ביקורת על "אוי מתוקים שלנו", של רוגל אלפר, הוצאת "חרגול"

ב"אוי מתוקים שלנו" יש גלריה של דמויות. מבחר: דני הראל, בתול בן 27, שמנסה להתאבד; ריטה, אחותו, צעירה יומרנית וריקה, השואפת להתפרסם כשחקנית טלנובלות; דוקטור קליין, פסיכיאטר מגלומן, שבראשו הומה קול קריין דמיוני, המתאר בזמן-אמת את מעשיו; רונן סוויסה, נובוריש המתגורר בסביון, ומגדל דגי פיראנה לשעשועו; השף המלוקק שקד בונפיס, "טאלנט"; עולה רוסי פנאט, לא יהודי, המתנחל על גבעה בשומרון. העלילה, שהיא משנית, תקשר בין הדמויות השונות בדרכים שונות, בעיקר משונות.

באופן המיידי, המפגש במרקם הטקסט של רוגל אלפר מעורר חדווה. חלקים גדולים כאן פשוט  מצחיקים, טעונים בציניות בריאה ומשחררת. השנינות של אלפר הסופר מסקרנת. בניגוד לכתיבתו העיתונאית הדעתנית והמדודה (אלפר הוא ממבקרי התרבות הבודדים בישראל שראויים לשם הזה) קרובה הכתיבה כאן לכתיבה המגזימנית-היסטרית-שנונה-לעתים בכוח, שהפכה לתו ההיכר של בעלי הטורים הלא פוליטיים בעיתונות הישראלית (החמוס הבלתי נמנע צץ גם כאן בהופעת-אורח; מישהו צריך לכתוב פעם עבודת מחקר על החמוס בפיליטון הישראלי, מדנה ספקטור ועד לחקייניה).

ההיגיון בספרו של אלפר הוא היגיון הסאטירה. זה המוֹד. ההקצנה המאפיינת את הדמויות מבקשת – וגם מצליחה במידה – לומר משהו על הקרנבל הישראלי. הקרנבל הישראלי שבו על מקומה של עלילת העל הציונית – המדכאת והמאחידה, אך גם זו שהעניקה פשר, סדר ותכלית לישראליות – מפזזים, כקלאברים בטרֵיפה, "אינדיבידואליסטים" נרקיסיסטים ומגלומנים בצד נובורישים חסרי עידון ומסורת תרבותית; המונים שטופים בתרבות ממוסחרת ובאמונות הבל רוחניות, מפוצלים לרסיסי סקטורים. בצד, בקרנבל משלהם, מכרכרים פונדמנטליסטים הזויים. הקרנבל השעטנזי הזה פועל לפי החוקיות המשובשת ומשבשת של הטלוויזיה: פיגוע, פרסומת, מדד, סטנדאפיסט.

את הקרנבל העצוב-שמייח הזה מבקש הרומן – ומצליח במידה – לתאר גם בלשונו. הרומן מורכב ממשלבי לשון ושדות שיח שאינם מתחברים: קטעים מסוימים כתובים תנ"כית ("ותציץ בעינית והנה ניצב שם דני. ותיפול עליה אימה"); אחרים באינטרנטית פורנוגרפית ("'תדפוק אותי חזק', מקליד סבינה9"); אחרים בסוג של זרם תודעה; אחרים בסלנג. גם מעברים אקראיים מגוף שלישי לראשון, תורמים לתחושת הכאוס. הסמטוחה הלשונית המכוונת הזו מבטאת את הסמטוחה החברתית: את התפוצצות המידע, את אובדן ההיגיון שניתן לעקוב אחריו, את אובדן היכולת לתקשר בשפה שאינה רצף קלישאות, את הבלילה המבלבלת של הנרטיבים שארגנו בעבר את החיים החברתיים (הלאומיות, הדת והקפיטליזם בשלביהם המפוכחים).

אבל מישהי היתה שם קודם. אלפר צועד בעקבות אורלי קסטל-בלום, שהיא, בכישרונה, המתעדת הגדולה של אובדן המשמעות הישראלי. הצעידה-בעקבות הזו אינה מגרעת בלתי נסלחת. הנקודה היא, שהאופציה הקסטל-בלומית מיצתה את עצמה. הסאטירה הקסטל-בלומית, מכלי ביקורתי, הפכה זה כבר למשת"פית של השיטה. במקום ניסיון להבין את המציאות, לפצח אותה, הסאטירה המקצינה וה"הזויה" מערפלת. הסאטירה הזו הפכה להיות הטלנובלה של האינטליגנטים, האסקפיזם של האינטלקטואלים.

עם ההתקדמות בקריאה, נסוגה הסאטירה ועל הרומן משתלט אט-אט מה שניתן לכנות היגיון הדאחקה (למשל, "תחת שתופס תחת"; "עדה מגבעת עדה"): התמכרות לדאחקות אקראיות לא בלתי שנונות ול"היגיון" הנונסנס ("ויאמר דני לאלוהים לך תזיין את השכל למישהו אחר, קצתי בך"). אמנם נונסנס ודאחקות הם נחמדים בהתחלה, אבל אחרי זמן מה הם מתגלים כזעומי ערך קלורי, כמו לאכול צמר גפן מתוק.  אמנם הטקסטורה של הרומן מהנה בחלקה הגדול, אבל כשמתרוממים מעט מפני השטח אין חמצן. כשמתרוממים מעט מפני השטח עולים בקורא התהייה והספק: מה בעצם העניקו לי כאן? 

 

  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נ  ביום יוני 8, 2008 בשעה 9:10 AM

    גם אתה משתמש כבר בביטוי המעצבן הזה?

  • קים דיל  ביום יוני 8, 2008 בשעה 9:50 AM

    היתה לאלפר פעם סדרת כתבות בהעיר על קומיקאים מקומיים. אני זוכרת שהוא כתב שם על רמי שטרן, חנה לסלאו וציפי שביט. זאת היתה סדרה מרתקת והיתה לה איכות ספרותית של ממש, באפיונים החדים של הבורגנות/נובורישיות הישארלית (שביט ולסלאו בהתאמה
    ומסתרי המוח הכפייתי של הקומיקאי (הנ"ל ושטרן במיוחד).
    לטעמי חבל שאלפר לא יוצק את האיפוק ואת הסאב טקסט שהיה שם גם אל ספריו. הוא מאבד משהו כשהוא ניגש אל הכתיבה הספרותית ונראה שבמקום להעמיק בה הוא בוחר לפרק אותה ולרושש אותה מאוצרות שלמים שקיימים בו.
    ייתכן שאת הבגרות שהוא רכש כבר כעיתונאי עליו לצבור גם כסופר

  • דניאל חקלאי  ביום פברואר 28, 2011 בשעה 11:12 AM

    קראתי את הביקורת באיחור קל של שנתיים וחצי. היא מעניינת. אני דווקא זוכר שנדהמתי מהשליטה של רוגל בסגנונות וברובדים של השפה, התפלאתי על היכולת המדויקת לתאר את שפתה השונה של כל אחת מהדמויות (במיוחד זכורה לי צורת דיבורה של העוזרת-מטפלת הפיליפינית בביתו של רונן הנובוריש שמדברת בעברית שבורה המשולבת באנגלית) וצחקתי בעונג לאורך הקריאה. במהלך הקריאה ובסיומה חשתי תחושה הפוכה מזו שאתה מתאר. חשתי שזהו ספר רב משמעות שאומר דבר-מה מדויק ונכון מאוד על הישראליות שסביבי. בפרספקטיבה של יותר משנתיים לאחר הקריאה אני צריך לחשוב על מה שכתבת: אולי באמת הדאחקה מנצחת את המשמעות. אך נדמה לי שלא. נדמה לי שהקרנבל הלשוני אומר משהו רציני ועמוק באמת על האלימות, ההתפוררות, חוסר התקשורת והרדידות המוחלטת שמסביב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: