עדכון על ג'ונתן ליטל

אני כעת בעמ' 558, כלומר עברתי את מחצית רומן-הענק (כמותית) של ג'ונתן ליטל.

 

כאן חלקתי את רשמיי הראשוניים מהקריאה ברבע הראשון של הרומן.

 

להלן רשמים קצרים שהתווספו מהמשך הקריאה ברבע נוסף של הרומן:

 

1. השאלה הגדולה שמרחפת מעל הרומן הזה היא מהי "עילת הקיום" שלו; מה ליטל רוצה "לומר"?

אמנם הורגלנו לחשוב שסוגיית "המסר" בהתייחסות ליצירות ספרות היא סוגייה נחותה. אולם, גם אם אני מסכים חלקית עם הטענה השגורה הזו, קשה להסכים לה בנוגע לנושא חריג כל כך כמו הנושא שבחר בו ליטל לספרו.

 

2. לכאורה, ליטל מנסה לבטא כמה טענות בו זמנית; לכאורה זוהי "האמירה" שלו:

א. ליטל מנסה לבטא את הטענה שקצין ס.ס. הוא בן-אנוש, ולכן הרוע הס.ס-י הנו רוע אנושי, ולא כזה שבא מ"פלנטה אחרת".

ב.ליטל מנסה לבטא את הטענה שחלק מקציני הס.ס. היו אידיאליסטים (חלק; ליטל מודע גם לקיומם של הסדיסטים), אנשי-רוח, שהתפיסה המעוותת – אך הרוחנית! – שלהם על קדימותו של ה"פולק" על האינדיבידואל, הביאה אותם להתגבר על סלידתם הטבעית ממעשי הזוועה (כמו סלידתו של הגיבור, שמתבטאת בהקאות חוזרות ונשנות בעקבות הרציחות שהיה עד להן). שנאתם של הס.ס. ליהודים, של חלק מאנשי הס.ס., מתפרשת ברומן כשנאה לא-אישית במובהק (יסוד שאינו הופך אותה למפלצתית פחות).

ג. ליטל מנסה לבטא את הטענה שההחלטה על רצח היהודים הייתה תוצאת התגלגלות של שורת אופציות שנבחנו על ידי הנאצים ונפסלו מנימוקים שונים. כתוצאה מהאבולוציה של תהליך ההשמדה מבטא ליטל, בין השורות, את התפיסה שלסיוע בהשמדת היהודים סייע גם אחד הכוחות הכבירים ביותר שפועלים עלינו כבני-אנוש: כוח האינרציה. מרגע שהופעל הוקטור הזה קל יותר היה לפעול, בלי לחשוב יותר מדי, עם כיוון ההיסטוריה ולא נגדה. 

בתחילת המלחמה, טוען ליטל, בין השורות, ההחלטה על רצח חלק מהיהודים הייתה בעלת בסיס סמי-רציונלי מבחינת הנאצים. ההוצאות להורג של הגברים היהודים בשבועות הראשונים לאחר הפלישה לרוסיה נבעו מכך שהיהודים נחשבו כאוכלוסייה אוהדת לבולשביזם (הבולשביזם עצמו פורש באידיאולוגיה הנאצית כ"יהודי"; ואגב, לא בלי בסיס). לכן, גיבורו של ליטל לא מפקפק בהיגיון החיסולים כל עוד לא הגיעה הדרישה לחסל  גם את הנשים והילדים. וכשמגיעה הדרישה הזו הוא מסייע לכך (הגיבור אינו רוצח בעצמו; הוא איש מנהלה) מכוח האינרציה.  

ד. ככל שמתקדם הרומן, עולה ומבצבצת אפשרות רביעית שליטל מבטא: התפיסה שמה שהניע חלק נכבד מקציני הס.ס. – למשל, אייכמן, שבביתו מתארח הגיבור – הייתה שאפתנות קרייריסטית שכמותה מצויים במנגנונים בירוקרטיים. הטענה הזו – שליטל שואב אותה, כמדומה, מההיסטוריון יואכים פאסט (איני בטוח בכך) – מונגדת ברומן במפורש לתפיסה של חנה ארנדט על "הבנליות של הרוע", שתיארה רוצחים כאייכמן כברגים צייתנים במכונה, פקידים ממושמעים. לא – טוען ליטל. אלה אנשים בהחלט שאפתניים ולא "קטנים", רק שהשאפתנות שלהם, המצויה בכל מקום עבודה גדול, התרחשה במקום עבודה ש"התוצר" שלו היה המוות.

 

3. הבעייה שמזדקרת מהסעיפים שלעיל – מלבד חוסר המקוריות שיש בחלקם – היא שהטענות הללו סותרות במובן מסוים זו את זו. כמובן, החיים עצמם מלאי סתירות. אולם הסתירה כאן מבטאת איזו עמימות ביחס לאוטוריטה ההגותית שיש – או אין – לייחס לליטל. חוסר היכולת של הרומן להכריע מהי התפיסה הדומניננטית, או היעדר אמירה מפורשת שאין להכריע בין התפיסות, היעדר ניסיון להציע סינתזה של התפיסות, מחלישים מאד מהסמכות של הרומן.

 

4. אבל הבעייה של הרומן היא כיצד ליישב בין הרצון הברור של ליטל להאניש את קציני הס.ס. (לא במטרה חלילה להצדיק אותם, חשוב להדגיש; אין כאן סנסנציוניזם זול!) – בין אם בדרך של הצגתם כאידיאליסטים; בין אם כהצגתם כקרייריסטים; בין אם בהצגתם כנכנעים לכוח האינרציה – לבין החריגוּת המוחלטת של גיבורו מקס אוּאֶה בחיי המין שלו. אואה, ההומוסקסואל, שכב עם אחותו בנעוריו ומאוהב בה גם בבגרותו.

לכאורה: החריגות המינית הזו עומדת בסתירה לכל המגמה של הרומן; לכאורה היא "גול עצמי" מובהק של מחברו (אגב, אנקדוטה, "גול עצמי" מופיע ברומן במפורש, כשאואה מספר על ילדותו וחולשתו במשחק הכדורגל).

יישוב אפשרי של הסתירה הזו, שאת חלקו (וייתכן שאת רובו; כך זה כשמחליפים רעיונות, הרבה פעמים נשכח ממך מי "המקור") אני חב לשיחתי עם ניר רצ'קובסקי, יטען שיש קשר עמוק בין גילוי עריות לנאציזם ותורת הגזע. גילוי העריות רוצה להשאיר הכל בתוך המשפחה – גם את הסקס; תורת הגזע אובססיבית באשר להתערבות  בדם אחר, שונה. ליטל בחר בגיבור חריג מבחינה מינית על מנת לרמוז שהיוצא מן הכלל (אואה) מלמד על הכלל (הנאציזם).

אבל, עדיין, זו שאלה פתוחה מבחינתי, שאולי תתברר בהמשך הקריאה.

 

5. השליטה של ליטל בידע היסטורי, ובעיקר: השליטה שלו בידע היסטורי לצורכי שינוע העלילה שלו – קרובה למוחלטת, להתרשמותי; הריאליזם ה"טולסטויאני" שלו, למשל, בתיאור סטלינגרד הנצורה – מעורר התפעלות רבה (וגם קטעים "פנטסטיים" מובהקים כלולים ב"ריאליזם" הזה – תיאור הזיותיו הפנטסטיות-מד"ביות של אואה הפצוע בסטלינגרד הוא אחת מפסגות הרומן; וכאן המקום להזכיר את העובדה שליטל ניסה בעבר לכתוב ספרות מד"בית!); מיומנויות ספרותיות "קטנות", כמו שתילת אקדחים במערכות ראשונות, אקדחים שאתה שוכח מקיומם עד המערכה השלישית, מצויות כאן על ימין ועל שמאל; הספר מושך ביותר לקריאה.

 

6. ודווקא משום העליונות הטכנית של הרומן, העליונות המופלגת, הקרובה-למושלמת, לא נותנת מנוח השאלה: אבל מה הוא רצה לומר?   

אי אפשר לכתוב על השואה טוב כל כך וחסר פואנטה; אי אפשר לכתוב על השואה ריאליזם חמור ווירטואוזי אך ריק.

 

להיות סופר "טכני" טוב כל כך, בכתיבה על נושא טעון כל כך, בלי שיש לך אמירה חשובה – יש בזה טעם לפגם.

 

 

 

אבל, כאמור, ההתרשמויות הללו מוגבלות למחצית הראשונה.  

אעדכן בהמשך.

 

תוספת:

הנה העדכון מהמשך הקריאה

   

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סרנה  On יוני 2, 2008 at 9:51 PM

    דבר זולת כתיבתך פה והראיון איתו בהארץ זה מזכיר לי מאד רומנים אמריקאים רחבי היקף כמו תיקונים ואחרים שתחושת החלילות שלהם חזקה מאד. כאילו הקשת על תרבות וזה הצליל. מיומנות
    עצומה , רעש אדיר וכלום. ריק. . חלול אבל מיומנות עוצרת נשימה
    זה כן.

  • אריק גלסנר  On יוני 2, 2008 at 11:39 PM

    תודה על תגובתך.
    אני חולק עליך באשר ל"תיקונים". אבל אולי הדיעה החיובית שיש לי על פראנזן, והאמביוולנטית עד כה באשר לליטל, נובעת באמת מהנושא של ליטל, שחומרתו מחייבת תוכןיוצא דופן ומחדש בראש ובראשונה ואי אפשר להסתםק ב"טכני". אבל בכל זאת יש תוכן אצל פראנזן, לטעמי.

  • אסתי  On יוני 2, 2008 at 11:59 PM

    אחרי קריאת התיקונים. כתיבה מצויינת בלי שום תוכן. חלולים כבר אמרו לפני?

    אבל הספר כשלעצמו, מלבד מיומנותו הטכנית המצוייינת כדבריך – מרתק?

  • איה מ.  On יוני 3, 2008 at 12:44 AM

    השאלה שאתה מעלה נורא חשובה. שאלת ההכרחיות. אני באמת חושבת שרומן אדיר ממדים כזה עם יומרות ענקיות כאלה צריך, חייב, שתהיה לו הכרחיות – אחרת לשם מה נוצר. אמנם כל יצירה צריך שתהיה בה הכרחיות אחרת היא ריקה. אבל אם מדובר ביצירה קטנת ממדים שהיומרה שבה נחבאת ולא נזעקת לשמיים, אז מילא, אפשר אולי לסלוח לה ואפילו אולי להנות מיתרונות שונים שבה והנאות, אם יש.
    אני מעדיפה את הביטוי הכרחיות על הביטוי המצמצם 'מסר'. ואגב. אם משווים לטולסטוי במלחמה ושלום, הרי שאצל טולסטוי ההכרחיות קיימת בעצם התהליך שפייר עובר במהלך הרומן. הדרך שפייר עובר, התובנות שהוא חווה, התגליות שבאות לו וההבנות – כל מה שנקרא 'חוייה מתקנת'. באמצעות האודיסאה הזאת שלו אנו חשים ומבינים את הכרחיותו של הרומן. השאלה אם קצין ה-ס.ס. הזה של ליטל עובר משהו, איזה תהליך שיש בו השתנות התגלות, תובנה, ומה היא אותה תובנה, האם היא תורמת לנו משהו, מגלה לנו משהו שהיה מוסתר ודרש חשיפה ודגש כזה גדול בצורת רומן בן אלף מילים.

  • אבנר  On יוני 3, 2008 at 5:18 AM

    פרשנותך את ארנדט מוטעית. היא לא חדלה מלהדגיש את הקרייריזם של אייכמן, את שאיפתו להתקדם בסולם בדרגות והתפקידים.

    53, 65, 75 ראה למשל עמודים
    וכן הלאה (במקור האנגלי)

    בקיצור, האופן שבו אתה מתאר את ה"תיזה" של ליטל מתאים בהחלט לזו של ארנדט.

  • אריק גלסנר  On יוני 3, 2008 at 11:17 AM

    אסתי – הספר מרתק.
    איה – תודה על הבהרתך.
    אבנר – כנ"ל. אבל האשמה מוטלת על כתפי וכתפי ליטל בשווה, אם כך. כי ליטל מפרש את ארנדט בפירוש רדוקציוני.

  • חייש  On יוני 3, 2008 at 2:31 PM

    כשהאות 'ו' היא תחילית של מילה שמקבלת ה הידיעה או אות קישור אחרת, נהוג להכפיל אותה.
    אתה רוצה לכתוב the vector
    כ "הוקטור"
    אבל בעין זה נראה כמו hoctor
    ולכן נהוג לכתוב "הווקטור" למרות שבמילה המקורית יש רק ו אחת.

  • דוד  On יוני 3, 2008 at 2:38 PM

    עקב סיבות רבות, שיח השואה הוא בעיקר שיח חילוני. השואה תופסת מקום נכבד ביותר בחיי אינטלקטואלים לא דתיים ופחות בחייהם של המשתייכים למגזר הדתי-לאומי והחרדי. מה הן הסיבות, זה לא משנה, העובדה היא שהשיח הזה מעוצב בעיניים לא דתיות וההשלכה המרכזית לכך היא מתן התייחסות נרחבת יותר לשואה כרצח עם מזעזע ולא נתפס על חשבון השואה כניסיון
    (המוצלח בחלקו) להשמיד את העם היהודי.
    כתוצאה מכך, עוברת השואה רדוקציה נוספת ל-"רוע". התודעה של הנאצים היא בבחינת התגלמות הרוע האנושי, והניסיון להבינם מתפרש כהצצה אל אותו רוע עצמו. חלק יטענו כי הם "מפלצות" וחלק כי הם אנושיים כמונו ורבים העוסקים בעניין, במיוחד בתחום הסיפורת, מבקשים למקם את הרוע הזה ולשייך אותו: לתקופה או שמא למלחמה או לשיטה הנאצית, לבירוקרטיה, להסביר את המנגנונים המעוררים אותו, ובתוך בליל הניסיונות הולכת ומיטשטשת נקודת המוצא הקונקרטית, הלא מופשטת: השואה לא הייתה ניסיון להשמדת עם אבסטרקטי, אלא ניסיון להשמדת העם היהודי.
    וכאן נכנס דבר אחר: רבים מהצעירים היהודים הלא דתיים בישראל מנסים בכל תוקף לברוח מגורלו הייחודי של העם היהודי ולהתייחס אליו כאל עוד עם נורמאלי, עם ככל העמים. אבל אם חוסר נכונותם לקבל את המושג הדתי "עם סגולה" הוא מובן, הרי התכחשות רובם למסכת ההיסטוריה החד פעמית שלו נובעת מאפולוגטיקה מוגזמת ואולי מניסיון הגדרה עצמית אנטי-דתי. הרי החזרה למולדת (כעם) אחרי כמעט אלפיים שנה היא חד פעמית ומדהימה לחלוטין. אלפיים שנה! מישהו מתעסק בזה? כולם יודעים את זה וזהו. זה עוד משהו בדי.אנ.איי הקולקטיבי אבל לא חומר לספרות, לא חומר להסיק ממנו משהו. אם כבר אז מדברים על האתוס הציוני בהקשר המודרני, אבל מעט מאד רלוונטיות ונגיעה ניתנת לעובדה כה מדהימה.
    ולכן גם השואה נתפסת באור המצמצם הזה. אם אנו עוד עם ככל העמים, אמנם מיוחדים אבל כפי שלכל עם יש ייחוד משלו, אז גם השואה היא עוד רצח עם, ייחודי ומטורף במיוחד, והנאצים הם הכי רעים שיש. אידיאליסטים בדרכם, בעלי שאיפות גדלות וכו' אבל בסופו של חשבון הכי רעים.
    רק לסבר את האוזן, כשנחנך מוזיאון "יד ושם" המחודש, רבים המוחזקים כאינטלקטואלים מחו על חוסר הנכונות לאפשר לשגריר יפן (או נציג יפני אחר) לכרוך בנאומו גם את הסבל שגרמה פצצת האטום. עיניהם טחו מלהבין כי "יד ושם" אינו מוזיאון לסבל האנושי אלא לשואה. ולכן ספרו של ליטל אינו חשוב. לא כי אין מקום לכתוב היום על השואה, אלא שהנימוקים שלו (שגלסנר הביא) ודבריו ב"הארץ" (לא קראתי ולא אקרא את הספר) מוכיחים שאין הוא מנסה בכלל להבין את השואה בהיבט האמיתי והקונקרטי שלה, הקשור בחבל הטבור לגורל העם היהודי. אין ספק שניסיון כזה הוא נועז, ואין כל ביטחון לצלוח בו, אך הוא היחד שהינו בעל משמעות. בלעדיו כל ספר על המנסה להבין את השואה הופך לעוד ספר על הרוע.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יוני 3, 2008 at 11:58 PM

    למה כל כך בוער לך לכתוב על ספר לפני שסיימת לקרוא אותו?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יוני 4, 2008 at 3:52 PM

    קוראים לזה לרוץ לספר לחבר'ה

  • איה מ.  On יוני 4, 2008 at 4:25 PM

    זה דווקא נורא כיף שגלסנר מדווח בשידור ישיר את המחשבות שלו וההתרשמויות שלו בזמן הקריאה. מה רע בזה… חגבים נטולי צורה

  • אריק גלסנר  On יוני 5, 2008 at 5:58 PM

    דבריך מעניינים ומאתגרים.
    אולי בהזדמנות, כשאתפנה, אחשוב עליהם ואנסה לנסח את עמדתי.

  • יסמין  On יוני 8, 2008 at 6:05 PM

    שיראה לך הזוי לחלוטין: הבן אדם היה שם.
    אין לו כוונות סיפרותיות, הוא פשוט זוכר הכל מגלגול קודם וכותב את זכרונותיו.
    אתה טועה בתפיסה שלך, איך לך מה להשוות את הספר הזה לספרים דומים שנכתבו כהיסטוריים, הספר מצוי במיקום הלא נכון. המיקום של הספר הוא רוחניות, תת מיקום גלגול נשמות.
    הוא כותב מה שהוא זוכר ולא, הפעם אתה לא יכול להעניש אותו, בטח שלא להבין אותו.

    (וזה לא קשור להשכלה אקדמית, לניסיון בקריאת ספרים בנושא, זה קשור למיקום רוחני)

  • ליאור  On יוני 9, 2008 at 9:17 PM

    אני בעמוד 130 ובכל עמוד נאבקת עם עצמי אם להמשיך או לא. וזאת בשל הבחילה וכאבי הראש שתוקפים אותי עם הקריאה, ובשל העובדה שהמתואר בספר אינו חדש ותואר בספרים וסרטים תיעודיים אחרים כדוגמת שואה אותו סיימתי לראות, ללא בטחון שנשארתי באותה רמת שפיות בה הייתי לפני. אין בי סקרנות לדעת מה יהיה בהמשך כי ההמשך ידוע לי במלוא מפלצתיותו ורק מתוך תחושת חבות לנרצחים אני ממשיכה לקרוא.

  • מממ  On ספטמבר 30, 2008 at 11:14 PM

    חנה ארנדט לא טענה שאייכמן היה בורג קטן. היא טענה שאייכמן היה קרייריסט.

    "הפילוסופיה" של ליטל היא צירוף של ארנדט בבנאליות של הרוע ושל קלוד לנצמן בשואה. זה לא אומר אם הספר טוב או רע. זה בא להעיר שעד שמישהו כותב בידענות שכזו על ספר, ראוי שיבדוק את הנכונות של הדברים שנכונותם ניתנת להיבדק

  • מרים  On אוקטובר 9, 2008 at 9:12 PM

    ג'ונתן "ליטל" טיפס על העץ וחור גדול התגלה במכנסיו .
    בכך תרם ה"שובב" למכירת סיפרו בקנה מידה בינלאומי מדהים.
    הוא חיפש אפרוחים שיקנו –ומצא.
    מרים עופר

    בחוברת הפולמוס (ג'ונתן ליטל, נוטת החסד, הפולמוס, אור יהודה, 2008), הנילוות לספרו של ג'ונתן ליטל( נוטות החסד, אור יהודה, 2008) מסביר ג'ונתן את מניעיו לכתיבת ספרו, ואת נסיונותיו להשלים, באמצעות הנובלה ההיסטורית שכתב , את החסר במחקר האקדמי . ליטל מנסה למקד את התובנות ההסטוריות מאירועי השואה בהיבט האוניברסלי . תוך כדי תיקון מודע לראיית השואה , בזרם ההיסטורי המרכזי, כבעיה יהודית . התמקדות המחקר והתודעה הציבורית בבעיה היהודית – כבעיה המרכזית במלחמת העולם השנייה, מזיקה לדעתו הן לראיית הבעיה היהודית הייחודית שבאה לידי ביטוי בארועי מלחמת העולם השנייה, והן לזווית התובנות ההיסטוריות הכלל עולמיות. ליטל , לטענתו , מנסה להראות את נקודת המבט של הרוצחים, הנמנים על משפחת בני האדם, ולהמחיש כאילו נטילת חלק ברצח עמים שיטתי ואידיאולוגי , כמו זה שחזינו במהלך מלחמת העולם השנייה ובשואה- יכל לקרות ולהתרחש לכל בני האדם. לי ולך , ולכל משפחת – "אחי בני האדם".
    עד כאן די קל להזדהות עם תפיסתו של ליטל , והיא אינה מחדשת מאומה בשדה המחקר ההיסטורי או הפילוסופי בתחום השואה. כוונתו של ליטל יכלה לתרום , עוד מימד ספרותי –היסטורי משהו , לשיח המוסרי והאחריות האינדבידואלית והחברתית, שיש לקיים בדורות שאחרי השואה.
    למעשה, הספר מוביל למצב הפוך ממה שהתכוון יונתן ליטל.
    הדמות הראשית שבחר יונתן – הרוצח , המשפטן ד"ר מקסימיליאן אואה, קצין מודיעין ב- ס.ס., הינו בעל העדפות מיניות הנראות כסטייה לכל דבר , אפילו לגבי גברים בעלי העדפות הומוסקסואליות . הוא מקיים יחסים שהינם בגדר גילוי עריות מובהק- עם אחותו , אהובתו ותאומתו , ונרמז אף שנולדו לה ממנו תאומים.
    הוא גדל בבית רווי יחסים קשים בין ההורים , ובנוסף, גיבור הספר רוצח במהלך המלחמה ובסופה דווקא את אחיו בני האדם , שללא ספק אינם אויבים , ואפילו אינם כאלה אליבא דשיטה הנאצית. ביניהם: אמו ואביו החורג, ובאופן שממש בלתי נסבל – ככה לקראת סוף הספר , סוף המלחמה , לפתן לקינוח: הוא רוצח את חברו הטוב, עמו חווה חוויות בשדה המערכה ובתפקידים קשים כנאצים בס.ס . בשלהי המלחמה הוא הורג אותו כדי להשתמש בבגדיו ובתעודותויו הסמויות. הללו ישמשו לו כהצלה .
    האם קיבלנו בכך הסבר חדש , אחר או משלים: כיצד יכלה להתרחש השואה ? או שמא שוב נסוגונו- דווקא לאותו ניסיון שגוי , אותו ניסה יונתן הקטן לתקן . שוב "נמצאנו למדים" כי השואה התרחשה בידי בני אדם סוטים, בעלי נטיות מיניות הזויות לחלוטין- אפילו בעיני הומוהים בריאים בנפשם , בועלי אחיות במשפחתם, ורוצחים בדם קר את הוריהם וחבריהם, כולל הטובים שבהם .
    ניתן לומר שג'ונתן "ליטל" טיפס על העץ וחור גדול התגלה במכנסיו . בכך תרם ה"שובב" להפצה ומכירת סיפרו בקנה מידה מדהים , הוא חיפש אפרוחים שיקנו -והצליח. כנראה, "אחינו בני האדם" אוהבים כמוני להציץ ולקרוא על סטיות מיניות ואחרות, עד כדי שגדולי הדור הכריזו על הספר כ"יצירת המופת הראשונה של המאה ה-21 " .
    אם להודות על האמת , 927 עמודי הספר ,תבעו ממני קריאה מענה , ועוד בזמן הפנוי היחיד שלי – שבת בבוקר, הזמן היחיד בו אינני עובדת . כשכל בני ובנות המשפחה בבית הכנסת. דווקא הניגוד הזה בין עשרת הדיברות , הטקסט שאני פוגשת בואריציות שונות בבית הכנסת , לבין אורח חייו הפרטיים של אואה הנאצי – הגיבור המרכזי בסיפרו של יונתן -לפני המלחמה ועוד יותרבמהלכה , רומז אולי על אחד ההסברים המשמעותיים להיתכנות תופעת התעצמות מהלכי מלחמת העולם השנייה, והשואה בשיאם במרכזם.
    מי שנוטש את העקרונות האנושיים האוניברסליים של : לא תרצח , ושל גילוי עריות מובהק – סופו שמאבד צלם אנוש.
    ואגב- אם מדברים על איבוד צלם אנוש , על חיות, ועל כתיבה מקורית אחרת, כמו זו שהתיימר ג'ונתן "ליטל" לעשות – אז אעדיף להמליץ לקרוא את "הכלב היהודי" , שסיימתי לקרוא בו מיד לאחר "נוטות החסד". זו באמת נקודת מבט אחרת- שגם אם אינה מתיימרת להסביר את השואה , שווה קריאה מהנה.
    אל תתפתו לרוץ אחרי יונתן הקטן . הוא טיפס על עץ נורא גבוה. טיפוס מתיש ומשעמם, וקורע מכנסיים.

  • מוצטפא שמטרלינג  On מרץ 19, 2016 at 1:59 AM

    "הגול העצמי" – כלומר, הניגוד בין הבנאליות של הרוע כביכול לבין העובדה שאואה הוא משוגע וחריג מביא אותי למסקנה הבלתי נמנעת שנושא הספר הוא לא השואה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: