על הספר "הפילוסופיה של אנדי וורהול"

כמעט מבלי להסס אומר שמדובר באחד הטקסטים החשובים והמבריקים של המחצית השנייה של המאה ה – 20. אנדי וורהול (1928-1987), בן דורם של פוקו, דרידה והפוסט-מודרניסטים הצרפתים, חולק אתם פילוסופיה וראיית-עולם דומות אבל מבטא אותן בבהירות, באלגנטיות, בחריפות, בנדיבות, בליטוש, בתחכום, ואולי החשוב מכל: ביושר ובהומור מופלא, שהם, כמדומה, לא היו מסוגלים לו.

 

וורהול נפטר לפני שהפוסט-מודרניזם, שהוא אחד ממחולליו ותוצריו המובהקים, התקבע מושגית (כלומר נהייה "פוסט-מודרניזם") כתיאור המהפך התרבותי שעבר המערב בשליש האחרון של המאה העשרים. אולם דווקא עובדת היותו "אמן" ולא "פילוסוף" מקצועי מעניקה לדיווח ולתצפיות שלו בזמן אמת על תרבות ימיו את טעמה הלא ניתן לזיוף של האוטוריטה האינטלקטואלית האמיתית.

יש שתי גישות לפוסט-מודרניזם: הגישה המצמצמת והגישה המרחיבה. הגישה המצמצמת רואה את "הפוסט" כשלב נוסף ושגרתי בהתפתחותה של התרבות; כצורך מקומי וותיק "לחדש" וליצור "הזרה", צורך שמקביל את ה"פוסט" לאימפרסיוניסטים בסוף המאה ה – 19 או לכותבי "זרם התודעה" המודרניסטים בתחילת המאה ה – 20, למשל. אחרים, מתנגדים ותומכים, רואים בו מהפיכה רדיקלית במחשבה המערבית שמערערת על כולה, "מסוקרטס ועד ניטשה" ומהומרוס ועד פרוסט. אני מסכים עקרונית עם המרחיבים בעניין הזה למרות שטקטית אני תומך בהשקפת המצמצמים.

 

בכל אופן, הולך ומסתבר לי שביקורתי על הפוסט היא למעשה ביקורת ניטשיאנית. "הפוסט", בעיניי, הוא בדיוק מה שזיהה ניטשה כ"דקדנס" בתרבות ימיו. לא לחינם צמח "הפוסט" על רקע של שלום ושגשוג במערב פוסט מלחמת העולם השנייה כשם שה"דקדנס" שתיאר ניטשה אינו מנותק מתקופת השלום "הארוך" ששרר באירופה בין 1871 ל – 1914.

 

וורהול מדגים את הדקדנס הזה באופן מובהק; מדגים גם את הקסם, היופי והברק שבו. האמן שניסה לבטל את החציצה בין "מקור" ל"דימוי" בדיוקנאות המפורסמים שלו, שבו זמנית ניסה גם להמחיש את תפיסתו של בנימין על ניפוץ "ההילה" של האמנות בעידן "השעתוק הטכני", משתמש בביקורת המפורסמת שנמתחה עליו לצורך הגדרה עצמית. "מבקר אחד קרא לי 'השום דבר בכבודו ובעצמו', וזה ממש לא תרם לתחושת הקיום שלי. ואז התברר לי שהקיום עצמו הוא שום דבר והרגשתי טוב יותר" (עמ' 19). אבל אסור לטעות, האתיקה של וורהול היא מורכבת ומתוחכמת כי וורהול הוא ניהיליסט דתי, זה מה שמעניין בו, החומרה בה הוא מתייחס לניהליזם שלו: "שום דבר זה מושלם – בעצם, זה ההפך משום דבר" (עמ' 19). הפילוסופיה הזו מקבלת אינספור ליטושים אפוריזמיים בטקסט המסעיר והמשעשע הזה.  וורהול, למשל, מתעד שיחה סוקראטית-ממש בינו לבין ידידתו. ידידתו תוהה: "אם אתה יודע שהחיים הם שום דבר, אז בשביל מה אתה חי?" וורהול עונה: "בשביל שום דבר". אולם ידידתו מתעקשת: "אבל אני אוהבת להיות אישה, ואי אפשר להגיד שזה שום דבר". אבל וורהול בשלו: "להיות אישה זה שום דבר בדיוק כמו להיות גבר". ידידתו הערמומית מנסה בדרך אחרת לערער את וורהול משלוותו: "אז למה אתה ממשיך לעשות ציורים?"; היא מנסה להציע לו סולם על מנת לרדת מהעץ הניהיליסטי שלו (האמנות שלך היא "אידיאה שנשארת אחריך", היא מצהירה). אולם וורהול בשלו: "אידיאות הן שום דבר". שוב, אסור לטעות במורכבות של וורהול. וורהול, ממש כמו סוקראטס, חושב שגם הנאות הגוף הן "שום דבר" ובסוף הדיאלוג הסוקראטי הזה אף מנסח פרדוקס אקזיסטנציאלי לעילא: "אם אתה לא מאמין בשום דבר, זה עדיין לא אומר שמדובר בשום דבר. אתה חייב להתייחס לשום דבר כאילו היה דבר, לעשות יש מאין" (עמ' 216).

 

תקצר היריעה מלהציג את מגוון סגולותיו של הספר השנון, המטריד והמאתגר הזה שהן סיינפלד והן "השער האחורי" של עיתון "העיר" יצאו מתחת כנפי אדרתו. וורהול מתגלה בו כמאסטר ספרותי ששולט בז'אנרים מגוונים כמו האפוריזם, הוינייטה הריאליסטית (למשל, בתיאור מזעזע של וואנה-בי ניו יורקית), הדיאלוג הסוקרטי, המסה ההגותית, האוטוביוגרפיה (שבאופן מוזר וראוי לציון היא נדיבה, כנה ומרגשת), הסאטירה ועוד.

 

מומלץ ללגום את וורהול בלגימות קטנות. להלן כמה צ'ייסרים שיעוררו את צימאונכם: "אני כל מה שתיק גזירי העיתונות שלי אומר שאני" (עמ' 23); "אהבה בפנטזיה תמיד טובה יותר מאהבה במציאות. והכי מלהיב – לא לעשות את זה. אף פעם" (57); "אמנות העסקים היא השלב הבא אחרי עסקי האמנות" (112); "גם מישהו שלא נחשב ליפה עשוי להצליח אם יש לו כמה בדיחות טובות בשרוול. והרבה שרוולים" (85); "המשקפיים מייצרים ראייה תקנית לכולם. זו עוד דוגמה לכך שבני האדם הולכים ונעשים דומים יותר" (עמ' 87). 

 

 

     

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הדסי  On נובמבר 20, 2008 at 1:53 AM

    לא וורהול כתב את הספר, ולכן הרבה מהשבחים שכתבת כאן לא באמת מגיעים לו.
    וורהל היה ידוע בחוסר היכולת שלו להתבטא ולתקשר כמו שצריך… מי שכתבה את הספר האדיר הזה הייתה המזכירה שלו [או משהו בסגנון] שכתבה את הספר לאחר מותו בעזרת ההקלטות שעשה והיומנים שניהל וכו'

  • אחת  On ספטמבר 24, 2009 at 6:51 AM

    ממה ההתלהבות בדיוק?

    אנדי וורהול, איש שיווק מופתי. לא יותר לא פחות. תרומה אחת שלו לתרבות האנושית? לידע?
    מה הוא עשה ? שום דבר. היטיב להגדיר

    "הפילוסופיה המערבית אינה אלא אוסף הערות שוליים לאפלטון", אמר ווייטהד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: