו, בקצרה, פרי תובע מביקורת הספרות העיתונאית ניתוח מפורט של היצירה; ניתוח המבוסס על "קריאות חוזרות-ונשנות של הספר".

 

ישנה כאן אי הבנה בסיסית של מדיום ביקורת הספרות העיתונאית. המבקר העיתונאי נדרש להגיב מהר, בתמציתיות, בחריפות, בנגישות, על שפע עצום ורב של ספרים. גרוסמן אינו בן יחיד למקום ולא בן יחיד למבקר.

במסגרת המדיום העיתונאי, במסגרת הדד-ליין, במסגרת המקום הגיאוגרפי שמוקצה לו בעיתון, על המבקר העיתונאי, כמשרת הציבור, לעשות את הדברים הבאים: להעניק אינפורמציה בסיסית (מה יש בספר), להעניק ניתוח תמציתי של המעלות והחולשות שיש בו, לאפיין בקצרה את הקונטקסט הספרותי והחברתי של הספר, להעניק הערכה כוללת של היצירה המנומקת לאור המעלות ולחושך החולשות המוזכרות; ולהשתדל בכל התהליך הזה, להיות מעניין לקריאה (!). ביקורת הספרות העיתונאית היא סוגה. המבקר העיתונאי המשובח הוא אימפרסיוניסט גאה, לא חוקר כבד ראש. אימפרסיוניסט, החולק את רשמיו עם הקורא, ומשתדל להעניק לו רשמים ממצאי רב ביותר של ספרים.

כך הגדיר המבקר הבריטי הגדול ויליאם האזליט את אומנותו:

"My opinions have sometimes been called singular; they are merely sincere. I say what I think : I  think what I feel. I  cannot help receiving certain impressions from things, and I  have sufficient courage to declare (somewhat abruptly) what they are" 

 

התביעות שתובע פרי הן חסרות שחר אם מבינים את האינטנסיביות והלחצים של העבודה המרתקת של המבקר העיתונאי.

מבקר שאמור להעניק ניתוח ליצירה, כפי שפרי חפץ, זקוק, מלבד לזמן רב, גם לכמה עמודי עיתון. זו התייחסות שמתאימה לאקדמיה ולכתבי העת (וכן, לחלק מהמוספים הספרותיים), אך לא לביקורת הספרות העיתונאית בכללותה. וזאת מבלי לחלוק על כך שראוי להקצות מקום רב יותר בעיתונות לביקורת הספרות.

האקדמיה, כבודה במקומה (ואני רואה עצמי, לא בכתיבתי העיתונאית, חלק ממנה), אבל האקדמיה – בארכנותה, בכבילותה האימפוטנטית ל"תיאוריה", בשפתה הלא בהירה, בחוסר ידיעת המציאות הספרותית השוטפת ולא זו שהפכה זה כבר ל"קלאסית", בחוסר יכולתה לבתק את הקשר הגורדי של ההערכה (להכריז האם ככלות כל הניתוחים הספר טוב בעיני כותב המאמר האקדמי אם רע) – נושאת בחלק נכבד מהאחריות לחיוורון של מוסד הביקורת הישראלי באופן כללי.

מבקר שאמור לקרוא שלוש או ארבע פעמים את ספרו של גרוסמן לפני שהוא פוצה את פיו לא יעשה דבר במשך שנה שלמה מלבד אותה ביקורת על גרוסמן.

 

 

וזה בעצם מה שפרי חפץ בו. לא לחינם, מאמר הביקורת היחיד שהוא משבח ברשימתו המוזכרת, הוא של מבקרת שכתבה מאמר חיובי על גרוסמן; מבקרת שכותבת ביקורת אחת לחודשים רבים ולא שבת בשבתה.

 

וכאן אני רוצה להעיר משהו על אישיותו (הפומבית!) של פרי, על אותו אגואיזם נאיבי, שסייע כה להפיכתו של פרי לעורך מרכזי בספרות הישראלית.

 "החופשי ברוח", כתב ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי", "הוא תמיד חלש, בייחוד במעשיו. הוא מכיר יותר מדי מניעים ונקודות ראיה". פרי הוא ההפך הגמור מ"החופשי ברוח". כי רק אדם לא-ספקן כפרי; אדם שכמו אותו ינוקא אוהב את משפחתו באופן נאיבי, לא מושכל ולא ביקורתי; רק אדם שמקדם את ספריו בפנטיות חסרת היסוסים, בה כל מי שמבקר ולו במקצת את ספריו הוא אויב ורק מי שאוהב את ספריו, ובשלמותם, הוא ידיד – יכול להגיע למיצוב מקסימלי כמיצובו של פרי בשדה הספרות.

אבל מדי פעם צריך לזכור שהפנאט והאגואיסט הנאיבי אולי משיג יותר בעלמא הדין, אבל יש משהו – בינינו, "החופשיים ברוח" – שאיננו מעורר כבוד בכבילת כל היכולות האינטלקטואליות המרשימות של פנאטים כפרי ל"קידום" חסר מעצורים של מטרותיהם.

 

יש בעיות רבות לביקורת הספרות העיתונאית. לא האחרונה שבהן היא השכר המעליב שמשלמים בחלק נכבד מהעיתונים למבקרי הספרות. לא האחרונה שבהן היא הארעיות שהפכה להיות טיבו של העיסוק הזה, בעיני המעסיקים והעוסקים בו כאחד.

אם בתנאים-לא-תנאים הללו משקיעים אנשים את מיטב חילם לביקורת, מנסים ליצור מילייה חי וערני, שמגיב להופעתן של יצירות ספרות חדשות, במקום לתבוע מהם תביעות חסרות שחר, ראוי יותר לחזק את ידיהם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת פרי  On מאי 28, 2008 at 6:32 PM

    חבל שאתה מכליל גם לגבי חוקרי ספרות וגם לגבי מבקרים. יש כל מיני מבקרים וכל מיני חוקרים, חלקם בעלי כישרון ספרותי, וחלקם יבשושים, חלקם מעמיקים וחלקם שטחיים, חלקם כנים והוגנים וחלקם פחות.

    כל זה ראוי מאד לדיון, אבל לא בהקשר של מנחם פרי, שיהיה מרוצה רק אם כולם ישתחוו אפיים לסופרים שהוא מוציא ובעיקר לו עצמו.

  • ז'אק  On מאי 28, 2008 at 7:23 PM

    אבל במחילה, האין הטקסט של פרי (כמו רבים אחרים שפרסם באתר) מקרה קלאסי של "למי אכפת"?

    את טיעוניך הצודקים ניסחת היטב. תודה.

  • קוראת  On מאי 28, 2008 at 9:13 PM

    פרי כדרכו מפאר את בספריו, בחירותיו כמו"ל וכתיבתו. באשר לנורמות של רצינות, מהיכרותי איתו כסטודנטית בעבר, הוא האחרון להטיף בתחום הזה.
    וביקורותיך, אריק, כפי שאני קוראת אותן כאן תמיד מעניינות ותואמות את תפישתך כמי שהוא משרת ציבור. תודה.

  • עידן  On מאי 28, 2008 at 9:27 PM

    נכון, ביקורת ספרות עיתונאית היא סוגה בפני עצמה, שונה בהכרח מביקורת אקדמית. אך זה ודאי לא הופך אותה לחסינה מביקורת; ושום דדליין לוחץ לא יכפר על שטחיות. מבלי להתעסק כרגע באישיות של פרי (שממש איננה רלבנטית לדיון), אני מסכים עם רוב טענותיו. ודווקא משום שבמקרה של "אשה בורחת מבשורה" הביקורת השתפכה במחמאות – יש לטענותיו משקל יתר.
    הרי פרי לא בא לקושש כאן שבחים ריקים לגרוסמן, שמהם יש בשפע. הוא חפץ בהבנה, בקריאה מעמיקה. לו כל מה שהיה מניע אותו היה "פנאטיות חסרת היסוסים" לסופרים שלו, היה יכול לשבת בשקט בפינה ולחכך ידיים לנוכח ההצלחה הפנומנלית של הספר של גרוסמן. הרמיזה שלך כאילו הוא מסווג מבקרים לפי יחסם לסופרים שלו פשוט לא תופסת כאן (גם אם היא נכונה במקרים אחרים): פרי מטיל דופי דווקא במהללים!
    למזלי, איני עוסק בביקורת ספרות עיתונאית, ולכן אין לי צורך להתמודד עם הדרישות הסותרות של המקצוע הזה. אך אין לי ספק שלא יזיק קצת חשבון נפש, ואפילו, רחמנא ליצלן, קריאה שניה בספר.

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2008 at 11:33 PM

    אתה צודק ולא צודק. אתה צודק שהערתו של פרי הייתה גם באשר למהללים. אבל אתה לא צודק בחלק מהסב-טקסט: כי חלק מהסב-טקסט ביטא כעס על הלא-מהללים-עד-תום במסווה של מלחמה למען איכות הביקורת. כי אם תעיין בדוגמאות שפרי מביא, אלה דוגמאות, בחלקן, לביקורות בעלות גוון שלילי (על היחס לפלשתינאים בספרו של גרוסמן, למשל).
    ואתה צודק ולא צודק בעוד עניין. ודאי שביקורת ספרות עיתונאית צריכה להימנע משטחיות! ודאי וודאי! ויש גם בעיות כאלה בביקורת. בהחלט (לא בלתי לא קשורות לשכר שמשלמים לחלק מהמבקרים, שמונע מהם יכולת השתקעות שיכולה – גם ב – 500 מילה – להוציא טקסטים חריפים). אבל צריך להבין שיש גם שני ז'אנרים בתוך הביקורת העיתונאית. האחד רחב היקף, רק באם יש צורך בכך (והאמן לי, רוב הספרים אינם זקוקים, מבחינת רמתם, לביקורת בעלת יותר מ – 600 מילה. זה כמו לנסות לייבש מבול על ידי המטרת גשם. לא מומלץ) והשני הוא באמת עיון נרחב ביצירה. יש מקום בהחלט לביקורת כזו. אבל מבקר שמבקר ספר מדי שבת בשבתו אינו יכול, טכנית, לעסוק בשני הז'אנרים, בדרך כלל. והמבקר שמבקר מדי שבת בשבתו חשוב פי אלף (!!)לסצינה הספרותית מהמבקר המהגג (בלי אירוניה). כיוון שהמציאות כיום היא כזו שמזקיקה סלקציה ראשונית, ברירת הבר מן התבן. ואי לכך הכעס האדיר שפרי עורר בי: כיוון שהוא אינו מבין, מסרב להבין, מה החשיבות המכרעת של המצאותם של לפחות חמישה מבקרי ספרות מקור פעילים בישראל שיאתרו את הדברים המעניינים שמתרחשים היום. במקום לצאת חוצץ נגד מערכת תרבותית ועיתונאית שאינה מוכנה להשקיע שכר מינימום בקיומם של חמישה שישה מבקרי מקור כאלה הוא מפנה אצבע מאשימה לאנשים המעטים שמנסים לקיים תרבות שיחה ספרותית בתנאים-לא-תנאים.

  • משה  On מאי 29, 2008 at 3:38 AM

    נראה לי שלקחת את זה אישי מדי – ואני בכלל לא
    בטוח שפרי התכוון אליך
    הלוואי ומבקרים ירוויחו הרבה ויטופחו על ידי המערכת אבל זה לא העניין:
    רמתם של רוב המבקרים פשוט גרועה, וגם אם הם ירוויחו המון זה לא ישנה את דרך קריאתם.

    מה שחסר,קודם כל, זה מבקרים טובים.
    מישהו בסגנון יורם ברונובסקי או אמנון נבות לדוגמא.

    מבקר,אכן צריך להיות אימפרסיוניסט גאה, אבל קודם כל אימפרסיוניסט מעניין וראוי
    וכשאני קורא את הביקורות על הספר אני נוטה להסכים שהזן הזה של מבקרי ספרות טובים הולך ונכחד.
    ואפשר להיות עמוק ומעניין גם ב500 מילה.

    לא ברורה גם הטרוניה על "לכתוב ביקורת כל שבת בשבתה"
    אתה בעצם מחזק את טענתו של פרי שהביקורת לא רצינית, כאילו אמרת:
    אני עובד קשה מדי ולכן תפוקתי אינה מוצלחת
    והנה הגעת לאותה מסקנה עצמה שפרי הגיע אליה
    במבחן התוצאה, שזה המבחן הקובע

    כן, קשים חייו של המבקר, אבל זה לא העניין..

  • תמר  On מאי 29, 2008 at 2:52 PM

    פרי העלה לדיון טענה שיש לה מקום, ועוד איך. חלק נכבד מן המבקרים כותבים בשטחיות גמורה ולמעשה אין להם מה לומר על הספרים שהם מסקרים, ויש דוגמות לא מעטות לכך בהמלצות על ספרו של גרוסמן. הביקורת שלך איננה אחת מהן, וגם אם היא איננה פורשת תיזה מפורטת ומנומקת, יש לה תוכן ממשי ועובדה שהיא עוררה דיון (שגם אני נטלתי בו חלק). לצד נחיצותן של ביקורות מן הסוג האפשרי במדור שבועי, אשר גם הן כאמור צריכות לעמוד בסטנדרטים מסוימים, ולרוב זה לא המצב, חסרים עד-מאוד מדורי ספרות אינטלקטואליים יותר, ששואפים להתייחסות מעמיקה יותר לטקסט. ואני באמת חושבת שהמאמר של גליה בנזימן הוא דוגמה טובה ויפה להתייחסות כזאת. בין ביקורות מן הסוג של מדור-הצרכנות לבין אלה שמתאימות למוסף הספרות, רוב הביקורות שייכות במובהק לסוג הראשון, ומעטות בכלל שואפות לכיוון השני. טוב עשה פרי שהעלה את הנושא (וגם כתב היטב), ואפשר להגיב לדברים ולהתווכח עימם בלי לשוב ולעסוק ברשמים כאלה ואחרים מאישיותו של הכותב.

  • יערה  On מאי 29, 2008 at 3:08 PM

    צודקת תמר.
    בנוסף,אם ממילא הביקורת היא עיסוק שאין הכנסה גבוהה בצידו ולכן אין הוא העיסוק המרכזי,
    מדוע להטריח את עצמך לקרוא ספר בשבוע לטובת ביקורת?
    קרא פחות וכך – קרא היטב.
    אף אחד לא מכריח אף אחד להיות תולעת ספרים
    והיה מי שאמר פעם שבכדי להנות מאומנות באופן מעמיק יש לצרוך אותה באופן מבוקר
    כל דבר שנעשה באובססיה ובהקצנה מאבד מערכו

  • אסתי  On מאי 29, 2008 at 3:45 PM

    ולדעתי כדי לכתוב ביקורת טובה ועמוקה באמת צריך לקרוא את הספר לפחות פעמיים וגם מסיום הקריאה לאפשר לעצמך איזה שבוע מחשבה עליו.
    וזה ההבדל בין הביקורות של הכותבים בפורומי הספרים למיניהם למבקר שבאמת יש לו את היכולת האינטלקטואלית, הידע והחשיבה המקורית להביא לדיון נושאים שהקורא ההדיוט לא תמיד רואה ולא תמיד מבין.
    לצערנו המצב היום (תשלום למבקר, דד-ליין לכתבה וכו') לא מאפשר את זה.
    ובכלל שקיעתם של המוספים הספרותיים היא בכי גדול לכולנו.
    מודה שחסרים הימים בהם היו מחכים כאן לביקורת של דן מירון, קורצוויל ואחרים.

    ובכלל נראה לי שבישראל די נעלם מעמד הביקורת ולא סתם מנחם בן מרשה לעצמו מה שהוא מרשה לעצמו שלא לדבר על דב אלפון ותחרות הביקורת על מלכים ז'

  • אריק גלסנר  On מאי 29, 2008 at 5:55 PM

    ביקשתי למחות נגד הקיביצעריות, לחושכהּ אנשים שאינם מבינים את הזירה מחווים דיעות חסרות שחר אודותיה.
    ביקורת הספרות העיתונאית, כמו כל עיסוק, הנה תחום שיש בו מתחים, סתירות פנימיות, אתגרים מוּבנים. ישנה, בעיניי, חשיבות עליונה לתגובה מהירה וחריפה לספרים הרואים אור, כותרים היוצאים טריים ולוהטים ממכבש הדפוס. מבקר המגיב באופן מתמיד לסצינה הספרותית הישראלית יכול לגבש מבט פאנורמי שהנו חיוני על מנת לחוות דיעה כוללת על זירה ספרותית כמו הזירה הישראלית, וגם על מנת לפתח קנה-מידה להשוואה. עם זאת, שכר התגובה הזריזה מועם בגין היעדר רוחב יריעה ביקורתי. אכן יש מקום גם לסוג אחר של ביקורת, זו שפרי משבחה. אבל אלה שתי סוגות, שני ז'אנרים. ולהחיל דרישות מז'אנר אחד על השני זו תביעה חסרת שחר. במאמר מוסגר: הרבה פעמים הרשיון לכתוב בהרחבה הוא רשיון להגג באופן שאינו מותיר חותם על הקורא. הדרישה לתמצות, היא הרבה פעמים ערובה לביקורת סובסטנטיבית ולא מיימית.
    אכן, תגובתי הייתה רגשית ונסערת. ייתכן והגדשתי את הסאה מעט. אבל הקיביצעריות היא תכונה מרגיזה.

  • תמר  On מאי 29, 2008 at 8:51 PM

    מזג חם ודעתנות הן תכונות בעלות ערך בשדה התרבות. במיוחד אם נלווים אליהן השכלה, מקוריות ואינטליגנציה, שלדעתי לא חסרים לפרי. כשאדם מקדיש את רוב חייו לעריכת ספרות, למחקר ולהוראה, אך טבעי הוא שהיעדר התייחסות מעמיקה לתחום הזה בעיתונות יציק לו. אתה כותב על תגובה מהירה וחריפה, אבל פרי מעיר על חוסר-החריפות של רוב הביקורות. אתה טוען שהז'אנר המרחיב מזמין לא-פעם מיימיות, ואילו פרי מצביע על המיימיות דווקא של הביקורות ה"תמציתיות" לכאורה, שאינן מתמצתות דבר, ואינן "סובסטנטיביות" כלל ועיקר. דבריו אלה לא נראים לי "חסרי שחר", ביטוי שחזרת וכתבת כאן. נכון, מדובר בשני ז'אנרים של כתיבה על ספרות, והערתך על כך היא במקומה. אך העיתונות, שאמורה לחשוף את הקוראים לשניהם, מסתפקת בראשון בלבד, ובמקרים רבים מעניקה את התפקיד הזה לאנשים חסרי השכלה ומעוף. והתוצאה היא שיח ספרותי דל. היום שמעתי שדב אלפון עומד לחזק את המגמה הזאת במוסף 'ספרים' של הארץ: הסקירות יתקצרו, לא חצי עמוד אלא שליש או רבע בלבד לכל ספר. סביר שהדבר לא יניב ביקורות תמציתיות וחריפות יותר.

  • W  On מאי 29, 2008 at 8:52 PM

    נדמה לי שדווקא לא הגדשת את הסאה, נדמה לי שאתה צודק לגמרי. פרי לא מבין איך זה עובד, והקטע הכי טוב הוא שבגלל שזה מנחם פרי איש לא מעז לומר שהוא לא מבין איך זה עובד. כי האם ייתכן שפרי לא מבין? אז הנה בוא נאמר בקול רם: פרי לא מבין איך זה עובד. הוא מבקש מחקר אקדמי בעצם, ואין טעם לחפש מחקר כזה בעיתונות. הוא בהחלט מוזמן לקרוא את הספר של גרוסמן ארבע פעמים ואף להתהדר בכך. מבקרי ספרות ימשיכו, יש לקוות, לעשות את מה שהם עושים על אף חוסר ההבנה וההערכה מאנשים כמו פרי. הם לא באמת זקוקים לזה.לא באמת כותבים בשביל מנחם פרי. כותבים בשביל פלוני אלמוני ודי בכך.
    אגב, לא נראה לך מוזר שפרי מציין שחבל שהעורך ערך את גליה בנזימן וקיצץ את הביקורת? מאיפה הוא יודע?
    נדמה לי שמה שמצער זו העובדה שיש מגיבים פה מעלי שמשמשים בעצמם כמבקרי ספרות (נניח), שמסכימים עם פרי. או שהם לא מבינים מה הוא אומר או שמוטב שיתפטרו משום שהם עצמם מבינים שהם לא עושים את מה שנדרש מהם.
    גם אני בגיל 16 חשבתי שמי שלא מסכים איתי (ההורים שלי נניח) הוא חתיכת אדיוט שלא מבין כלום. להתבגר, במובנים רבים זה לא כל כך רע, זה אפילו רצוי.
    בכלל, הרצון לראות ניתוח ספרותי שמתנהג כאילו הטקסט הוא צפרדע במעבדה, הוא נורא לספרות. אבל ככה זה באקדמיה, כולנו צפרדעים שלהם, וככה הם מעקרים את התשוקה גם של הסופר גם של הקורא גם של המבקר.

  • תמר  On מאי 30, 2008 at 3:11 AM

    פרי הוא אחד ממושאי-ההתקפה הקבועים של עולם הספרות, ולא נדרשת שום "העזה" מיוחדת כדי להתקיפו. פלונית-אלמונית כמוני מחפשת בביקורת משהו מעניין ואינטליגנטי ומאיר-עיניים, וכמעט לא מוצאת את זה בביקורות הרווחות כיום. פלונית-אלמונית כמוני לא מחפשת מחקר אקדמי, אבל כן מחפשת מאמרים מסוג רשימתה של גליה בנזימן, שמדגימים מצוין את האפשרות לכתוב משהו מקורי וחכם בלי ז'רגון אקדמי ובלי תיאוריה ובלי להתייחס אל הטקסט כאל צפרדע מתחת למיקרוסקופ. עיתונות היא גם לאנשים כמוני, עם צרכים תרבותיים. ואיך יודע פרי שבני ציפר קיצץ לבנזימן את הביקורת? ובכן, סקופ! הערב פגשתי אותו בכיכר רבין וקיבלתי תשובה: הוא כתב לבנזימן מייל בעקבות הביקורת שלה, עם כמה מילות הערכה ותודה, והיא סיפרה לו שהתהלכה יום שלם מדוכדכת כי הטקסט קוצץ מאחורי גבה באופן שלהרגשה רידד אותו ופגם בו. השניים לא נפגשו מעולם, ועד למייל הזה לא היה ביניהם שום קשר. אז הנה לך קונספירציה (אולי עלי לכתוב "נניח"). אוטונומיה היא דבר ראוי לכל שבח, אבל אני סבורה שכותב ביקורת ספרותית שמזלזל בהערכתו של פרי אינו מבקר רציני במיוחד. אפשר ורצוי להתווכח עימו (והתרשמתי שפרי דווקא אוהב לעורר ויכוח), אבל הזלזול כלפיו, מן הסוג שהפגנת, לא מעיד טובות על המזלזל. לפחות לא בעיני. זה מתאים יותר לנער בן 16 שחושב שכל המבוגרים ובעלי הניסיון הם טיפשים גמורים שאינם מבינים את העולם.

  • אריק גלסנר  On מאי 30, 2008 at 8:16 AM

    עם הסתכנות קלה בלחזור על דברי: שלא יצא חלילה מכעסי ופולמוסי שאני מתנגד לביקורות מפורטות – כתובות היטב ובהירות, כמובן! – מסות ורשימות ארוכות על ספרים. בעניין הזה ברי שאני בעד. העניין הוא, כפי שיוצא שחזרתי ואמרתי, שכרגע, כשהשוק מאיים להטביע את הקוראים בספרים ללא אבחנה יש חשיבות גדולה יותר בעיניי למבקר שיכול להציע מבט פנורמי ומיון של הספרות השוצפת לעברנו. מבקר שמגיב מהר וכו'. וכן, יש לי גם חיבה אישית לסוגה הזו.
    פרי הנו אדם רב כישורים ורב זכויות. זה לא העניין. העניין הוא הביטול חסר האחריות של הסוגה המוזכרת וכן – על הדרך התעוררתי להעיר -על הפנטיות הקוזה נוסטרית. כבר אמרו חז"ל: כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו.

  • גיורא לשם  On יוני 2, 2008 at 5:41 PM

    אתה טועה
    ע"ע קורצוויל

  • גיורא לשם  On יוני 2, 2008 at 5:41 PM

    אתה טועה
    ע"ע קורצוויל

  • תמר  On יוני 3, 2008 at 11:20 AM

    ראה בתגובות לרשימה שלו.

  • אריק גלסנר  On יוני 3, 2008 at 1:52 PM

    תודה. קראתי את התגובה השקולה של פרי ואני מודה לך על התיווך.

  • רונית  On אוקטובר 27, 2015 at 10:56 PM

    לאריק גלסנר, עוד פעם תודה על האתר שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: